מכור היתוך למשפחה אחת

 כל העולם משפחה אחת - משפחה כלל עולמית

• התקרבות בינינו היא הכנה לתיקון העולם כולו
• להיות נציגים אחרי הגלות
• להצליח להתאחד למשפחה אחת, ולספק לעולם שיטה למימוש דרישת הטבע, ליציאה מהמשבר

 ישראלי = איחוד, חיבור, ויתור הדדי

• "ואהבת לרעך כמוך" - זה הנשמה של ישראל
• התעצמות האגו הלאומי הביאה גם להתעצמות האגו האישי - התרחקנו זה מזה
• ניסינו לבנות כאן מדינה כמו באירופה וארה"ב, וזה לגמרי לא מתאים לעם שלנו
•  חיבור ואהבה מביאים אותנו להיות כמו פרחים שונים בזר
• החינוך האינטגרלי מפתח הרגשה שבחיבור בינינו מרגישים חיים חדשים
• חוסר החיבור בינינו משפיע על חיינו, בבית, בעבודה, בכלכלה, במדינה
• מהחלום הציוני לחלום האמריקאי
• להוסיף אהבה לכל ריבוי הטעמים והגוונים

 לעשות סלט מהגוונים השונים או רק להוסיף חיבור בכל רגע?

• לתת לטבע לעשות את שלו
• העיסוק בחיבור מביאנו  לגעת בלבו של הטבע
• מה זה חיבור? להרגיש זה את זה, לחיות בתוך הזולת ולפנות לו מקום בתוכי
• התכללות: בונים בינינו שטח משותף שהוא נקרא "חיבור"

אורן: שלום לכם, תודה שאתם מצטרפים אלינו ל"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: שלום ניצה מזוז.

ניצה: שלום.

אורן: אנחנו מדברים כאן על החברה הישראלית. התחלנו זאת בדיון הקודם שלנו, כשהגדרנו חזון חדש לחברה הישראלית. אנחנו רוצים להפוך את החברה שבה אנחנו חיים, למשפחה אחת. נרצה לברר את החזון הזה, היום וגם בתכניות הבאות, כל פעם ניקח היבט מסוים מתוך ההוויה, מכל מיני ההוויות, התמונות שביחד יוצרות אותנו כחברה ישראלית, ונרצה להבין איך אנחנו יכולים ללכת אל חיים טובים יותר, אל חיים חדשים.  

הנושא שבו נתמקד היום הוא "מכור היתוך למשפחה אחת". אנחנו רוצים לנסות להתבונן, מה קרה איתנו במאה השנים האחרונות, פחות או יותר, מאז שהגענו לכאן, מארצות שונות לארץ ישראל. מה עברנו כאן כחברה, מה אפשר ללמוד מזה ואיך אפשר לקחת את זה קדימה אל עבר מימוש החזון החדש.

ניצה: החברה הישראלית היא רקמה אנושית מאוד מעניינת. ואחרי שהגדרת את החזון והצבת לה מטרה מאוד ברורה, להגיע למצב של להיות משפחה אחת, רצינו לבחון בעצם מה קרה לנו. להתבונן על עצמנו, להסתכל מה עברנו בדרך, אילו תהליכים עברנו כחברה ישראלית. אני אתחיל דווקא בקטע מתוך הספר "צופן הישראליות" של פרופ' גד יאיר, הוצאת "כתר", והוא מתחיל כך:

"התנועה הציונית החזירה אותנו לארץ ישראל, כי כאן ולא באושוויץ נמצא המקום לפתרונה של שאלת היהודים. התנועה הציונית נדרשה לקלוט את המגוון התרבותי חסר התקדים בראשית שנות החמישים, לעשות מעשה מרקחה, כור היתוך ולקרב את המורחקים ולהופכם לאחד. המדינה קיבלה על עצמה ליצור אצלנו תחושה של אחידות ולעודד אחוות אחים ואחיות.

אך למרות האידיאולוגיה המקרבת, המשימה הזאת נכשלה ואפילו הוכשלה. אף על פי שכור ההיתוך הציוני לא ממש צלח, התרבות הישראלית בכל זאת עושה בנו תיקון קטן. היא מוליכה אותנו לחשוב שכולנו כאן אחים. היא דוחפת אותנו להתחבק, לצ'פח אחד את השני, כי כולנו סחבקים, אנחנו אחים. גם אם מדובר בטפיחה על השכם או במתק שפתיים, טקסי הזהות הללו עושים את שלהם. הישראליות מדביקה את השברים שלנו, מרכיבה אותנו, אמנם כמעשה טלאים כדי שנוכל לחוש ביטחון ואחדות, כדי שנרגיש באמת שבאנו הביתה סוף סוף."

אם אנחנו מסתכלים על ההגדרה מה זה כור היתוך, מה בעצם ניסו לעשות כאן הציונים, התנועה הציונית, שקראה בעצם לכל היהודים לבוא ולחזור הביתה, לארץ ישראל, כור ההיתוך בעצם ניסה לקחת אנשים מרקעים שונים, מתרבויות שונות, מכל מיני הרגלים אחרים, ולשלב ולצמצם את המאפיינים התרבותיים המקוריים, לכדי יצירת חברה אחידה ותרבותית.

בוא נסתכל קודם על כור ההיתוך הזה, איך אתה רואה אותו, מה זה הרעיון, לקחת כזה מין מגוון רחב ולנסות ליצור ממנו משהו אחיד?

אני רואה בזה ניסיון הקודם לניסיון העולמי, לעשות מכל העולם משפחה אחת, מפני שהגיעו לכאן נציגים של כל העמים, של כל אומות העולם. מצד אחד, היתה בהם ונמצאת בהם נקודת החיבור מהעבר, מהגנים, מהתרבות העתיקה שלהם, מזה שהם סובלים מכולם ולחוצים מכולם, שמרגישים את עצמם נמצאים ממש בלחץ, בזלזול מכולם. זאת אומרת, יש להם סיבה לברוח מכולם ולהתאחד, זה מחזק אותם, זה מקרב ביניהם. ומצד שני, באמת מגוון שאין כמוהו של תרבויות זרות, נוכריות, ואנחנו נמצאים בהם.

אם היינו באמת מצליחים, אז חוץ מזה שהיינו מהווים דוגמה לעולם, היינו גם לומדים מזה הרבה, איך לעשות זאת, איך העולם יכול לעשות זאת. היינו אומרים לעולם תראו, בסך הכל באים לכאן אנשים רוסים, תימנים, מרוקאים, יוצאי אירופה, אתיופיה והודו ומאיפה לא, והם שונים לגמרי גם לפי המעמד, גם לפי התרבות, גם לפי החינוך, גם לפי ההשכלה, לפי כל מה שרק אפשר לחשוב עליו, ועם כל מיני רשימות מהעמים שבהם הם היו עשרות ואולי אלפי שנים. לדוגמה הגרוזינים הגיעו לגרוזיה בעצם אחרי חורבן בית מקדש הראשון, ויש עוד ועוד מסוגים כאלה. אנחנו היינו יכולים להראות לעולם, ולהגיד לעולם, תראו מה שעשינו, במקום קטן חיברנו יחד כל כך הרבה עמים. נניח שזה עמים, כי מה שמפריד בינינו לעומת אותו העם שהיה קודם זה התרבויות הזרות. אז אנחנו בעצם מחברים יחד את כל התרבויות, כל הגישות, כל הרמות, ואנחנו מצליחים לעשות זאת. ואחרי שעשינו זאת בחלק כל כך קטן מסך כל כדור הארץ, בואו נעשה את זה כבר במרחב, בגודל רחב יותר, גדול יותר. אולי היינו כבר מסוגלים, היינו רוכשים את השיטה, את הניסיון, איך לעשות זאת אחר כך בכל העולם.

לכן אני רואה כאן בהתקרבות בינינו, תהליך של הכנה לכל תיקון העולם. ואז באמת אנחנו מבינים עכשיו שלא סתם היינו בגלות, ולא סתם אנחנו מגיעים מכל הגלויות השונות להיות יחד, כי העולם בעצם זקוק לזה. ולכן אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו כשליחים, שנשלחים מכל המדינות האלה למקום הקטן הזה, לעשות כאן את המעבדה של החיבור הנכון בין כל העמים והמדינות והציוויליזציות שקיימות היום בעולם.

אז יש כאן גישה אחרת לגמרי למה שאנחנו הולכים לעשות. אנחנו כשליחים, אנחנו מיוחדים בזה באמת, אין אף אומה שיצאה לתרבויות זרות וממש ספגה מהם את כל מה שרק אפשר. בתוך העמים האלה היינו עוד יותר שייכים לתרבות, לחינוך ולאופי שלהם, ממה שהם בעצמם. זה ידוע שהיהודים בכל מיני המקומות האלה, היו דווקא המובילים בתרבות ובחינוך. זה יכול להיות בגרמניה, ברוסיה או בארצות ערב או בכל אומה אחרת. זאת אומרת, אנחנו באמת הצלחנו לספוג משם את הכל.

ולכן אם אנחנו עכשיו מצליחים להתחבר כאן לעם אחד, כמשפחה אחת, אז בהחלט יש לנו יסוד וכוח להציג את זה לכל העולם, ולהגיד שזאת הדוגמה האמיתית, וכל העולם לפי הדוגמה שלנו יכול גם כן ללכת לחיבור. כי החיבור הוא, וכל מי שמבין הוא בעצם רואה כבר שזה עתיד העולם, ואי אפשר לברוח מזה כי הטבע, כל החוקים, המשבר הגלובלי, הכל נמשך לזה וכולם, אם רוצים או לא רוצים, יצטרכו לבוא לכאן, לאותה הצורה.

אז אני חושב שעם ישראל, לא בגלל העתיד ולא בגלל העבר ולא בגלל איזו אידיאה משיחיסטית או התנשאות מיוחדת מעל אחרים, אלא הוא צריך לראות בזה תהליך שהטבע משחק איתנו כדי בהחלט להביא אותנו כדוגמה לכל העולם. וכך אני רואה את התהליך שאנחנו צריכים לעבור. זאת אומרת, מתוך זה יש לי גושפנקה להמשיך בדרך ולא לעזוב אותה. כי העולם הרחב שנמצא במשבר המתמשך ומתגבר, הוא בעצם מזמין מאיתנו את תהליך החיבור הזה.

זה מה שאני מרגיש.

ניצה: התהליך הזה של לנסות ליצור איזו אחידות, הוא למחוק אולי את הייחודיות של כל תרבות וליצור ממנה משהו ישראלי, אחיד, איזה "תבשיל" אחד.

אז אני לא חושב שזה צריך להיראות כישראלי. מה זה ישראלי? ישראלי זה איחוד. ישראלי זה חיבור. ישראלי זה ויתור ההדדי. ישראלי זה דווקא מתוך חובתנו כלפי כל העולם, להראות דוגמה לעולם איך אפשר להתחבר כמשפחה אחת. זאת צורה שנקראת ישראל. כל היתר זה לגמרי לא ישראלי, זה פשוט שמפילים עלינו או מבלבלים אותנו, אבל לא הייתי לוקח מזה שום הגדרה לישראליות. זה לא ההומור הגס שאנחנו רואים בטלוויזיה, ולא הריקודים ולא משהו כזה או אחר, אפילו הדת. "ואהבת לרעך כמוך", זה נקרא ישראל. וזה גם כל העולם, אלא בינתיים זה שייך רק לאותו חלק קטן על פני כדור הארץ, איפה שאנחנו רוצים לממש את זה, ליישם את זה. רק על זה הייתי אומר, זה התרבות, זה החינוך, זה הנשמה של ישראל.

ניצה: בדיעבד, כשאנחנו מסתכלים על מה שקרה בשנים הראשונות כאן, אז זה נראה שכאילו היה נדרש תהליך מסוים, אולי איזו הכנה מסוימת כדי להצליח בתהליך הזה של קיבוץ גלויות.

אנחנו לא היינו יכולים בארצות הפזורה האלה להכין את עצמנו, אלא תהליך הטבע עבר בצורה כזאת, ששם היתה השואה, ושם היו לחוצים, פוגרומים, ושם היתה עוד איזו מכה. זה כבר נעשה בצורה כזאת שהגענו לכאן אולי לא מוכנים, רק ידענו שכאן זה מקום המקלט. אבל זה לא מספיק, חוץ ממקלט, חוץ מלהיות לחוצים מזה, אנחנו צריכים גם כן שתהיה לנו איזו תכנית, איזו צורה עתידה שנמצאת לפנינו כחלום, כייעוד, חזון. זה מה שאנחנו צריכים. וזה לא היה בדיוק ברור לעם, וגם מרגע שהגענו לכאן, לא קבלנו חינוך לזה. היינו טובעים באותו פילוג, באותו ריחוק, באותו זלזול הדדי שקורה כאן, ולא היינו דווקא נשטפים כל הזמן באיחוד, בחיבור, בהכרחיות להתחבר, בהכרחיות לאהוב.

זה באמת היה מאוד מורגש, לי לפחות, כשהגעתי לצבא. חודשיים אחרי שהגעתי ארצה, כבר הייתי בצבא, ושם הרגשתי חיבור. היתה גם מלחמת יום הכיפורים, כל מיני מצבים כאלה שמחברים. אתה כאילו מחויב להתחבר ולהרגיש את עצמך כך יחד, מהצרה. אמנם שוב, זה כאגוזים בשק, אבל בכל זאת היתה הרגשה. לעומת זאת, ממש מיד אחרי המלחמה, זה היה בעיקר עבודה ובית, עבדתי מאוד קשה והרבה זמן הייתי בצבא, אבל כשהייתי יוצא לרחוב, לכל מיני מקומות היה פער מאוד גדול, ביחס בין בני האדם, היה זלזול ואגו, הגבריות הנפוחה הזאת שהיתה מורגשת ברחוב, היה לי מאוד לא נעים. שמחתי שאני נמצא במקום כזה כמו צבא, כי בכל זאת הרגשת שם יותר יחד. זה היה לפני 40 שנה, והיה אולי קצת אחרת מהיום. אז לא היו סוגרים במנעול כל אחד את הקיטבג שלו, ואם הגעת לחדר אוכל, ואתה יודע שהחברים עוד לא הגיעו, אז היית משאיר להם על השולחן דווקא את הדברים הטובים וכן הלאה. אני גם זוכר איך שזה לאט לאט, בהדרגה התחיל להיעלם. הגישה הזאת כאילו עברה, נעלמה ואין.

ניצה: האם זכור לך איך קרה שפתאום זה התחיל להיעלם, האם היו סיבות, משהו שהשפיע?

אני חושב שאז התקשורת לא היתה כל כך עוצמתית, אחר כך היא התחילה להגיע, ואז הסרטים. אם היינו נמצאים בחברה יותר סגורה מהעולם החיצון, היה אחרת. אנשים התחילו אז לצאת החוצה, לחו"ל, ואז התחילה פריחה כלכלית. הייתי אומר שהקלקול הגדול התחיל אחרי מלחמת ששת הימים. כשהתחלנו להרגיש שאנחנו כאילו גדולים, אנחנו מסוגלים להכל, אנחנו גיבורים. וודאי שהמלחמה הזאת הרחיקה מאיתנו הרבה מאוד אסונות ובעיות, אבל בפנים, בתוכנו, בתוך העם היא עשתה ממש פצע, מקום חולי שאנחנו מרגישים זאת עד היום.

ניצה: יהיה מעניין אם תרחיב על זה קצת, כי אני לא בטוחה שכולם מסתכלים כך, זה לא ברור לגמרי.

אני לא יודע, נראה לי שאנשים מתחילים להבין, שאותה התנשאות, אותה גאווה ריקנית, אותו יחס שאנחנו כאילו גדולים, התחלנו להעביר בינינו. התחלנו להרגיש שאנחנו כבר יכולים הכל, אין לנו ממה לפחד, מכלום, ואז האגו שלנו פרץ והתחיל להרחיק בינינו, כל אחד התחיל להרגיש שהוא גדול. נעשה פצע ממש, נפתח איזשהו פתח לפריצת האגו בכל אחד ואחד. כך זה נראה לי, אז לא הייתי, אני הגעתי במלחמת יום הכיפורים, אבל לי נראה שזה מה שקרה.

ניצה: אז אנשים הגיעו מכל הקצוות, וניסו לעבור איזה תהליך, ליצור איזה קולקטיב. היה רעיון ליצור משהו יותר קולקטיבי, ואז אתה מתאר אירוע מסוים שגרם לחברה להרגיש שהיא חזקה, וכבר לא צריכה לחיות על איזה פחד, ואז מה קרה לה בעצם, מה היא התחילה לפתח?

לא, אני חושב שזה גם מפני שהיינו מאוד מושפעים מאירופה, מאמריקה, לקחנו את הדוגמה שלהם למבנה המדינה. בכל מה שבנינו רצינו להיות דומים להם, וזה לגמרי לא מתאים לעם שלנו. אבל המומחים היו משם, הנציגים שלנו, חברי הכנסת, כולם היו משם, ואז עם אותה פילוסופיה, אותה הגישה לחיים בנינו כאן את הכל. זאת אומרת, אני לא חושב שאי פעם היינו ממש בתהליך חיבור, אפילו לפני קום המדינה.

אנחנו צריכים לא לשכוח, שהרבה לפני קום המדינה היו כאן הרבה מערכות של כלכלה ואספקה וחינוך למיניהם. כשהמדינה קמה המערכת המדינית בעצמה היתה חלשה, אלא שלפניה כבר היו, המגזר החרדי היה מאז ומתמיד כך עימו, והחינוך לכל מיני השכבות האחרות, וחלקי העם, גם כן היה קיים, וגם צבא היה, אבל לא מאוחד.

אורן: היה אצ"ל, לח"י, כל מיני ארגונים.

כן. לכן אני לא חושב שקום המדינה, זה אותה נקודה שממנה והלאה כבר מתחיל משהו חדש, אלא הרבה לפני זה. אפילו עשרות שנים לפני זה כל המנגנון הזה כבר התחיל, ועם קום המדינה זה רק התגבר. אני מבין שהעיקר אז היה לספק לכולם ביגוד ומזון, איזשהו בית, לכל אחד לאפשר לבנות וכן הלאה, אבל בכל זאת האידיאולוגיה, החינוך לא ראה את כולנו כמשפחה אחת. הוא לא ראה את זה. היו רוצים לתת לכל אחד להתפתח נכון אלו עם התרבות שלהם, אלו עם התרבות שלהם, לא חשבנו מספיק כדי להתחבר מעל הפערים, מעל התרבויות, מעל המנטאליות.  אני חושב שעד לפני 15-10 שנה, עכשיו זה כבר מתחיל להיות הרבה יותר מטושטש, אבל עד אז היה מרחק מאוד גדול בין אשכנזים לבין ספרדים, וכל מיני פלגים גם בתוכם, כאילו שמישהו רצה בכוונה להפריד כדי לשלוט. והאסון הזה נמשך עד ימינו, אנחנו רואים שיש אפילו מפלגות לפי זה.

ניצה: כמו שאתה אומר, זה פרץ בצורה אפילו יותר חמורה. וקודם אמרת שלא השכלנו ליצור חיבור, גשר מעל הפערים, מעל התרבויות, אלא באמת ניסינו לעגל פינות, למחוק, לטשטש, ליצור משהו אחיד. יכול להיות שהניסיון הזה יצר דווקא את ההרגשה הזאת?

אני הגעתי מרוסיה ושם היתה מגמה, אמנם זה היה שקר גדול, אבל בכל זאת לימדו אותנו בבית הספר והלאה, בתוך כותלי כל מערכות החינוך, שכולנו שווים. אין גדול וקטן, אין צהוב, אדום, ירוק, ומי יודע מה עוד, אלא כולנו ממש שווים. זו היתה מדינה רבגונית, בתוכה היו 16 מדינות, וזה עבד, בכל זאת לא היה מרחק, לא היה זלזול. זה פלא אבל לא היה זלזול, אלא ההיפך. זה היה ממש כתוכנית מדינית. למשל כשהייתי באוניברסיטה, אז לאלה שהיו מגיעים מכל מיני ארצות סביב רוסיה עצמה, כמו טג'יקיסטן, אוזבקיסטן, קווקז, מולדביה וכדומה, היו עוזרים להתקבל. הם רצו לאחד, לחבר, וזה היה ממש מאוד מורגש. היתה פוליטיקה מכוונת לאיחוד. כי היה ידוע, היה מובן בתוך המדינה שאם ניתן לכל אחד ללכת איך שהוא, לפי מה שבא לו, לכל עַם ולשון, אז לא ישאר שום דבר מהפדרציה כולה, ועל זה מאוד מאוד שמרו.

לכן כשהגעתי לכאן, לא ראיתי בעין יפה את כל הדברים האלה. קודם כל בטלוויזיה, אני זוכר שהיו רק שני ערוצים בסך הכל, והיה או חדשות וכל מיני דיבורים כאלה, ואם היו צחוקים, אז כל אחד צוחק מהשכן שלו שהוא לא באותו צבע ולא באותה המנטאליות ומדבר עברית בצורה לא יפה. כאלה דברים שמראש לא הייתי מתאר לעצמי שקורים, אם לא הייתי נתקל בזה כאן. כי הדברים האלה אמנם נאמרים בהומור, אבל זאת פעולה והיא משאירה את הדברים האלה, אנשים סופגים את זה, ואחר כך הם מעבירים את זה לכל רמות הקשר.

אורן: עכשיו כשדיברת, נזכרתי בזה שאמא שלי זיכרונה לברכה עלתה לארץ מתימן עם משפחתה בגיל 3. והדודים שלי סיפרו לי שכשהיא הגיעה לבית הספר, אני מניח כעבור שנה או שנתיים כאן בארץ, אז יום אחד היא חזרה מבית ספר ואמרה שהמורה החליפה לה את השם. זאת אומרת, היה לה שם והמורה החליטה שהוא לא מתאים למדינת ישראל, ויש לה שם חדש.  ומאז, אני זוכר ההתרשמות שלי כילד, שהדודים שלי או המשפחה של אמא שלי מנהריה, היו קוראים לה בשם שהיה לה, ואחר כך כל שאר האנשים קראו לה כבר בשם החדש. אפילו על המצבה שלה כתבנו גם את השם הראשון שהיה לה, ואת השם שהמורה בבית ספר נתנה לה. למה נזכרתי בזה עכשיו? אולי בגלל שאני קצת צעיר, כמה עשרות שנים מפרידות בינינו, אז אין לי כל כך התרשמות מאז, אלא רק מסיפורים. אני תימני, אז אני יודע שמספרים שכאשר באו התימנים, אז גזרו להם את הפאות, כל מיני כאלה סצנות הזויות של האחדה, של One Size, של לפרמט את כולם. בשבילי זה כאילו, סיפורים מההיסטוריה מה שנקרא כי זה לא מהימים שאני גדלתי כאן. ובכל זאת בדיון הזה של כור היתוך עולה שאלה מאוד גדולה, של לקחת שונים, להכניס אותם לאיזה סיר, ולהוציא תבשיל אחד. בדרך צריכים לגזור לכל אחד את הכנפיים ולסדר אותו שהכל יהיה "פיקס".

זאת הבעיה. להיפך, אם אתה מגדל, חיבור, אהבה, ויתור, התחשבות, זה כמו במשפחה, שיהיו לך כמה שיותר. כמו פרחים בזר, אתה לא יכול רק אדום, אלא לבן וכחול ואדום וירוק ועוד משהו. רב גוניות נותנת לך את העושר. לכן וודאי שהגישה היא לא נכונה.

כל אחד, אתה משאיר כמו שהוא. אתה לא הולך בדיכוי על כלום, גם על ההסתכלות שלו בעולם ועל כל דבר ודבר. אתה רק מטפל באהבה, אתה רק ממש זורע חיבור ואהבה. ואיך כל אחד קולט, באיזו צורה הוא מבין ובאיזה קצב, איך זה מתבטא אצלו, היום, מחר, כלפי מישהו יותר, כלפי משהו פחות, זה לא עניינך, אל תתערב בזה. החינוך החדש הזה, האינטגרלי, ערבות הדדית, חיבור, זה ממש כדוגמת המשפחה. למשל, יש לך ארבעה ילדים, והם שונים.

אורן: לגמרי.

אתה מתייחס לכולם אותו דבר?

אורן: אי אפשר, הם שונים.

זאת אומרת, האהבה שלך וחוץ מהאהבה גם הגבורה, כי אתה רוצה גם לחנך אותם באיזה כיוון, שכל אחד יתפתח, אבל בצורה הטובה ביותר, שיפתח את עצמו, אז אתה לא יכול להגיד שכולם יהיו אותו דבר.

אורן: נכון.

דרך אגב גם אני קיבלתי כך, לפי האופי שלי. אני ואחי, שניים במשפחה. הוא הלך לכיוון אחר לגמרי, אותו מעניין עסקים, שום דבר חוץ מזה. והוא גם הצליח בזה, ברוסיה, בישראל וגם בקנדה, הוא עבר כמה מדינות, ועכשיו הוא באמריקה. הוא מצליח בכל דבר, אבל בזה, זה הוא. ואני לגמרי לא בזה, ממש ההפך, אני נמשך למדע, הכרת החיים, הבנת הטבע, כל הזמן רק לזה. אז תאר לעצמך אם ההורים שלנו היו לוחצים עלינו להיות משהו באמצע, בין זה לזה, לא מובן לי איך יתכן. למשל בתי הגדולה, מרגע שהיא נולדה רצתה ללמוד ביולוגיה, מאיפה היא שמעה את שם הזה, אני גם לא יודע. לא עזר כלום, דרך בית יעקב, דרך הצבא, דרך הכל, אוניברסיטה, מעבדה, וזהו, היא מרוצה מהחיים. אני לא פעלתי בזה בכלום, רק נתתי לה לבצע את מה שהיא רוצה. זה נקרא "חנך נער על פי דרכו". תן לו אפשרות, שלא ילך לתרבות רעה, אבל לתרבות שהוא רוצה, זאת אומרת, להגיע בחיים למה שהוא רוצה, תן לו בשלו.

אורן: ועכשיו בוא נחזור לדיון על החברה הישראלית.

אותו הדבר, אין דיכוי, אין כפיה ברוחניות. אהבה, חיבור, זה רוחניות, כי בזה אנחנו משיגים את רוח החיים. לבד אני לא יכול להשיג את רוח החיים, אנחנו משיגים את רוח החיים רק בתוך החיבור בינינו. אנחנו פתאום מרגישים שבינינו יש איזה כוח חדש, זה נקרא משפחה. משפחה זה לא אתה, אני, היא וכולי, משפחה זה מה שאנחנו מייצרים בינינו בכוחות הדדיים של חיבור, התחשבות, הדדיות, עזרה וכן הלאה. אז כל אחד צריך להיות הוא, ואנחנו צריכים לקבל כל אחד בדברים הטובים והרעים שבו, כמו עם הילדים שלנו, זה האדם, אין מה לעשות יש לו חולשות, וכל מיני דברים מיוחדים. לכן החינוך האינטגרלי מדבר רק על דבר אחד, "בוא נגלה בינינו, בצורה מעשית, שהחיבור מביא לנו הרגשת החיים, כדאי לנו". אני מדבר בצורה אגואיסטית פשוטה, וצריך להשתמש במעט דיבורים, כי כל אחד מקבל אותם בצורה אחרת, פחות השכלה, כי רוב העם לא מבין את זה, ולא צריך את זה. מי שירצה יתעמק, יש לנו מספיק חומר, אלא צריכות להיות פעולות, הפעלה נכונה של האדם ומתוך המעשה הוא יגלה שהצורה הזאת טובה. נניח שמביאים אדם שחי בבית יתומים לשהות במשפחה, עד כמה הוא יתרשם ויתפעל, מהחום שנמצא שם, שהם הכניסו אותו וממש התייחסו אליו לגמרי כמו לכולם, מה הוא ירגיש לעומת בית היתומים שבו הוא נמצא?

אורן: ומה הנמשל?

הנמשל הוא שאנחנו לא מרגישים אפילו מה זה נקרא להיות בתוך משפחה. כמו בבית היתומים, הילדים שם ממש הורגים זה את זה, כל הזמן במאבק זה עם זה וכולי. לעומת זאת במשפחה, אני מדבר על משפחה שמחנכת עד כמה שאפשר, בכל זאת זה מורגש, יש אבא אימא אחיות ואחים שעוזרים, אתה נמצא בין אנשים שמה שלא יהיה, ואפילו שיש כאלה שאתה לא מסתדר איתם מספיק טוב, אתה צריך את כולם. זה בשבילך סך הכל המושג משפחה, זאת אומרת, זה המקום שבו אתה חי כאדם, שאתה מיצב שם את החום שנותן לך הרגשת החיות.

אנחנו לא נותנים חינוך כזה ואנחנו רואים שהאנשים היום לא רוצים לבנות משפחה. "בשביל מה, קיבלתי במשפחה משהו, מה ראיתי, ויכוחים, חיכוכים, כל אחד דוחף, כל אחד מנצל את השני, בשביל מה אני צריך, יש לי דירה, מיקרוגל, מקרר, אוכל מהסופר. גמרנו, מה אני צריך. ילדים, בשביל מה לי ילדים, כל הזמן לצעוק עליהם ושהם יזלזלו בי, שירוקנו לי את הכיס? אני אחיה לעצמי". חוסר מושג המשפחה, חוסר הרגשת החיבור, שבחיבור אני מוצא את החיים שלי, החוסר הזה הורס לנו גם את בניית המשפחות, כי לא רוצים להתחתן, ואפילו שרוצים לא מסוגלים לבנות משפחה. אנחנו גם לא יכולים לבנות את החברה את המדינה, וגם בעבודה, בכל מקום יש לנו צורת יחסים לא נכונים, זה משפיע על כולם. אנחנו חושבים שהיחסים בינינו לא משפיעים על הכלכלה, ועוד איך, זה משפיע בצורה ישירה, בכלכלה, בעוני, בפערים בינינו, בכל. שינוי האדם, הוא הפיתרון. זה ברור.

ניצה: אני רוצה לחזור לתהליך, כי אני חושבת שיש להבנת התהליך חשיבות מאוד גדולה. ברגע שאתה מבין מה עובר עליך, אז קל לך יותר לקבל את הנקודה שאתה נמצא בה היום. התחלנו מהנקודה הזאת שבה הסתכלנו על הרצון ליצור איזה כור היתוך, אחידות, זה החלום הציוני שדגל בקולקטיב ובכל הערכים האלה.

בחלום הזה היו הרבה מאוד ויכוחים מלכתחילה, שמאל ימין, מפא"י, אצ"ל, זה היה יותר גרוע מאשר עם השונאים שלנו מחוץ לגבולות.

ניצה: כשאנחנו מסתכלים על שנות השבעים והשמונים, אנחנו רואים שלאט לאט התחלנו לזנוח את אותו חלום ציוני ולהחליף את כל האידיאלים של הקולקטיב בחלום האמריקאי. אינדיווידואליות, הצלחה אישית, פיתוח ומימוש עצמי, זאת אומרת, היה פה איזה מעבר, יכול להיות שאפילו אכזבה מאותו ניסיון ליצור מאיתנו משהו אחד, אבל לא ברור איך פתאום התחילה ההתפתחות הזאת.

אנחנו לא תיקנו את מה שהיה ב"אלטלנה", לא עשינו תיקונים על העבר. לא עשינו איזו פשרה, איזו סליחה הדדית בתוך העם, לא עשינו חשבון נפש עם כל מה שהיה לנו בהיסטוריה הקצרה שלנו במאה השנים האחרונות. התחלנו את המדינה ברגל שמאל.

ניצה: החלום הציוני היה לבנות בית לאומי יהודי, בית, קירות הוא גם הוגדר כך, אבל אתה מדבר על משפחה שזה כבר בתוך הקירות. זאת אומרת, יכול להיות שזה היה תהליך שהתחיל קודם כל ליצור בית, מרחב, כמו שקראת לזה קודם, מעבדה, מקום שאפשר לעבור בו איזה תהליך ובתוך התהליך הזה עברנו תחנות. והתחנה שהגענו אליה היום, אחרי כל המעבר הזה מהחלום הציוני לחלום האמריקאי, היא לחלום של היום.

טוב שהוא נשבר, גם באמריקה וגם אצלנו.

ניצה: אנחנו יכולים להסתכל על זה כעל המצב שאנחנו נמצאים היום בחברה, יש תהליך שאנחנו רואים אותו בשנים האחרונות במיוחד בדור הצעיר שמביע מיאוס. הוא אומר, "די, מספיק לי, לא החלום הזה ולא החלום הזה". יש התנפצות של החלומות שלנו, שזה בדיוק המקום של לבנות את החלום החדש, אבל הפעם בתקווה באמת לממש אותו, להגשים אותו. בוא נסתכל רגע על החברה הישראלית שלנו היום, איך היא נראית, מה יש בה?

החברה נמצאת בחוסר אונים בחוסר כיוון, חוסר ודאות, היא מיואשת. כלפי חוץ יש בה עדיין "גבריות" אנחנו יכולים לראות ולשמוע, אבל אין מנהיגים גדולים, אין חכמים, הכל איבד ערך. ואני לא אומר שזה לרעה, אולי זה הכרת הרע, אולי זה היה קיים קודם אבל לא הכרנו בכך. הזמן הוא נכון לשינוי, ואסור לחכות כי אחרת המשבר יעשה לנו רע, אנחנו נסבול פי כמה מכל העולם.

אנחנו צריכים לעבוד עם מה שיש לנו, אני לא חושב שצריכים להעביר כל כך הרבה ביקורת על מה שיש. החברה מוכנה לשינויים, היא מבינה מה שקורה בעולם, היא מבולבלת ומבינה שהיא מבולבלת, היא חומר טוב להתחיל לעשות בו שינוי. עם כל הדברים שעברנו אני חושב שאפשר להבין שעברנו אותם נכון, זאת אומרת, אם זה היה כדי להגיע לייאוש אז הגענו. השאלה היא איך אנחנו משתמשים במה שיש בחברה כדי להגיע לשינוי הנכון. אני חושב שככל שהחלום האמריקאי והאירופאי יתפוצץ, יהיה לנו יותר קל לגשת לעם ישראל ולהתחיל לדבר איתו על הערכים שלו כעם ישראל, כי אין יותר ממי לקבל דוגמה, אין היום בעולם מישהו שראוי להיות כדוגמה, ולכן המצב הוא טוב. הבעיה היא שאין לנו כל כך למי לפנות, מתוך אותם האנשים שהיינו מעוניינים לאתר בחברה הישראלית, שהיו יכולים מיד להבין אותנו ולהזדהות עם אותו הרעיון. אמנם אנשים כן מבינים ומוכנים לזה, ואיכשהו מסוגלים להשתתף, אבל אנשים גדולים באמת, גופים גדולים, שאם הם היו אומרים את המילה שלהם אז העם היה ממש הולך אחריהם, אני לא מזהה.

אורן: אני רוצה לשתף אתכם בחוויה שצפה לי תוך כדי הדיונים. הייתי בסעודת שישי עם חברים, ועל השולחן היו חלות וכל מיני דברים, ראיתי מאכל שלא הכרתי, שאלתי מה זה ואמרו לי "חלת קובנה". חלה אני מכיר, וקובנה אני מכיר, זה מאכל תימני, אני טועם ולא מוצא שום קשר למאכל המקורי. אולי יש אילו מאפיינים של קובנה, אבל אם לא היית אומר לי, אז אפילו לא הייתי יודע שזה שמו. נולד פה איזה "יצור" חדש, נוצרה פה מתוך מיזוג הגלויות הזה ערבוביה, שכל אחד לקח משהו מהשני, ויש פה עכשיו המון מרכיבים, המון טעמים שכבר התבלבלו.

לא לוקחים כלום, רק מוסיפים אהבה, והיא מסדרת את הכל. בשביל מה לי להכיר את הטעמים האלה והאלה. בגישה שלי לחינוך אני לא צריך ללמוד את התרבות התימנית, את המנטאליות הרוסית, הגישה האתיופית. "חנך נער על פי דרכו", זאת אומרת, תן לו חינוך והוא לפי דרכו ייתן לו צבע, ייתן לו גוון, ייתן לו את שלו. אם תהיה לו גישה של אהבה, של חיבור, הוא כבר ידע איך להביע את האהבה. אחד ייקח ריקוד תימני, השני ייקח איזו מוזיקה אחרת, ואחר ייקח איזה מאכל, זה כבר לא חשוב.

כשילד קטן, נותן לך את המוצץ, מה אתה מבין בזה? שהוא אוהב אותך, הוא מוכן להתחלק איתך, אפילו בדבר הכי חשוב לו, מוצץ, יש להם את זה. כך מתוך הלב, זה הביטוי. העיקר שאתה מבין שהוא מעצמו מבטא את הגישה שלו, את הרגש שלו.

אורן: איך כל הטעמים השונים חיים ביחד?

אין לי שום בעיה בזה, מה זה חשוב? דרכם אני מקבל הרגשת אהבה.

ניהלתי עסק והייתה לי עובדת תימנייה, שהייתה מביאה לי כל טוב. הם היו מזמינים אותי לשמחות, לחתונות, בהתחלה אני ישבתי שם, וכל שיר נמשך עשרים דקות, כך זה אצל התימנים, אבל אחר כך קניתי בית בתוך שכונת שערים, גרתי שם. היה לי מאוד נוח, מאוד טוב, הרגשתי את היחס הזה של העם, אז מה אכפת לי שאני כל כך רחוק לפי התרבות, אני לא הרגשתי. אני לא חושב שאנחנו בכלל צריכים להתחשב בדברים האלה, רק אהבה זה מה שצריכים, וכל אחד יבטא אותה לפי רוחו. אתה תביא את הקובנה שלך, וההוא יביא גפילטע פיש, וההוא יביא עוד משהו, אז מה, מה זה חשוב? העיקר שאתה רואה שאנחנו אחים, יושבים יחד.

וגם כל הדברים האלה ייעלמו לאט לאט, זה לא יחזיק. בסופו של דבר, על ידי החיבור בינינו, נקבל משהו שלישי, שיהיה מקובל על כולם, קרוב לכולם, הילדים, הנכדים יהיו במקומנו. לא צריכים לחשוב על ביטויים חיצוניים.

אורן: אחרי שישים וחמש שנים שהמדינה הזאת קיימת, אם אני מסתכל על הבחירות האחרונות שהיו בארץ.

המצב יותר גרוע מקודם.

אורן: כן. אני רואה שהקיטוב הזה הולך ומתעצם. אז היום זה לא בין העדה הזאת לעדה הזאת, אז אנחנו מוצאים לעצמנו דברים חדשים, בין מגזר כזה למגזר כזה, כישראלי, אני מרגיש שני כוחות.

אסור ללכת אחרי הפוליטיקאים, אחרי כל המנהיגים, כי המגמה שלהם לחלק ולשלוט. "אני לא יכול לשלוט על כל המדינה, אבל לפחות אשלוט על המגזר שלי, על החלק שלי". על אלה או אלה, זה לא חשוב, אלה שעומדים למעלה, מעוניינים לחלק את כולם, הם מעוניינים להגיע למצב שאף אחד לא מחובר לשני, זה ברור, זו גישה רומאית.

ניצה: זה נקרא הפרד ומשול.

אורן: למה?

כי אין ברירה אחרת, כדי למשול אתה חייב להפריד בין בני אדם, אחרת הם יהיו נגדך. אתה צריך דווקא את ההפך, לספר לזה, אתה יודע מה הוא אמר עליך, ולשני, אתה יודע מה הוא חושב עליך, וזהו, אתה באמצע שולט על שניהם. הם בינתיים נותנים מכות זה לזה, נחלשים, ואתה באמצע יושב גבוה. אתה לא רואה את זה לפי הממשלה, לפי הכנסת?

אורן: אני רואה.

מפעם לפעם יש יותר שרים, וצריכים לחלק את הכיסאות. ויש יותר ויותר מפלגות, עכשיו כל אחד מקים מפלגה.

ניצה: וגם בתוך המפלגה יש קיטוב.

אנחנו נגיע עוד מעט למצב, שכמאה עשרים חברי הכנסת, יהיו מאה עשרים מפלגות,  אילו לא היה אחוז החסימה.

אורן: בוא נסכם את השאלה שאליה הגענו בסוף הדיון על כור היתוך, יש פה ריבוי טעמים, ואת הריבוי הזה אפשר לקחת אותו לכאן או לכאן. אפשר לקחת אותו למצב הטוב שאתה מכין את הסלט הכי טעים בעולם, שכל הטעמים עשירים ויש לך את החגיגה הכי רב גונית, הכי צבעונית, הכי ססגונית, זה למצב הטוב. לצערנו הרב, הרבה פעמים אנחנו רואים שאנחנו לוקחים את זה דווקא למקום הרע, של הקיטוב, של הבידול, של השנאה, של ללבות את השנאה, לחנך לשנאה, לחנך להפרדה. אם אני שם את החזון של ליצור פה חברה אחת, איך אפשר לקחת את היתרונות של ריבוי הטעמים, וליצור פה את הדבר הכי משובח בעולם?

אל תעשה סלטים עם השכל שלך, ואל תיתן לאף אחד לעשות את זה, אלא תן לדברים האלה להתגלגל בצורה טבעית. רק דבר אחד אתה צריך לשמור, כל רגע ורגע להוסיף חיבור, ולא חשוב באיזה אופן זה יהיה, העיקר שכל פעם יהיה יותר ויותר חיבור.

עזוב את הפרמטר הזה, שצריך להיות סלט כזה, שחייבים כאן פלפל יותר, ומזה קצת יותר, מזה תוריד, זה לא כדאי, ההוא לא אוהב את זה, אני אוהב את זה, אתה אוהב עם מלח, אני לא אוהב מלח, וההיא עם פלפל. עזוב את הדברים האלה, זה לא שלך, תן לטבע לעשות את שלו. אתה צריך רק לעבוד על האהבה, רק בזה יש לך בחירה חופשית, בחיבור בין בני אדם. עם כל היתר, אל תהיה חכם. החכמה שלך תבוא אחרי המעשים, כשאתה תגרום לאהבה, אז תבין מה היא, ולמה היא מביאה אותך. אתה לא יכול להיות חכם בשום דבר, חוץ מלהגדיל את האהבה, זה מה שניתן לנו מהטבע. רק צריכים להבין. בכך שאתה עוסק בחיבור, אתה בעצם נוגע לליבו של הטבע, ממש, כי זה הכוח האחד שמנהל את כל הטבע ואתה גם עובד באותו הכוח, בחיבור.

ניצה: אם ננסה בכמה מילים לתרגם את המילה "חיבור", מה זה אומר, לקבל את האחר?

את זה כבר צריכים ללמוד, העיקר זה להפעיל את האנשים שירגישו את זה, שיבינו את זה, אבל בעצם, כל יתר העסקים הם מדומים ממש, כי, חוץ מלגרום רע, הם לא עושים כלום. ולגרום רע כדי להביא אותנו שוב לאותה החלטה שאין ברירה, אלא לעסוק רק בחיבור. השאלה היא, על ידי אילו פעולות וקצת הסברים נלווים, אנחנו יכולים להביא לעם אותה ערכה, את ערכת החיבור.

אורן: אתה מרבה להשתמש במילה חיבור, זה משהו מאוד דומיננטי אצלך, ואנחנו שומעים הרבה שאלות, אנשים לא מבינים בכלל את המילה עצמה,"חיבור". כאשר אתה אומר חיבור, למה אתה מתכוון?

במילה חיבור אני מתכוון, שעל ידי פעולות מסוימות, כמו ישיבה יחד, ריקודים, שירים, סעודות, דיבורים, העיקר להיות בהידברות בצורה עגולה, ועוד יותר, על ידי סדנאות למיניהן, אנחנו מגיעים למצב שאנחנו מתחילים יותר ויותר להכיר, להבין, להרגיש זה את זה.

כל אחד מכניע את עצמו כלפי האחרים, מתחיל לכבד את האחרים כגדולים ממנו, ועושה כל מיני פעולות כדי לתת מקום בתוכו לזולת. כל אחד רוצה להיכנס לתוך הזולת ולחפש שם מקום לעצמו, איך אני יכול לחיות בך, שאני אכנס ללב ולראש שלך, איך אני יכול להתחיל להרגיש את המציאות דרכך, דרך כלי הקליטה שלך, ואיך אתה יכול לעשות את זה בי, דרכי. ואני מוכן לפתוח לך, "בבקשה, תכיר אותי יותר, תיכנס פנימה, תראה איך אני רואה את העולם, ואני רוצה לדעת איך אתה רואה את העולם". בזה אנחנו נכללים, זה נקרא "התכללות". אנחנו נכללים זה מזה, ואז מתוך החיבור המשותף, אנחנו מביאים את עצמנו לחיבור. בזה שאני נכלל בך ואתה נכלל בי, נוצר בינינו שטח משותף שהוא נקרא "חיבור", או "נשמה".

אורן: הזמן שלנו לצערנו נגמר, אנחנו מאוד מודים לך הרב לייטמן, תודה ניצה מזוז, ותודה גם לכם שהייתם איתנו. יש תקווה גדולה לחברה ישראלית חזקה, חמה, מחוברת, עם נשמה. עד הפעם הבאה, שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.

צה"ל כדוגמה לחיבור

 אין תענוג גדול יותר מחיבור. מי שלא טעם מה זה, יכול לחלוק, אבל כך אנו בנויים…

• אפשר להקטין את האגו באי בודד, אבל פינוי של מקום בתוכי לזולת הוא שיא התענוג
• כשאני קולט בתוכי אנשים זרים, אני מתחיל להרגיש רוח חדשה
• כשאנו מפנים מקום בתוכנו זה לזה, מתפשטת בינינו תחושת חופש, ביטחון, תענוג
• בגישה האגואיסטית מורגש העולם הזה, כשמפנים בתוכנו מקום לזולת - מרגישים את העולם העליון
• טיפה מזה טועמים בחיבור בין חברים בצבא, ולכן אי אפשר לשכוח זאת לעולם...
• אדם מגלה שהאחרים הם ממש חלקי הנשמה שלו וטועם חיים אחרים, עולם אחר

 בחיים האזרחיים קורה ההיפך: כמה שאתה מזלזל יותר באחרים, אתה חש גדול יותר

• חוויה צבאית שמקנה גישה חדשה לחיים אחר הילדות
• מדוע "ביחד" קוסם לנו?
• לאדם רצון לשלוט בכול. כך מפתח אותנו הטבע
• כשאני מתייחס לאחרים כאילו הם חלק ממני, מפנה לכולם מקום בי, אני מתעלה!

 לבנות את החברה הישראלית כמשפחה אחת. חברה נעלה יותר

• בצבא כולם שווים, תלויים זה בזה, ישנה רוח של ידידות, מכבדים את מי שעוזר ומוותר
• כוחו של צה"ל נובע מכך שיש בכל יהודי נקודה מיוחדת של מסירות נפש. ניצוץ
• לא מפקירים פצועים בשטח, כי אני מרגיש את החבר קרוב לי יותר מהמשפחה שלי
•  אגואיזם שוטף את העולם, מצב מלחמה ממש. עלינו לבנות חברה עם רוח חיבור

 נקודה של חיבור: בעם ישראל תמיד כיבדו אנשים צנועים, חכמים. אין אדונים ועבדים

• התנאים החיצוניים מכריחים את החברה הישראלית להתחבר. ערבות הדדית
• הלחצים מובילים לחיבור ולהגעה לפסגת ההתפתחות האנושית. כך ניתן לאנושות דוגמה
• עולם עליון, רוחני, זה לא בעננים. טועמים אותו לרגעים ספורים בחיבור בין אנשים
• כשיהיו בחברה הישראלית מספיק אנשים שיפנו בלבם מקום לאחרים, נרגיש משפחה
• רוח צה"ל, הרוח של החבר'ה - כשנבנה אותה בחברה בקביעות, נגלה בה עומק חדש
• דרושה לנו רוח צעירה, רוח של משחק ואחריות הדדית, חופש מהאגו, כל ישראל חבר'ה!

אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו ל"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, שלום ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו מזמינים אתכם היום לשיחה בנושא החברה הישראלית, התחלנו לדבר על הנושא הזה בשיחות הקודמות והיום אנחנו רוצים להתייחס לאחת התופעות המרכזיות אם לא החשובה מכולן בתוך ההוויה הישראלית, "צבא ההגנה לישראל", ולהסתכל עליה במשקפיים מיוחדים. אנחנו רוצים להסתכל על צה"ל כדוגמה לחיבור. בשיחות הקודמות דיברנו עם הרב לייטמן על החזון החדש שהוא מציע לחברה הישראלית, חזון שבו כולנו הופכים למשפחה אחת. מה זה בדיוק משפחה אחת? איך מתחברים בתוכה? מה זה החיבור הזה שאותו הוא מציב לנו כיעד שאליו יכולה, צריכה וראויה להתקדם החברה הישראלית, כדי לקחת את כל אחד מאיתנו בתוכה אל חיים חדשים, טובים, משמחים, חמים, מרגשים. את כל זאת אנחנו רוצים להיטיב להבין על ידי הדיון, "צה"ל כדוגמה לחיבור".

ניצה: כמו שאמרת, על צה"ל אפשר להסתכל מזוויות וצורות שונות, אבל בתוכנית הזאת בחרנו להתבונן על הקשרים החברתיים, על החיבור שנוצר בין האנשים, בין החיילים. ניסינו לעקוב אחר התהליך שקורה לחייל מהרגע שהוא מתגייס, מה קורה לו בטירונות, מה קורה לו בזמן השירות, ומה קורה לו כשהוא מגיע למילואים בשלבים מאוחרים יותר, אחרי השחרור.

ראינו שאחד הדברים הכי חזקים שמאפיינים את הצבא המיוחד שלנו זאת הרוח של צה"ל. את הרוח של צה"ל מתחילים להחדיר לאט לאט כבר מהשלב הראשון של הטירונות. החיילים שלנו מקבלים פנקס שמכיל את כל החזון, את הערכים, את הרוח הזאת, והם נושאים אותו למעשה על עצמם במשך כל השירות, והוא הופך להיות חלק מהם. הם עוברים תהליך מאוד עמוק של הבנה של הערכים ואיך מממשים אותם.

הערכים האלה של הרוח הצה"לית נשענים ומבוססים על המסורת של העם היהודי, המסורת של עם ישראל, על המסורת של הלוחמים וכמובן על ערכים אוניברסאליים. נרצה להרחיב  את הדיון על אחד מהערכים הכי חשובים, והכי משמעותיים, ערך הרעות. הרעות, החברות, זה אותו ערך שבעזרתו מלמדים את החיילים שלנו איך להפוך ולהיות ממש כמו יחידה אחת, כמו גוף אחד, בצורה מלוכדת, מחוברת, באופן כזה שכל אדם, כל חייל, רוצה לתת מעצמו את המקסימום למען החברים.

רצינו להסתכל ולהתבונן על כך, כי כשאתה מדבר על החזון של החברה הישראלית, אותה רוח שאמרנו שכל כך חסרה לנו היום בחברה, אותה רוח ישראלית שסוחפת אותנו ובאמת גורמת לנו להרגיש כמשפחה אחת, היא משהו שהיינו רוצים להבין יותר דווקא באמצעות התבוננות ואולי כדוגמה למה שקורה בתוך צה"ל. נתחיל להסתכל על החיבור הזה בצה"ל, איך הוא קורה, איך הוא מתרחש? האם אתה מרגיש שיש קשר בין החיבור שאתה מדבר עליו, לבין החיבור בצה"ל, האם זה דומה לזה?

קודם צריך להבין שהאנשים שמגיעים לצה"ל, מפסיקים לחשוב על אלף ואחד דברים שאדם רגיל דואג להם ביום יום. האוכל יסתדר, הביגוד יתקבל, מקום לישון יהיה, זאת אומרת, האגו של החייל פנוי מדאגה לכל הדברים האלה, פשוט אין דאגה. יש לו דברים הכרחיים לקיום, ועל כל היתר הוא לא חולם, כי האווירה היא כזאת שמנתקת אותו מכל החלומות הרגילים באזרחות, כמו קניית אוטו חדש או אפילו החלפת פלאפון למרות שמשתמשים בו בצבא, כי בכל זאת אין אותה הרוח, ולכן האדם נפטר מדברים שונים.

אנחנו צריכים להסביר בתחילת השיחה, שחומר הבריאה הוא הרצון ליהנות, הרצון לקבל, ומתוך הרצון שלי אני רואה את הכל. כל מה שאני רואה בצורה הרגילה שבה נולדתי, הוא לפי כמה שהדבר  יכול להועיל לי, אני מתרחק מהמזיק ומתקרב למועיל, וכך אני רואה את כל העולם. זאת אומרת, העולם הוא מה שאני רואה בתוך האגו שלי. אם האגו שלי משתנה אז אני רואה דברים אחרים בעולם כיותר חשובים, ויש דברים אחרים שאני לא רואה. יש אנשים ששומעים ציפורים, רואים צבעים, ויש אנשים שיאמרו "אילו ציפורים ואילו צבעים, לא שמעתי ולא ראיתי", כי הם מסתכלים רק איפה אפשר להרוויח מהר כסף או לעשות מסחר טוב. כל אחד נמשך לפי האגו שלו לדברים שונים.

כולנו פועלים מתוך האגו שלנו. אם האגו שלנו משום מה פנוי פתאום מלחפש אלף ואחד דברים, כשהוא מצטמצם, נניח כשאנחנו יוצאים לחופש על אי בודד או הולכים לטיול, ומתנתקים מכל הפיתויים השונים והגלים ששוטפים אותנו בכל השטויות שכל אחד רוצה להכניס לנו לראש, למכור לנו, רק כדי שניכנס לאוברדראפט ונמלא את הכיסים שלו, אם אנחנו מתרחקים מכל זה, כבר אנחנו מרגישים את עצמנו אחרת. אבל כל זה כדי להוריד מאיתנו עומס, ואילו החברוּת היא כבר מעבר לזה, זאת גישה אחרת לחיים, היא לא באה סתם. אני יכול לצאת לחופש, ליהנות מהחופש, לא לחשוב על כל העולם הגדול, מספיק לי לקחת שקית עם קצת אוכל, ובקבוק מיץ, וללכת לחוף הים לכל היום עם המשפחה שלי. זה החופש הכי זול שיכול להיות בעולם, וכך אני גם מתנתק מהבעיות, ואפילו מתמלא בתענוג מתוך חוסר הלחץ הרגיל. אבל אם אנחנו מדברים על חיבור, בשביל זה  אנחנו צריכים סביבה חדשה. זה לא בטבע, זה לא על אי בודד, זה לא בחוף הים, ולא כשאני שוכב על הספה ושומע דיסק של בטהובן, כאן אני צריך סביבה כדי למלא את עצמי. כי להפטר מבעיות זה דבר אחד, ולמלא את עצמי בתענוגים חדשים זה כבר משהו אחר. אין תענוג יותר גדול מהתענוג שבא מהחיבור, כך אנחנו בנויים. רק מי שעדיין לא טעם אותו יכול לא להסכים.

אבל בחיבור יש בעיה, כי אני כולי רצון ליהנות שרץ אחרי תענוגים שונים שהחברה וכלי התקשורת מציגים לי ומהם אני לומד ממה ליהנות. בעצמי אין לי כלום, אני כמו תינוק, מה אני רוצה? דברים קטנים, את כל היתר לימדו אותי, כך גדלתי, שכך וכך אתה צריך וכולי. אני כמו מת, כמו שכתוב, "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו", אבל אם אני מתחיל לעבוד על עצמי בצורה מבוקרת, אני מתחיל לחשוב שהבעיה היא לא להקטין את האגו וללכת לאי בודד, אלא האם אני יכול בתוך האגו שלי לתת מקום חופשי, מקום פנוי, למישהו אחר? לאנשים האלה אנחנו קוראים "קרובים", כי אני מתחיל לדאוג לאנשים האלה במידה שאני דואג לעצמי.

זאת אומרת, ב"אני" שלי, ב"אגו" שלי, נתתי להם מקומות, והם נמצאים שם, הם חיים שם, אבא, אמא, ילדים, אישה, כמה חברים, הכל נמצא בתוך העיגול שלי, בתוך האגו שלי, ואז בנוסף לכך שאני דואג לעצמי, בצורה מסוימת אני דואג גם להם. ובעצם זה לא להם, אלא אני דואג לאגו שלי שקיבל אותם לתוכו וממש קלט אותם. אבל אם אני קולט בתוך האגו שלי, בתוך הרצון שלי, אנשים זרים, יש לי הרגשה אחרת לגמרי, אני מתחיל להרגיש מכך רוח חדשה. וזה דווקא ככל שהאנשים יותר זרים, ולא קרובים מידי. כי את הקרובים אנחנו מרגישים כשייכים לנו, מה לעשות, גם את עצמי וגם אותם לא בחרתי, אבל אם אני נפגש עם אנשים שהם רחוקים  ממני או אפילו לא מוכרים לי, זרים, ואני יכול לקרב אותם ולהרגיש שאנחנו כאחד, שהרצונות שלנו מתחברים, אם כל אחד מפנה בתוכו מקום לשני, אז יש לנו מזה תענוג מיוחד. התענוג הזה הוא תענוג מרמה אחרת של הקיום, כי בנוסף לכך שאני מרגיש את ה"אני" שלי והקרובים שלי בתוכו, עכשיו ממש פיניתי מקום מהאגו שלי ונתתי מקום לזולת.

אפשר להסביר למה זה פועל כך על ידי הרבה פילוסופיות, אבל עובדה שמקבלים מכך תענוג. בנוסף לתענוג מקבלים מכך גם איזו הרחבה של הרגשה, פתאום אתה מרגיש יותר חופש, ביטחון, פריצה החוצה. אתה מתחיל להרגיש שיש משהו מחוץ לך כביכול, אבל זה בך, כי בסך הכל מה שאני מרגיש עכשיו בתוך הרצון שלי, בתוך האגו שלי, נקרא "העולם הזה". ומה שאני ארגיש אם אני אפנה את המקום הזה באמת להרגשת החוץ, זאת אומרת בלי הגישה האגואיסטית שלי, זה נקרא "העולם העליון", "העולם הרוחני", זה משהו מעל הגישה הטבעית שלי.

אורן: מה זה בדיוק עולם רוחני?

כל מה שאני מרגיש, אני מרגיש בתוך הרצון שלי. הרצון שלי יכול להתייחס לכל מה שנמצא בו מכל מה שהוא קולט, בצורה אגואיסטית, איך להשתמש בכל תופעה ותופעה להנאת עצמי, בצורה פשוטה, ישירה, ואז מה שאני מרגיש, ההרגשה הכללית בגישה הזאת נקראת "העולם הזה". ואם בתוך האגו שלי אני מתחיל לפנות מקום לזולת, זאת אומרת שאני מעדיף לא לדאוג ל"אני" אלא לדאוג לזולת, יש כאן היפוך פסיכולוגי, אני מתחיל, ברצונות השונים שלי, להחליף את החשיבות מ"אני", ל"אתה", ל"הוא" ל"הם", ובזה אני עובר להרגיש את המציאות שלי מ"העולם הזה" ל"עולם העליון".

אורן: כשיש חברות כזאת, אינטראקציות כאלה,  בעצם יש בכך טעם יותר גבוה?

קצת מזה, לא ממש, כי הם לא מחליפים רצונות, לא מלמדים אותם את זה. אנחנו צריכים לדבר על זה עכשיו בחינוך האינטגרלי. אבל הם מרגישים קצת מזה, ולכן יש להם חוויה שהם לא יכולים לשכוח אותה עד סוף חייהם, באף מקום בעולם הם לא מרגישים זאת שוב. למרות שאחר כך הם אומרים, "טוב, זה היה בילדות, היינו צעירים", אבל מה שלא יהיה זה כך, אי אפשר למחוק זאת.

כי שוב, זאת מעין הארה קטנה שמשיגים, רק כשמחליפים "אני" ב"זולת". בתוך הרצון, האגו נעלם, הרצון נשאר, ה"אני" נשאר, ובמקומו ה"אני" דואג עכשיו לזולת. זה מקנה לאדם גישה חדשה לחיים, בזה הוא קונה את החיים. נניח, שיש לי שבעה מיליארד ילדים, אז אני יכול להשתמש בהם כפי שנולדתי, להנאת עצמי, כאילו הכל בא לשמשני, בטירוף, ובגסות אני רוצה להוציא מכל העולם רק טוב ל"אני". אבל אם אני אתייחס בצורה הפוכה, מתוך היחס ההפוך שלי אני מגלה פתאום המון רגש, אהבה, חיבור, חום. אני מגלה, לא רק שהם הקרובים והילדים שלי, אלא הם ממש חלקי הנשמה שלי, משהו מאוד פנימי. ובזה אני רוכש הרגשה של חיות, חיים, חברה, של עולם אחר.

אורן: אני רוצה לשתף אתכם באחת החוויות שלי מהצבא. הייתי טנקיסט בצבא, ואני זוכר שבוקר אחד כשעוד הייתי חדש ביחידה, לא היה לנו זמן ללכת לארוחת בוקר ואחד החיילים הוותיקים בא, הייתה לו ביד חבילת וופלים, הוא עלה על הטנק, היינו למעלה ארבעה, הוא לקח את חבילת הוופלים, ופתח אותה בצורה שאף פעם לא ראיתי קודם שפותחים חבילה.  

אני באתי לפתוח את החבילה, והוא אמר "לא ככה", הוא לקח את החבילה ופתח אותה במכה אחת כך שכל החבילה הייתה פתוחה, שם אותה במרכז ואמר "זאת ארוחת הבוקר שלנו". עד היום אני זוכר את זה, למרות שעברו 20 שנה. אני זוכר את ההתרשמות שלי מהאופן שבה הוא התייחס אז לדברים, איך שהוא הביא את הוופלים לכולם, קלטתי שיש לו רוח שונה מהצורה שבה הורגלתי לחשוב, על הדברים שהם שלי, על הדברים של כולם, ואיך לשתף אחרים במשהו, לתת לאחרים משלי.

כשאני מסתכל בדיעבד, כשאנחנו דנים על הדברים האלה של להרגיש את עצמי ולהרגיש את האחרים וכן הלאה, ראיתי שאצלו בראש זה שונה, אני מבין שהתפיסה שלו הייתה שונה לחלוטין מהתפיסה שלי. נניח אם אני מתייחס לאותו וופל, כך שיש אותי ויש אתכם, ואם יש לי וופלים אז אני מכבד אתכם, ואילו התפיסה שלו הייתה שונה, הוא בכלל קלט את הסיטואציה דרך משקפים אחרות.

לכל אחד יש מיליון חוויות כאלה מהשירות הצבאי. התמונה הזאת באה לי עכשיו כדי לתת לדיון שלנו מיקוד. היום אנחנו רוצים לדבר על צה"ל כדוגמה לחיבור, יש חוויות שאתה רואה רק כשאתה חייל, זאת אומרת, אנחנו לא פוגשים אותן אחר כך בחיים האזרחיים שלנו.

ההפך, בחיים האזרחיים ככל שאתה יותר מזלזל בשני, זה יותר מכובד. ככל שאתה מראה את עצמך כלא תלוי בכולם, שלא אכפת לך משום דבר, אתה מראה את העצמאות שלך, את הגדלות שלך. בחיים הרגילים זה אחרת, אני מרגיש זאת בכל מקום. במה האדם מרגיש את עצמו גדול? "אני מצפצף על כולם, לא רוצה לעמוד בתור ולתת מקום לשני, אם אני עושה כך, אלה סימני חולשה". התרבות עיוותה את עצמה. אני מבין שזה מגיע מתת ההכרה, כי בכל ארצות הגולה היינו שקטים, מסתירים את עצמנו, רוצים להראות טובים, כאלה שכדאי להשתמש בהם לטובה, "אנחנו בסדר". רצינו להקטין את עצמנו, כדי להיות כמה שיותר אלה שנצרכים להם, שזקוקים להם. וכאן אני סוף סוף יכול לתת לעצמי חופש להתפרק, להתפרץ ולעשות את ההפך. אני מבין מאיפה זה נובע.

אורן: אולי כך היה פעם, ההוויה הזאת שייכת לדורות קודמים, אני לא כל כך יודע על מה אתה מדבר.

נכון, אני רואה שגם אצל הילדים שלי, זה כבר לא יכול להיות כמניע, אבל בדורות הקודמים זה כן היה, וכנראה שאולי משהו מזה נשאר לגבי הזלזול הזה. ובכלל אני גם לא רואה שהמדינה והחברה דואגות להרים את עצמן.

אורן: אנחנו פה בעניין של להרים את עצמנו ורוצים להשתמש בדיון הזה על צה"ל כמשהו שמקדם אותנו להבנה מה זה חיבור. לפני התוכנית ניצה סיפרה לי על התרשמויות מיוחדות שהיא שמעה, אולי נשתף בדיון שלנו משהו מתוך התחושות של האדם, איך האדם מרגיש בצבא ולמה מזה, הוא היה משתוקק גם בחיים האזרחיים.

ניצה: ניתן דווקא דוגמה של בחור שכבר השתחרר לפני כמה שנים ובא למילואים. שאלנו אותו שאלות והתשובות שלו היו מאוד מעניינות. הוא אמר שההרגשה הזאת של אותה רוח שנוצרה בתקופה שהוא שירת, מלווה אותו. ומה שהוא מרגיש כלפי החברים, "החבר'ה מהמילואים", זאת הרגשה אחרת ממה שהוא מרגיש לחברים אחרים שהוא חי איתם ב"אזרחי".

בכלל יש איזו הבחנה שהיא כמו סוג של פיצול אישיות. יש את החיים במסגרת הצבאית, שבה אני מתנהל לפי חוקים מסוימים, ושם אני ממשיך להחזיק בתוכי את כל הערכים האלה, זה נשמר, יש לי פינה כזאת, כמו קופסה סגורה, גם כשאני כבר עוזב. ויש את החיים באזרחי ששם אני חי בחוקים אחרים, תנאים אחרים ומשהו אחר מתרחש בהם. אבל כשהוא מגיע למילואים, הוא פותח אותה קופסה ומחזיר לעצמו עוד פעם אותה הרגשה, ושם כל ההתנהלות היא אחרת לגמרי. הוא אמר דבר יפה, "כשאני מגיע למילואים, אני מפסיק לחשוב אני, אני מתחיל לחשוב אנחנו. מה אנחנו עושים, מה אנחנו אוכלים, מה אנחנו שותים, איך אני יכול לשמח את החבר'ה". למשל אחד מביא קפה, השני מכין את הקפה, וגם מי שלא אוהב קפה מתיישב לשתות, כי ה"ביחד" הוא בעצם העניין, ולא הקפה עצמו. זאת אומרת, יש איזו אווירה שנמצאת שם כל הזמן. אם היינו שואלים אותו אדם, לא היית רוצה להמשיך לחיות כך כל החיים, ודאי שהתשובה הייתה כן.

אם החברה הייתה תומכת.

ניצה: זאת אומרת, שיש רצון לכך, אם החברה הייתה מאפשרת דבר כזה, אם היה אפשר לפתח אותו דגם ולחיות אותו באמת בחיים, במציאות הרגילה.

נקווה שזה יקרה כך פחות או יותר, לא רק אצלנו ולא רק בצה"ל, אלא אפילו בכל העולם, בעזרת המשבר. אצלנו בגלל שהצבא כל כך קרוב להרבה אנשים. לכן אני באמת מצטער שלא כולם עוברים את הטירונות ואת המילואים, כי זה נותן גישה חדשה ונכונה לחיים אחרי הילדות. יכול להיות שדרך הצבא כך אפשר יהיה להשפיע לכל שאר תחומי החיים

אורן: מה יש ב"ביחד" הזה שכל כך קוסם, לָמה לרגעים קטנים אנחנו מרגישים שב"ביחד" הזה יש את הכוח הגדול ביותר שיש? אנשים כל כך שמחים ללכת למילואים. אמנם הם עושים קולות כאילו שהם לא רוצים, אבל באמת הם מאוד שמחים ללכת למילואים, כי במילואים נפגשים כל החבר'ה, ויש את החום, את הקשר. מה יש בזה שמרגיש כל כך קסום, חזק, חם, וטוב?

כמו שדיברנו אנחנו פועלים מתוך הרצון, וכל התופעות הן בתוך הרצון.

אורן: איזה רצון?

כל מה שאני מרגיש, את עצמי, את העולם, הכל, זה אני שחי בתוך רצון אחד, שמחולק לדומם, צומח, חי ובני אדם. ארבעה חלקים.

אורן: לא הבנתי.

כל הטבע בסך הכל הוא רצון למלא את עצמו, רצון ליהנות, רצון להרגיש את החיים שלו, את החיות שלו. כמו שכל חומר המורכב מאטומים הוא רצון, רצון להחזיק את עצמו, רצון לחיות, לשמור על הצורה שלו, רצון להתחבר עם משהו כדי שאוכל להגדיל את כוח החיים שלי, את האנרגיה שלי, את היציבות שלי, ולהיפרד ממשהו שמפריע לי להיות יציב. הכל זה בסך הכל רצון, זה החומר של כל הטבע. לרצון הזה יש ארבע דרגות, מלבד היסוד שלו שעליו לא נדבר עכשיו. הדרגות האלה נקראות דומם, צומח, חי והאדם, המֵדבר.

הרצון בדרגת ה"דומם" מחזיק את עצמו ובזה הוא רואה את היישום שלו, את הקיום שלו, המציאות שלו, כך הוא ממצה את עצמו. הרצון בדרגת ה"צומח" כבר צריך לצאת ולהתפתח לקראת השמש, לקראת האוויר, והוא מרגיש שזה טוב. יש תקופות, עונות, הוא מתרבה וכולי, הוא כבר רצון שלא שומר את עצמו כמו הדומם, אלא מתפתח. גם הרצון מחייב אותו היצור להחזיק את עצמו כך, להתפתח כך. כמו שערות ראשינו נניח, הן גם צומחות, הן גם מתפתחות, כך הרצון חי.

אחר כך יש רצון עוד יותר גדול, בדרגת ה"חי". במה הוא שונה? לכל אחד יש את החיים הפרטיים שלו. ב"צומח", כל הצמחים פחות או יותר דומים, וודאי שיש קבוצות של צמחים, מיליוני סוגים, אבל בכל סוג וסוג בפני עצמו יש אותן תקופות, אותן עונות, ואותן הצורות. ה"חי" הרבה יותר מורכב, הוא גם נע ונד, מחפש לעצמו מקומות שונים בהם הוא יכול לממש את עצמו יותר, למלא את עצמו. הוא כבר הולך, טורף ואוכל, או על חשבון הצמחים או על חשבון חיות אחרות, הוא הולך להתפתח ולמלא את העולם.

רצון עוד יותר גדול ממנו זה האדם, ה"מֵדבר", שרוצה לשלוט על כולם. ה"חי" לא רוצה לשלוט על כולם, הוא רוצה שטח שיהיה שלו, "זה השטח שלי, ושאף אחד שלא יכנס", כמו שיש לכל החיות, לקופים, לאריות ואפילו לחתולים, לכל אחד יש שטח משלו, "אל תיגע", ו"אני רוצה לספק לי ואולי לצאצאים שלי את כל מה שצריך". אצל האדם יש רצון הרבה יותר מפותח, יש לו ידע, יש לו מדע, והעיקר זה הקשר בין כולם ועם כולם, שהוא רוצה לנצל את כולם כדי למלא את עצמו, זה הרצון הכי גדול. וכשמגלים אותו, אני מגלה שבתוך הרצון הזה אני מרגיש את החיים שלי, את עצמי. זאת אומרת, חוץ מהרצון, אין כלום. יש דומם, צומח, חי, ואדם, ואני כאדם מרגיש שאני חי בעולם הכלול מדומם, צומח, חי ובני אדם. זאת אומרת, הרצון שלי מחולק לדומם, צומח, חי, ומדבר, ובתוך זה אני חי. וחוץ מזה, אם יש או אין עוד משהו, אני לא יכול להגיד.

אין מרחקים, יש רצון ובתוך הרצון הזה אני מרגיש את הקיום שלי. מה שאני מרגיש בצורה טבעית, ואיך שאני מתפתח על ידי כל הרצונות האלה דומם, צומח, חי, ובני האדם, הצורה הזאת שבה אני מרגיש את כולם ואת עצמי בתוכה נקראת "העולם הזה". זה מה שניתן לי מטעם הטבע, זה המנוע שמפתח אותי ואת הרצונות שלי שבהם אני מרגיש את הדומם, צומח, חי, ואדם. זאת אומרת, כל העולם זה הרצון שלי. ואני מנקודת האפס, כי אמרנו שיש ארבע סוגי הרצון 1, 2, 3, 4 ויש אותי בנקודת האפס, ממנה אני הצופה על כולם. הגישה שלפיה אני כמו דומם, צומח, חי, והאדם המדבר שאני רואה בתוך הרצון שלי, וכך גם אני מתייחס לכל הדרגות, זאת הגישה הפשוטה, הנורמאלית, האגואיסטית, שבה אני רוצה לנצל את כולם, ליהנות מכולם, על חשבון כולם, שום דבר לא חשוב העיקר שהאני, בנקודת האפס שלי אהנה.

אם אני מתחיל לשנות את הגישה שלי, ומתחיל להתייחס לכל הדומם, צומח, חי, ובני האדם, בצורה אחרת, כאילו שהכל שלי, אז בזה אני קונה רצון. ובמקום לדחות אותו, להרחיק אותו, אני מתחיל לקרב אותו, אני מתחיל לדאוג.

נניח שאני מרגיש שמשהו שייך לי, שהשדה הזה שייך לי, הדומם, היער הזה שייך לי, הצומח, החיות שנמצאות ביער הן גם שלי, והמדבר אלה הקרובים, האחים, החברים, אם אני יכול להתייחס אליהם כאילו שהם שלי, אז אני נהנה. הגישה הזאת יכולה להיות גישה אגואיסטית שבה אני אקנה אותם, אחייב אותם, ארכוש אותם, והם יהיו שלי. כולם יהיו שייכים לי כולל בני האדם, העבדים שלי. והגישה יכולה להיות גם אחרת, שהם שלי בכך שהם קרובים אלי, מרצונם, אני מתעלם מהאגו שלי ולא שולט עליהם, אלא ההפך. באהבה, בדאגה, בחיבור איתם, אני מתחיל להרגיש שהם מחוברים אלי כשלי, לא כמו רכוש, נגד רצונם, אלא עם הרצון שלהם. זה נקרא שאני מפנה בי, בתוך ה"אני" מקום לזולת, אני רוצה שהזולת יהיה יותר חשוב מ"האני".

אני לא רוצה לדכא או למחוק את האני של האחר, וכך לחבר את כולם אלי, כמו שבדרך כלל אנחנו רוצים, אלא ההפך, אני רוצה להשתמש בו בכך שאני מוותר ומבטל את האני, ונותן לו לחיות בי בצורה שלו. אני נמצא רק כדי לשרת, כדי לחבר, כדי לדאוג, כמו שדואגים לילדים, לקרובים. מה התוספת שאני מרגיש בזה? אני מתחיל להרגיש שאני מתעלה מעל הטבע שלי, מסתם דרגת בני האדם, המדבר, לדרגה עוד יותר גבוהה. אני מתחיל להרגיש את הכוח הכללי השורה בכל הרצון הגדול המשותף לכולם, ולכוח הזה, להרגשה הזאת אנחנו קוראים "העולם העליון".

למה הוא נקרא "עליון"? מפני שאני מתעלה מעל הגישה הקודמת שלי, ומפנה בתוך האגו שלי מקום לכולם. עכשיו הם חשובים לי יותר מאשר קודם כשהיו חשבים לי על מנת לנצל אותם. היום אני רוצה ומוכן דווקא להתקפל, אני מוכן לבטל את עצמי כדי לתת להם מקום בי כחשובים.

אורן: כשאתה מדבר על החברה הישראלית כמשפחה אחת, כחזון של החברה הישראלית, איך זה מתקשר לעוצמות האלה של הרגש, של החום, של היחס בינינו?

מה זאת אומרת "עוצמות"?

אורן: בשיחות הקודמות ציירת לנו שהחזון שאתה מציע לחברה הישראלית, האופק של ההתפתחות שלה, הוא שכולנו הופכים להיות משפחה אחת.

לזה התכוונתי בדבריי, זה נקרא להיות משפחה אחת. אתה לא נמצא בי כמו האח שלי, כמו אבא שלי, כמו הבן שלי, אתה לא נמצא בי, אלא אני צריך לפנות לך מקום בתוכי. איך אני עושה את זה? כדי להשיג חיים יותר עליונים, עולם יותר עליון, חברה יותר נעלה, אני מוכן להתחיל לוותר על האני שלי, על האגו שלי, ובתוך האני שלי, אני מפנה מקום ששם אתה תהיה במקום "אני".

אורן: לפי המודל שהצגת עכשיו, איך אתה מסביר את התחושה שאנשים מגיעים לחיבור ביניהם בתוך צוות מסוים בצבא. אנשים מרגישים ביניהם חיבור כל כך חזק, שהם מרגישים אחד את השני בלי מילים, ומוכנים אפילו למסור את נפשם עבור החברים?

הם מרגישים עד כמה הם תלויים זה בזה. אין שום דבר בצבא, שנותן להם יסוד להתייחס בצורה אגואיסטית זה לזה, כולם שווים. הרוח הכללית היא של ידידות, אין תחרות. אין באף אחד משהו להתגאות לעומת השני. הם מרגישים שכולם נמצאים ברמת חיים אחת. כשמקבלים איזו פקודה, זה מתחלק שווה בין כולם. אנשים מכבדים את מי שעוזר, ולא קוראים לו "פראייר" כמו ברחוב. כאשר אתה מוותר לאחרים, או משאיר להם מנה יותר טובה, מרגישים את זה, מכבדים את זה, מעריכים אותך. זאת אומרת, נותנים מקום אחר לגמרי לביטוי, מעודדים ביטוי של רוחב לב, יחס טוב. למרות שיש לי ביקורת גם על זה, אני חושב שלא מפתחים זאת בצורה מספקת, יש בזה זלזול גדול, יש ירידה בכל הדברים האלה. כדי באמת להעלות את החיילים למוטיבציה של חיבור, של ערבות, הטיפול בהם לא מספיק, אחרי הקלקול שהחברה עושה.

ניצה: אם נסתכל מהזווית החיובית, גם כשאנחנו משווים את הצבא שלנו לצבאות אחרים, לא לשווא הוא נחשב לאחד מהצבאות המיוחדים. ולא בגלל הכמות שלו, אלא תמיד דובר על האיכות של הצבא. והאיכות של הצבא המיוחד שלנו הוא ברוח, אותה רוח מיוחדת שאנחנו מצליחים ליצור. מה המיוחד באותה הרוח, אולי אפילו "ישראלית" הייתי אומרת, שנמצאת שם במסגרת הצבאית ואולי לא נמצאת בצבאות אחרים?

בתוך הכלים שלנו, בתוך הרצונות שלנו, יש נקודה מיוחדת של מסירות נפש.

אורן: בישראלים?

ביהודים. אני לא רוצה להגיד "ישראלים", כי אז אתה משייך זאת רק לתקופה הזו, ולמי שנמצא כאן. אני מדבר על היהודים בכלל, יש בהם נקודה שנקראת "נקודה שבלב", שביסודה היא דוחפת את האדם למסירות נפש. יחד עם הפחדים, והחרדות, והדאגות לעצמו, ואלפי תכונות ההפוכות ממנה, המסירות הזאת נמצאת. זה ידוע. כמחקר פסיכולוגי, ראיתי בכמה סרטי הוליווד, שמשתמשים בזה, כדי להראות שזה כך. יש צורות חיבור כאלה, צורות מסירות, שהאדם מרגיש, ובצורה מאוד מיוחדת, חזקה. זאת נקודה שאנחנו כן יכולים לעבוד עליה, ולהתחיל לפתח אותה. היא ניצוץ שבנו, לכן הקשר הזה נמצא בצבא, בחברה כזאת. אנחנו צריכים יותר ויותר לחמם אותו, להדליק אותו, כי הוא קיים כגחלת, אבל לא ממש בוער.

אורן: מה לגבי אחד העקרונות הידועים ביותר בצה"ל, שגם בולט בשונות בין צה"ל לצבאות אחרים בעולם, שלא מפקירים פצועים בשטח. זאת אומרת, שנעשה הכול כדי לא להשאיר מישהו גם במחיר של הקרבה של אנשים אחרים. איך אתה רואה את ההתקשרות הזאת, את היחס הזה בין פרט לקבוצה שלה הוא שייך, ואת המחויבות הזאת של קבוצה לכל פרט ופרט שבה.

לפי הציור שאתה מצייר להתקשרות, אמרת שכאשר אדם מפנה מקום לאנשים אחרים בתוכו, אז הם הופכים להיות קרובים, אפילו יותר מאבא ואימא, ומהקרובים שלי באופן טבעי. כי אם נניח שאתה זר, והיא זרה לי, ואני פיניתי לכם מקום בתוכי, אז הקשר בינינו הוא כל כך חזק שאחר כך אתה רואה את הביטויים שלו. אז מה הניתוח שלך לאידיאה הזאת שמטפחים בצה"ל, וכל חייל רוכש אותה במהלך השירות שלו, שלא משאירים אף אחד, לא עוזבים אף אחד?

איך אני יכול לעזוב, אם זה חלק שלי. זה הופך להיות עוד יותר חשוב מהקרובים באמת, כי אני לא בחרתי בקרובים, לא בחרתי באף אחד, לא בהורים, לא בילדים, ומכל שכן בקרובים היותר רחוקים. וכאן לא רק שאני בוחר, אלא אני נלחם יחד איתם. כאן אנחנו נמצאים מול אתגרים רציניים של חיים ומוות. וזה גם לא חיים ומוות אלא מסירות, הנחיצות להרגיש כל הזמן זה את זה, הכרחיות להיות ברצון אחד, כגוף אחד הפועל יחד נגד האויב. אפילו בהתלבשות על איזה טנק, אז מרגישים, כל אחד חייב להיות במקום שלו ולהרגיש. אתה לא יכול לצעוק שם, זה לא עובד. זה עובד רק מתוך ההבנה הפנימית מה כל אחד עושה. כל התנאים החיצוניים, פועלים, כדי לחבר בינינו ולחייב אותנו, והעבודה הפסיכולוגית צריכה להיות בהתאם לזה.

אני חושב שאנחנו מתקרבים למצב שגם כל העולם ירגיש כך. כי המשבר הכללי, הוא כמלחמה. האגו שלנו הוא האויב הכללי, שאני חייב להתעלות מעליו, אחרת אני לא אוכל להתחבר, ואם אני לא מתחבר עם כולם אז אני לא יכול להינצל מה"צונאמי" הגדול ששוטף את העולם. ואנחנו חייבים לבנות חברה כמו בצבא, ממש חבר'ה, פלוגה, זה משהו שחייב להתקיים. למרות שיש עודף בעולם ו-50% מהאוכלוסיה זורקים אוכל, יש 50% שסובלים מחוסר מזון. איך תחלק, אם אתה לא תרגיש כמו אותו קצין שהביא לכם וופלים ואמר "תאכלו בינתיים", איך תעשה את זה? אין דבר כזה. זה רק על ידי כך שכולם מחוברים, אחרת תמיד יחסר. יהיה עודף במקום אחד שאף אחד לא צריך אותו, אבל יזרקו מפני שאין יחס לאלה שגוועים מרעב.

ניצה: אני רוצה לפתח קצת את נושא מסירות הנפש. אני מרגישה ששפכת אור מזווית אחרת ממה שאני לפחות חשבתי על מסירות נפש, זה כאילו משהו שטבוע בדי.אן.איי שלנו. מה יש באותה מסירות נפש שיכול לעזור לנו בשימוש נכון בה, לממש טוב יותר את החזון שאתה מדבר עליו, של משפחה? איך אני לוקחת אותה מסירות הנפש, שזה משהו שאני מבינה, ומניחה שהוא טוב, לא בצבא, אלא לחברה הישראלית. איך אני משתמשת במסירות הזאת כדי להפוך למשפחה אחת?

בחברה הישראלית אין אדונים, ואין עבדים. ואם כבר, אז תמיד היינו מכבדים רק חכמים, אנשים צנועים. זה בחינוך שלנו, זה בתרבות שלנו, זה בדם שלנו. האדם מכובד, לא בגלל שהוא קיבל איזה רכוש גדול, הקלקול נעשה בעשרות השנים האחרונות, אבל זה לא תמיד היה כך. אלא אדם צנוע, או תלמיד חכם, האדם באשר הוא, ולא משהו אחר. הגישה הזאת נמצאת אצלנו ממש בדי.אן.איי, וגם החיבור והצניעות שייכים לזה. זאת אומרת, יש לנו מלכתחילה כל מיני תופעות בטבע, בהתנהגות מדורי דורות, שאני חושב שהן לא נעלמו לגמרי, למרות שהיום מאוד מקלקלים אותן, והדור הצעיר כבר בכלל לא מחונך לזה. אבל מפני שזה בטבע הפנימי העמוק היותר, אפשר להבליט אותם, לפתח אותם ולהשתמש בהם. גם בתנאים החיצוניים שאנחנו נמצאים בהם, אני לא רואה שיש עוד עַם או מקום בעולם שיש לו תנאים כל כך טובים לפתח איחוד, חיבור, ערבות בתוך האומה.

ניצה: מה הם התנאים שאנחנו קיבלנו?

אנחנו נמצאים בתנאים נוראיים, שממש סוגרים עלינו מכל הצדדיים. אנחנו עוד מעט נרגיש משבר גדול, המאיים בצורה מאוד קשה מכל הכיוונים, ואנחנו נשאר ללא שום עזרה ותמיכה מבחוץ, כולל היהודים. ובהחלט נתחיל להרגיש את עצמנו, בסימפטום מצדה. ובצורה כזאת, זה כמו בצבא.

ואז עם כל הדי.אן.איי שלנו מהעבר ומהיום, נקווה שנגיע למצב של חיבור, של הדדיות, התכללות, התחשבות, ואז נתחיל להרגיש את העולם הרוחני, העולם העליון. לזה בעצם כל החיים האלה נועדו, כדי להביא אותנו לדרגה יותר גבוהה בהתפתחות האנושית. וכך ניתן לכל האנושות דוגמה, נציג איך לעשות זאת.

אורן: בכל פעם שאתה מדבר על עולם עליון, עולם רוחני, אני לא מצליח לחבר את זה. הבנתי עד כה, מהשיחות שקיימנו על החברה הישראלית, שאתה אומר שהחזון של החברה הישראלית זה להפוך למשפחה אחת. ולפעמים אני מרגיש שאני בעננים, בעולם עליון, לא הבנתי את זה.

אין שום עננים. זאת ההרגשה הפנימית שלך, כשאתה מדבר על המקום שלך בצבא, או בחברת החברים, או באיזה חיבור טוב ויפה עם האחרים, כשאתה מרגיש "יחד". יש רגעים שכולם מחוברים, כל כך יפה, כל כך טוב, שחוץ מההרגשה הזאת אני לא רוצה יותר להרגיש כלום, רק לא לצאת ממנה. כשאתה נמצא בצבא או בין החברים, אמנם זה בא רק לרגעים ספורים, אבל ההרגשה הזאת, היא תחילת ההרגשה הכללית הגדולה. ואם אתה תרגיש כך לאורך זמן ובמימדים של כל העולם, זה נקרא שאתה מגיע להרגשת העולם העליון, העולם הרוחני. בסך הכל זה מה שמתגלה ביחס בין בני האדם, שכולנו מקושרים יחד. "העולם הזה" נקרא, כשאתה מרגיש בצורה אגואיסטית בין כולם. "העולם העליון" נקרא, כאשר מעל העולם האגואיסטי אתה מרכיב יחס חדש, עולם אלטרואיסטי המחובר בהדדיות, באהבה, בערבות.

אורן: זאת אומרת, זה מצב גבוה יותר ביחסים בין אנשים.

כן. 

אורן: אז החברה הישראלית כמשפחה אחת, החזון שאתה מציע לחברה הישראלית, זה למעשה שנרגיש אותו החום שהרגשנו לרגעים בחיבור בצבא או עם חברים מאוד טובים.

ופי כמה וכמה מזה, נקרא העולם הרוחני.

אורן: זה יהיה פי כמה, כאשר כל החברה הישראלית תתחבר?

כן. או אפילו לא כולם, אבל שתהיה איזו מסה גדולה של אנשים המוכנים לפנות מקום ב"אני" שלהם, בלב שלהם, לאחרים, שישמחו שיש להם הזדמנות כזאת, ואז הם ירגישו שהם נמצאים כבר בדרגה אחרת של הקיום, וזה נקרא "העולם העליון".

אורן: או "משפחה אחת"?

או משפחה אחת. זה אותו דבר, אלא ש"משפחה אחת", זה מצד הכלי, מצד הרצון, וההרגשה בתוך הרצון נקראת "עולם העליון". כמו שעכשיו אתה אומר העולם הזה, מה זה העולם הזה? ההתנהגות לפי הטבע שלי, להשתמש, ולנצל את כולם.

ניצה: אם אנחנו משתמשים במונחים שאנשים מכירים אותם כמו למשל "רוח צה"ל", כולם מבינים למה מתכוונים. זו רוח, זו הרגשה, זה הרוח של החבר'ה, זו אותה הרוח של החברה.

כן.

ניצה: כשאתה מדבר על משפחה אחת, האם אפשר לדבר על "רוח ישראלית", על אותה רוח שאנחנו מרגישים שהלכה לאיבוד, ופתאום מתחילה להתקיים, להחיות?

נכון.

ניצה: אתה קורא לזה "העולם העליון", אבל בעצם זו אותה הרוח שאתה מרגיש בתוך המשפחה?

נכון, אין יותר. והכול אז יתגלה בפנים, יש עוד עומק הרגשה גדול מאוד שמגלים שם, חופש, השגות, הרגשות. כי אנחנו מתחילים לגלות את הרצון שבו אנחנו חיים, והיחס בין שני העולמות האלה, שתי רמות הגישה, הגישה האגואיסטית, והגישה האלטרואיסטית. אנחנו מתחילים להרגיש שזו הרפתקה. בזה האדם מוצא את עצמו, את העולם החדש שלו, ולזה הטבע דוחף אותנו, שנגיע וכך נתקיים, זה השלב הבא שלנו. לכן יש משבר וכל מיני בעיות, לזה הגענו.

אורן: לסיכום, דנו פה בכל מיני תופעות שאנחנו פוגשים כשאנחנו משרתים בצבא ואחר כך כחיילי מילואים, ורצינו בעזרתם לברר יותר את המושג חיבור בין אנשים, ולקשור אותו לחזון שאתה מציע לחברה הישראלית של "כולנו משפחה אחת". מה אפשר ללמוד מההתבוננות בצה"ל כדוגמה לחיבור, ביחס לאופק ההתפתחות שאתה מציע לחברה הישראלית כמשפחה אחת?

אנשים שנמצאים בסכנה, ואין להם לאן להתפתח בצורה האגואיסטית, אין להם מה לקנות ומה לעשות ואיך להתבלבל, הרי בצבא הכל זה בין הקנטינה לטנק שלך, אין יותר, לפעמים קולנוע בערב, זה כל הצבא, אז יש להם יכולת להתפתח בצורת הקשר בין בני האדם הנמצאים מול הסכנות. החיים של כל אחד תלויים באחרים ואז הם מוכנים לזה. יש איזו רוח צעירה, זה גם משחק וגם אחריות יחד. אתה מתעלה מעל האגו שלך, הוא לא בולע אותך, ואתה רוצה להגיע לרצון אחר מפני שאתה מרגיש בו חופש. אתה נמצא במצב שאתה מנטרל את החברה החיצונית, את החברה הצרכנית וכל מה שיש בה. איזה פרסום יש בצבא? אין כלום. אתה חופשי, אתה יוצא ממש לאוויר, לחופש, ולכן זה מאפשר לך להתחיל להתחבר עם האנשים ברמה אחרת של קיום, בפרט כשאתה נמצא מול סכנה.

באותו מצב אנחנו נמצאים עכשיו בחברה הישראלית. עוד מעט נרגיש שהמשבר הזה שוטף אותנו ולא משאיר לנו כלום. אנחנו לא נחשוב מה לקנות, אחרי מה לרוץ וכולי, אלא נדאג רק לדברים ההכרחיים בקושי. ומה עוד נשאר? אז תהיה גם סכנה חיצונית, והיא לא תעלם אלא ההיפך, היא עוד תגדל. יהיה לנו קשה להחזיק את הצבא, כי אנחנו לא נקבל עזרה אמריקאית, עוד נראה שהעזרה תהיה אפסית, ולא רק כספית, הם אפילו לא ירצו למכור לנו נשק, בכספנו. אנחנו נחיה בצורה מאוד קשה, וזה יחייב אותנו להתחבר. אז נגיע למצב שאנחנו צריכים להיות בו, "כל ישראל חברים", חבר'ה, שיהיה בינינו איחוד, אחדות, חיבור, ערבות. אז נגלה את החיים החדשים, שכולם שווים כאחד, ואז לא יהיה לך שום גורם זר שיכול לנגוע בך, להזיק לך.

אורן: הזמן שלנו נגמר. תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה מזוז, תודה גם לכם שהייתם איתנו, עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.

צה"ל כדוגמה לחיבור

 אין תענוג גדול יותר מחיבור. מי שלא טעם מה זה, יכול לחלוק, אבל כך אנו בנויים…

-  כשאני קולט בתוכי אנשים זרים, אני מתחיל להרגיש רוח חדשה

-  כשאנו מפנים מקום בתוכנו זה לזה, מתפשטת בינינו תחושת חופש, ביטחון, תענוג

-  בגישה האגואיסטית מורגש העולם הזה, כשמפנים בתוכנו מקום לזולת - מרגישים את העולם העליון

-   טיפה מזה טועמים בחיבור בין חברים בצבא, ולכן אי אפשר לשכוח זאת לעולם...

-  אדם מגלה שהאחרים הם ממש חלקי הנשמה שלו וטועם חיים אחרים, עולם אחר

 בחיים האזרחיים קורה ההיפך: כמה שאתה מזלזל יותר באחרים, אתה חש גדול יותר

-  מדוע "ביחד" קוסם לנו?

-  לאדם רצון לשלוט בכול. כך מפתח אותנו הטבע

-  כשאני מתייחס לאחרים כאילו הם חלק ממני, מפנה לכולם מקום בי, אני מתעלה!

 לבנות את החברה הישראלית כמשפחה אחת. חברה נעלה יותר

-  כוחו של צה"ל נובע מכך שיש בכל יהודי נקודה מיוחדת של מסירות נפש. ניצוץ

-לא מפקירים פצועים בשטח, כי אני מרגיש את החבר קרוב לי יותר מהמשפחה שלי

-  אגואיזם שוטף את העולם, מצב מלחמה ממש. עלינו לבנות חברה עם רוח חיבור

 נקודה של חיבור: בעם ישראל תמיד כיבדו אנשים צנועים, חכמים. אין אדונים ועבדים

-  הלחצים מובילים לחיבור ולהגעה לפסגת ההתפתחות האנושית. כך ניתן לאנושות דוגמה

-  עולם עליון, רוחני, זה לא בעננים. טועמים אותו לרגעים ספורים בחיבור בין אנשים

-  כשיהיו בחברה הישראלית מספיק אנשים שיפנו בלבם מקום לאחרים, נרגיש משפחה

-  רוח צה"ל, הרוח של החבר'ה - כשנבנה אותה בחברה בקביעות, נגלה בה עומק חדש

-דרושה לנו רוח צעירה, רוח של משחק ואחריות הדדית, חופש מהאגו, כל ישראל חבר'ה!

אורן: שלום לכם ותודה שאתם מצטרפים אלינו לתכנית "חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן וניצה מזוז.

בשיחות האחרונות דיברנו על החברה הישראלית. אנחנו מנסים לצייר, בעזרת הרב לייטמן, חזון חדש לחברה הישראלית, "כיצד להפוך את כולנו למשפחה אחת". אנחנו מדברים על כך מהיבטים שונים, ומנסים לאחוז בזה יותר, להבין, להרגיש ולחוש את המשמעות של להפוך לחברה שהיא כולה כמו משפחה אחת. והנושא שדרכו כדוגמא לחיבור, אנחנו רוצים "למשש" את הערך של משפחה אחת כחזון חדש לחברה שבה אנחנו חיים, הוא "צבא הגנה לישראל". נדמה תרחיש וניכנס לתוכו ומשם נזרום.

כל האנשים בישראל עושים צבא וטועמים בצבא טעם מיוחד, רגש מיוחד של חיבור בין אנשים, של ביחד, של צוות, של חום, של קשר, של דאגה הדדית, של ערבות הדדית. אלה תחושות שאחר כך בחיים האזרחיים אנחנו לא כל כך פוגשים לצערנו הרב. ואנחנו רוצים לעשות את החיים כאן אחרת, אנחנו רוצים לצייר חזון חדש שכולנו משפחה אחת.

וטעם של משפחה אחת אנחנו פוגשים, בצורה העוצמתית ביותר ואולי האחרונה לצערנו, בחיינו בצבא. נצייר לעצמנו תמונה שאנחנו נמצאים בכנס שבו יש ציבור של אלפי חיילים וחיילות שעומדים להשתחרר ולסיים את השירות הצבאי שלהם ולצאת לחיים האזרחיים. ובכנס הזה היינו שמחים לשמוע את החזון שאתה מצייר לחיים אחרים, חדשים, טובים יותר במדינת ישראל, לפי התפיסה הזאת של כולנו כמשפחה אחת, אבל ממקום של תקווה, שינוי, מהפכה תפיסתית לציבור הזה של חיילים וחיילות שעומדים לצאת מהשירות הצבאי אל החיים האזרחיים. איך היית יכול להציג מולם מה אתה מציע כמודל חדש לחיים האזרחיים כאן בארץ?

ניצה: כאמא לחיילת משוחררת אני מכירה את האוכלוסייה הזאת מקרוב, גם של הבת שלי וגם של החברים שלה שבאותו הגיל, הם מתמודדים עם מציאות לא פשוטה, אנחנו יודעים שהם עוברים ממסגרת למסגרת. בצבא הם עוברים תהליך מאוד משמעותי, כולם יעידו שהם  מרגישים שנכנסו משהו אחד ויצאו משהו אחר לגמרי, מעוצב, מגובש יותר. ואז הם יוצאים לחיים האזרחיים למעשה ללא הכנה מיוחדת לחיים, ונראה שהם כאילו השאירו משהו מאחור ומנסים לגשש את דרכם במציאות שהיא לא פשוטה מכל הבחינות.

כשאני מסתכלת על החבר'ה האלה, אני מרגישה שאין בהם את הניצוץ ואפילו אין באמת שאיפות אמיתיות, משהו שידליק להם את אותה רוח כמו שהייתה להם בצבא, שהייתה שם את הרוח של החבר'ה, של כולם ביחד. הם יוצאים החוצה ופתאום אין את ה"ביחד" וחסרה הרוח שתדליק אותם, שתיתן להם סיבה אמיתית להמשיך לחיות בשבילו.

אז אנחנו באמת יכולים להשתמש בכוח האדיר הזה, וברוח הזאת שעדיין נמצאת בהם, לשינוי החברה, לשינוי העם. רק צריכים לפנות לאותה רוח, לאותו יחס שהיה להם בצבא, שהם הרגישו את האחדות, החיבור, הערבות, ועד כמה היה טוב אם הדברים האלה היו מלווים אותנו במשך כל שנות חיינו. כי אז הם היו נותנים לכל העם, לכל החברה הישראלית, אותו כוח הגיבוש החזק, ובאמת היינו מעלים את עצמנו לדרגה אחרת לגמרי של מורל וחיבור וחינוך העם, והיינו מתמודדים עם כל הבעיות הקשות, ובעזרה הדדית פותרים את הבעיות. יש לנו כל טוב רק אנחנו חברה שלא דואגת זה לזה.

אם היינו ממשיכים את אותה הרוח אז וודאי שהיינו מסדרים את הכול ולא היו אנשים נזקקים, ואנשים שמרגישים את עצמם זרוקים. היינו מטפלים בכל אותו היחס שישנו היום, בזלזול הכללי, ובכל מה שאנחנו רואים ברחוב. ובהחלט כדאי לנו לשמור על אותם היחסים שהיו לנו בזמן שהיינו בצבא. בואו נמשיך ונרחיב את המעגל שלנו לחברה כמו מפלגה היוצאת לדרך, מפלגת החיים. חיילים משוחררים שהחזון שלהם הוא לראות את כל החברה הולכת באותה רוח וכך נמשכת לזה.

אני חושב שכוח גדול מאוד שמשתחרר מהצבא הוא בעצם הדור הבא שעכשיו נכנס לחיים, אם הוא ישלוט ברוח הזאת, ולא ייתן לכל הכוחות הרעים האלה, לגאווה ולאגו שלנו, להתפרץ ולהתחיל לשחק בינינו, אז אנחנו יכולים לשנות את החברה, לעשות ממש מהפכה בתוך העם. וזה יגרום לשינויים גדולים בכל הרמות שאנחנו חיים. גם בעבודה, ביחס לזולת, בין אדם לחברו ובתוך המשפחות, בחלוקה צודקת, בכל מה שהממשלה כאילו רוצה לקחת על עצמה ואף פעם לא מצליחה כי היא נתקעת. אפילו אם יש למישהו כוונה טובה אז הוא נתקע אחר כך בחוסר יכולת לבצע, כי הוא בעצם פונה לעם שנמצא בטיפול של כלי התקשורת וברוח הפוכה ואחרת. לכן למרות שיש תוכניות טובות ויפות הן אחר כך הופכות למשהו רשמי שלא מתגשם.

האנשים שרוצים להמשיך אותה הרוח של החבר'ה שהרגישו בצבא ועדיין חיים ועדיין מעריכים אותה, הם יכולים להיות מחוברים ביניהם, לא חשוב באיזה מקומות הם נמצאים וחיים. וודאי שכל אחד חוזר לבית שלו כדי להקים את עצמו, אבל אם יהיה ביניהם קשר, רשת קשר כזאת שתקשור ביניהם ותלווה אותם נכון, אז הם יוכלו להיות כמערכת פנימית בתוך המדינה, רשת שיכולה לקבוע את הערכים החדשים שנמצאים בכל ישראלי, אבל במקום מאוד מאוד עמוק בתוכו, ומבחוץ כאילו צבעו אותו בכל מיני צבעים לא יפים, לא טובים. ואנחנו צריכים פשוט רק לעורר את הדברים האלה.

ולכן צוואה כזאת ממש שיוצאת מצבא של חיילים משוחררים אם היא רק תהייה בקשר, בגיבוש נכון, אז היא יכולה לתת לנו שינוי גדול לכל החברה. וודאי שההורים מתוך אהבה ומתוך הבנה גם יתמכו בהם, וזה כבר כמעט כל העם. ואם סביב זה כולנו נתאחד, גם הצעירים יוצאי צבא וגם הקרובים שלהם שתומכים בהם, אז וודאי שאנחנו נוכל להביא את כול החברה הישראלית לדרגה חדשה של קיום. הכול תלוי בדרך שאנחנו נתארגן בינינו.

הבעיה היא וודאי לא פשוטה כי אנחנו צריכים לגרום לקשר ביניהם, לגרום לזה שהם יבליטו את אותה התשוקה לחיבור כמו שהייתה להם, שהם יעמידו את הקשר יותר למעלה מכל יתר הפיתויים כביכול. אנחנו צריכים להסביר להם לְמה החברה בכלל הולכת, מה קורה. כי כשהם יוצאים מהצבא הם לא כל כך מבינים מה קורה, הם שומעים את זה אבל רק עכשיו הם מתחילים להיתקל בכל אותן הבעיות, במיוחד הבעיות החברתיות שקיימות, חוסר עבודה, חוסר תקווה, חוסר התקדמות. ללכת לאוניברסיטה מה ייתן לי? אני רואה שהרבה אנשים שגמרו אוניברסיטה הם בכל זאת ללא עבודה. המון אנשים שרוצים להתחתן ולהקים משפחות קשה להם להתחיל בזה, שוב מחוסר אמצעים. וגם היחס בנינו הוא לא כל כך טוב.

אנחנו, הדוֹר הצעיר שעכשיו בא לממש את החיים שלו, יכולים לעשות בדיקה חוזרת על מה שאנחנו מתחילים לעשות, כדי שלא נעשה אותה הטעות כמו שהדור הקודם עשה, כי אנחנו רואים מה קרה לו אחרי עשר, עשרים, ושלושים שנה, ואנחנו לא רוצים להיות באותו מצב. הבנו שעל ידי החיבור בינינו אנחנו מסוגלים להינצל מכל הבעיות, וכמו שבצבא עשינו זאת, כך נעשה זאת גם בחיים שלנו. אם אנחנו קובעים שרוח חדשה של ידידות, של חיבור, של ערבות, היא החשובה ביותר, אז מתוכה אנחנו ניגשים לכל הפתרונות.

זאת אומרת, שוב אנחנו מגיעים להכרחיות של החינוך, של הגישה החדשה. אומנם יש בנו נכונות, אבל איך לממש, איך לבצע את זה אנחנו לא יודעים. כאן אנחנו צריכים ליווי טוב וחזק של אנשים שיהיו המארגנים, שיראו לנו באיזו צורה אנחנו כן יכולים להקים מסגרת חדשה במדינה, מסגרת של היחס החדש. ואז אנחנו בהחלט יכולים מטעם ארגון גדול כזה, הכולל חיילים משוחררים והקרובים שלהם, להשפיע גם על כלי התקשורת ועל כל הפרסומות וגם על השפעת הסביבה. אנחנו צריכים להחזיק את עצמנו ביצירת הסביבה החדשה, ובדומה לצבא שבו הייתה לנו מסגרת שבה היינו בשיתוף בינינו, כך גם עכשיו, אנחנו צריכים להקים מסגרת כזאת.

האמת היא שכל התנאים החיצוניים תומכים בזה, כי אנחנו נמצאים באמת במצב של מלחמה מתמדת, אנחנו נמצאים בעוני מתגבר, באי אכפתיות, במשבר הכללי הגדל ומתפשט. אז מצד אחד יש לנו אותה המסגרת הלוחצת החיצונה, ומצד שני אנחנו צריכים מבפנים להיות מחוברים בתוך המסגרת הזאת. בצבא היינו מחוברים בהכרח, כי היינו נכנסים לטנק, לפלוגה, לאיזה מעשה, למסע, והיינו חייבים על ידי הקושי הזה להתארגן ובהכרח להרגיש אחד את השני. ואילו כאן אנחנו צריכים להביא לשינוי המסגרת החיצונה העוינת, שאלה כלי התקשורת, והרוח שבעם העוטפת את כולנו בצורה כזאת שדוחפת אותנו לפרוד ואגוצנטריות. אנחנו צריכים להלחם נגד זה, כך שהקשר בינינו יהיה גם מהטעם ההכרחי, שאנחנו מקבלים על עצמנו להתנהג כך, וגם שיהיה מתוך ההכרה שאי אפשר אחרת, כי רק בצורה כזאת אנחנו יכולים להגיע לחיים האחרים, לחיים החדשים. ולא להידמות לדור הקודם, או אפילו להיות יותר גרוע ממנו, כי התנאים שלנו הרבה יותר גרועים.

אנחנו עכשיו יוצאים מהצבא למצב שאין לפנינו שוק עבודה שיש בו הזדמנויות. התנאים מיום ליום נעשים יותר גרועים. מצד אחד גם אם אנחנו עוברים לחו"ל, שם המצב יכול להיות אפילו יותר גרוע מאשר כאן, אז אין לנו כל כך לאן לברוח. ומצד השני, אם אנחנו מבינים שעל ידי החיבור אנחנו מגיעים להצלחה, ומגיעים להרגשת החיים, חיוּת, חום, ביטחון בינינו, שאנחנו מייצרים בינינו את אותו מושג ה"חבר'ה" שהיה לנו, אז אנחנו מקבלים הרגשת ביטחון, אנחנו מקבלים יכולת של עזרה הדדית. אנחנו פתאום מוצאים כאלה רזרבות, שאנחנו יכולים לעזור לכל אחד ואחד, ולא יחסר דבר לאף אחד. כי העודפים, והיכולת שלנו היא ממש בלתי מוגבלת.

נראה שהחיסרון הוא תמיד בדרך שאנחנו מתארגנים. כי בצבא היינו כמו ילדים, שמבחוץ, מלמעלה היו לוחצים ומארגנים אותנו, היו אנשים שהיו מחנכים ועוזרים לנו, ונותנים דוגמה, וגם התנאים היו מחייבים לעשות כך. נשאלת השאלה איך אנחנו מלכדים ומחברים את כל הדברים האלה יחד בתוספת לשיטת החינוך החדשה שלנו, כדי שאיפה שאין לנו מסגרת מחייבת, אנחנו נחייב את עצמנו, שאנחנו נבין שרק על ידי הגיבוש נצליח. בצבא זה היה על ידי לחץ גדול מבחוץ, הכרחיות גדולה, זמן של לעבוד לפי השעון, לפי המשימות, ואז היינו בהכרח תומכים זה בזה וכך היינו מוצאים בינינו רוח חדשה. כי ללא המסגרת הלוחצת, לא היינו מגיעים לגיבוש.

כאשר הגענו לצבא, היינו כל אחד לחוד. אז איך אנחנו היום מגיעים להבנה והכרה, שהמסגרת הזו היא הכרחית, ושכל אחד ואחד חייב להיות מסור לה. שבהדדיות הזאת, דווקא כמפלגה אחת, כתנועה אחת, אנחנו הולכים באמת לשנות את העם והמדינה. אנחנו לא מסכימים עם מה שקורה, אנחנו רוצים להמשיך את אותה הרוח בכל החיים שלנו, שכל העם יספוג אותה ויראה שבזה אנחנו מגיעים לחיים שכדאי לחיות. לכן נראה לי שצריכים לדבר על הקמת תנועה חדשה של אותו דור יוצאי צבא, אשר רואה את עצמו עושה מהפכה.

ושוב, אם אנחנו מדברים על עשרות אלפי צעירים, ואנחנו מדברים גם על ההורים שבטוח נלווים לזה, כי הם מבינים שאין ברירה אחרת לדור הצעיר אלא לקום על הרגליים ולחיות חיים טובים, יפים, בטוחים, אז אנחנו מדברים כאן על כמות גדולה של אנשים. ואנחנו צריכים לעבוד גם כלפי ההורים וגם כלפי הדור הצעיר הזה ביחד. יש לתת הזדמנות לילדים שלנו לבנות חיים חדשים, שהכיוון הוא רק בשמירת אותו הקשר שהיה להם בצבא, באותה הרוח שהייתה להם, שהיא לא תיעלם. ודווקא שהיא תהיה לנו הכיוון הנכון. ולשמור אותה ולטפח אותה, ולגדל אותה כל הזמן. בזה אנחנו רואים את עיקר ההתפתחות שלנו. וכל הדברים האלה שיהיו נלווים לאותו הגדלת הרוח שאנחנו רוצים. אם הכוונה הזאת כל הזמן תהיה בראשנו, אז אנחנו בטוח שנצליח.

בתנועה כזאת צריכים לפתח חינוך חדש, תרבות חדשה, כלי תקשורת חדשים, רשת קשר בין כולם. לא החברות הוירטואליות שיש לנו למיניהן, אלא רשת, ממש הכל מחדש. כי האידיאולוגיה הזאת של החום, חיבור, היא דורשת גישה אחרת, ובהתאם לזה אנחנו צריכים תכניות חדשות.

אנחנו לא מאלה שיַצאו למהומות עם דרישות. זאת אומרת אין לנו דרישה לממשלה, כאילו שאנחנו מהווים איזה כוח נגדה, כי כוח כזה הוא אף פעם לא מצליח כי כך נכנסים למאבק. תנועה כזו חייבת להיות ללא מאבק, אלא מתוך ההתארגנות הנכונה באידיאולוגיה החדשה הבאה כתוצאה מהחינוך שלנו. מתוך זה שאנחנו מחנכים את עצמנו, את הקרובים שלנו, בזה אנחנו מעצבים מצע חדש בתוך החברה, שכבר אי אפשר לזלזל בו. הקהל הוא כל כך גדול ומלוכד, שכל ההחלטות, כל השינויים, הם כבר באין ברירה חייבים להסתדר עם התנועה הזאת.

התנועה בליכוד שלה ובעוצמה שלה ובכמות שלה, היא ממש תהיה "גיבור בכמות וגיבור באיכות". התנועה הזאת, תעמיד את עצמה במרכז של כל המפלגות הקטנות שהן מפעם לפעם רק מתרבות ונעלמות, כי כאן האידיאולוגיה של חיבור רק תגרום לזה שיתחברו אליה יותר ויותר אנשים. כך אנחנו נחיה במגמה כללית כזאת, שמאין ברירה אנשים יותר ויותר יבינו שזו כנראה ההצלה היחידה. ולכן יש כאן עבודה גדולה לגרום לארגון כזה, ליצור רשת חברתית, רשת חינוכית, וכלי תקשורת משלהם, ולכל מה שיש צורך.

אני חושב שאנחנו צריכים להתחיל לחפש איפה יש ארגונים כאלו שאולי מטפלים ביוצאי צבא באיזו צורה חלקית. אולי לא שלהם בדיוק, אלא של ההורים שלהם שמתארגנים בצורה כזאת. צריכים לחפש לעצמנו עוד תומכים אם אנחנו הולכים לארגן את זה. אנחנו צריכים גם אנשים בכירים, מפקדים יוצאי צבא, שמבינים שצריכים לשנות את הדברים, ובעצמם היו בתוך הצבא וארגנו את אותם החיילים בצורה כזאת.

האם אנחנו יכולים למצוא ביניהם מפקדים מחנכים, שיכולים לעזור לנו למשוך את אותם יוצאי צבא שוב למערכת של חיבור כמו שהיה בצבא, כי יש ביניהם אולי קשר ושפה משותפת.

ניצה: נניח אורן ואני חיילים, אנחנו יושבים בכנס כזה, ואני עכשיו כחיילת אני רוצה להבין עד כמה מסגרת או תנועה כזאת תעזור לי, או במילים פשוטות מה יֵצא לי מזה. אתה יודע, כל חייל, ובן אדם שואל, מה יֵצא לי ממה שתיארת עכשיו.

בואו נשנה את החיים, בואו נשנה את המדינה, את החברה, נבנה לעצמנו חיים, כי עכשיו אנחנו בעצם חשופים לכל רוח.

ניצה: תלויים בין שמיים לארץ.

כן.

ניצה:  נכון, כך אני מרגישה.

כן, יכול להיות שיש לנו תמיכה חלקית מהמשפחות, אבל בסך הכל אנחנו נמצאים במצב של חוסר אונים. נכון, אני יכול להכניס את עצמי לכאן או לשם, עדיין פחות או יותר יש שוק העבודה, אולי זה כן יסתדר, אבל המגמה היא מאוד שלילית. ברור לנו שלא ניתן לבנות כאן מדינה יפה, טובה, כמו שאנחנו רוצים לחיות, אם נשתמש בכל הגישות שהיו לדור הקודם. אנחנו רואים לאן זה מוביל, ולכן אנחנו חייבים לסמוך רק על החיבור, הוא צריך לתת לנו פיתרון לכל דבר ודבר.

יש המון אנשים שנזרקים משוק העבודה, הרבה אנשים שלא יודעים מה לעשות, שנמצאים בחוסר כל. בואו נתחיל להפיץ רוח חדשה, גישה חדשה לחיים, שהחיים הם כמו בצבא. בסך הכל מה היה לי בצבא חוץ מהרוח הזאת? שום דבר, אוכל, ותנאים מסוימים, אבל משהו היה לנו טוב.

אני מבין שלחיים חדשים אני צריך הרבה יותר, אני צריך משפחה, אישה, ילדים, בית, פרנסה, וודאי שאני צריך את כל הדברים האלה, אבל בואו נקבע לעצמנו את המינון שצריך להיות כדי להרגיש את עצמי בטוב ולא שאני אלך להיטמע בתוך כל הלכלוך הזה, ולא יצא לי מזה שום דבר חוץ מאובר דרפט וכל הזמן הלוואות ודאגות. אז קודם כל איך אנחנו בונים את זה? יכול להיות שמאותה רוח חדשה שאנחנו עכשיו מתחילים להפיץ בחברה, תהיה לנו גישה חדשה לחיים.

כן, אנחנו צריכים בית, משפחה, מקור פרנסה, אבל עד גבול מסוים. בואו לא נלך על יותר ממה שצריך ממש כהכרחי. ומעבר לזה נפַתח רק את הקשר בינינו, את רוח החיים, הסיפוק, זאת אולי מילת המפתח. זה לא תלוי בכמה יש לי או אם לא יהיה לי כלום, אני רואה שגם האחרים חוץ מאובר דרפט שגדל אין להם שום דבר. איך אנחנו קובעים לעצמנו סיפוק בהרגשה, בהרגשת היחד, בהרגשת התמיכה.

אז בואו קודם נסתכל על שתי המגמות או שני הערוצים שאנחנו צריכים, אנחנו צריכים הכרחיות לעצמנו, זאת אומרת להקים משפחה, להביא ילדים ושלא יחסרו לי הדברים ההכרחיים, זה דבר אחד. ודבר שני במקביל לזה, אנחנו צריכים לפתח את הקשר, הרוח, הרגשת המילוי שבה אני חי. נעשה רשימה של מה שאנחנו צריכים, לְמה אנחנו צריכים להגיע. אולי יתברר שזאת כבר לא בעיה גדולה עד כדי כך לבנות בתים, יכול להיות שזה אפשרי. לרכוש אותם במחיר נורמאלי, יכול להיות שזה אפשרי לבנות משפחה, לדעת איך להקים אותה, ואולי אין כאן בעיות כל כך גדולות.

בואו נתחיל לחלק את המזון , נתחיל לחלק את העודף שיש, נתחיל לדאוג זה לזה, ופתאום נראה כמה מאגרי עושר יש לנו, שפשוט בגלל שכולנו מזלזלים זה בזה, הוא נוזל בין האצבעות. אני חושב שחברה כזאת יכולה לחשוב על פורמט אחר לגמרי של כלכלה. וודאי של חינוך  ותרבות וכל הדברים האחרים, אבל אפילו הכלכלה היא לא סתם מערכת בנקאית ופיננסית. אנחנו לא צריכים את זה יותר.

אם אנחנו אלפים, בואו נדרוש מהממשלה מקומות לבנייה. בואו נתחיל להזמין בעצמנו מומחים שינהלו אותנו, ונבנה בעצמנו את הבתים, זה יעלה אולי עשירית מהמחיר של היום. בואו נתחיל לקחת את החיים בידיים שלנו, אבל יחד. ואז אף אחד מאיתנו לא נופל שוב לידיים של הנוכלים שסוחטים אותו ממש עד סוף החיים.

זאת אומרת, אני פונה אליהם בשני ערוצים. בערוץ של החיים הכרחיים, שאותו אנחנו קובעים לכולם יחד, כל הארגון שלנו דואג לכולם, כמו חיילים בפלוגה, בטנק, לא חשוב באיזה יחידה, כולם צריכים לקבל את מה שמגיע לכל אחד, וכל אחד דואג שכולם יקבלו, שלכולם תהיה הכרחיות. אנחנו דורשים זאת, לא דורשים שתתנו לנו סתם מתנות, לא, אנחנו רוצים להשתתף, אנחנו ניתן את הכוח שלנו, בבקשה, אנחנו מוכנים לעבוד ביחד, גם הבנים וגם הבנות, כולם.

ויחד עם זה באותה הרוח לבנות חיים חדשים. בתוך המסגרת המדינית, יש לנו מדינה, יש לנו הכל, אנחנו רוצים לבנות את עצמנו. אני חושב שתנועה כזאת יכולה להיות באמת קרש קפיצה לכל העם.

אורן: עשיתי לעצמי סיכום של הדברים שאמרת עד כה, אני מבין שאתה מציע לנו להירתם למהפכה של הרוח החדשה. 

 רוחנית. אני לא מתנגד בכך לאף אחד, אני לא הולך להילחם עם אף אחד. וגם הדרישה שלהם לבנות לעצמם חיים הכרחיים, אלה דברים שכולם מבינים, שלכל אחד תהיה דירה, לכל הזוגות הצעירים. אלה דברים שאפשר לעשות בקלות אם לא נכנסים לאותו שוק שממנו מתעשרים כל אלפי האנשים שהם סתם נוכלים.

אורן: אני יותר מתעניין בעניין הרוח מאשר בדירות. אני רוצה להבין את המהות שלה.

  אנחנו אומרים שבלי רוח אי אפשר להשיג את זה, רוח בלי חומר, זה לא עובד.

אורן: ברור, לכן אני רוצה להבין את הרוח החדשה. אתה מציע רוח חדשה, אנחנו מדמים כאן סיטואציה של כנס של חיילים וחיילות על סף השחרור, אז אני מבין, עשיתי לעצמי תרגום פשוט לדברים שאמרת, תראה אם אני מדייק אותם ותוסיף לי עליהם. היינו עכשיו בצבא ההגנה לישראל, סיימנו שירות של כמה שנים. שרתנו בצבא, שתפקידו להילחם באויב אם הוא בא אלי, להתכונן למלחמה אם תבוא ולהגן על שלום החברה שבה אני חי, המלחמה ברורה.

עכשיו אתה אומר, סיימתם את החממה הזאת, את שנות השירות שכל אזרח נותן למדינה, ואתם יוצאים לחברה האזרחית, לחברה הכללית. בואו אני אספר לכם סוד. עכשיו אתם יכולים להילחם עבור החיים שלכם,  עבור חיים חדשים לעצמכם, ולכל האנשים שסובבים אתכם. אולי זו מלחמה לא קלה, לא פשוטה, לא ברורה, אבל היא מלחמה של רוח, של רעיון, של אידיאה. אתם הצעירים יכולים להפוך את החיים כאן בישראל לגן עדן עלי אדמות, אף אחד לא יכול לעצור אתכם וזה בידיים שלכם. אם תירדמו תגיעו לאותו נתיב אפרורי של חיים כמו הוריכם. אם תישארו בכל המרץ ובכל הכוח שיש לכם עכשיו, יש לכם אפשרות לעשות שינוי, להוביל מהפכה בגישה לחיים וליצור לעצמכם חיים חדשים לגמרי. זה בגדול מה שהבנתי ממה שאמרת, עכשיו בתוך זה, הייתי רוצה להעמיק, ולהבין את התפיסה שעליה אתה מדבר.

כשמדברים על מהפכה ועל רוח חדשה, אני רוצה להבין יותר טוב מהי הרוח הישנה שהיא בעצם ה"אויב" שכנראה מקננת גם בי גם בך וגם בכל אחד מאיתנו. זה לא מישהו שאני נלחם בו עם רובה או עם טנק. זאת רוח, גישה ישנה שנמצאת בכל אחד מאיתנו. ואתה אומר, בואו, תהיו חיל החלוץ, הקומנדו שמוביל את הרוח החדשה. האם תוכל לדייק לי זאת בבקשה.

 אני נלחם נגד החברה הצרכנית, שנמצאת עכשיו בפשיטת רגל, אני נלחם נגדה.

אורן: לא הבנתי, אתה מדבר איתי עכשיו על רוח?

 כי הרוח שיש בחברה של היום היא לרכוש כמה שיותר, שכל אחד יתעלה מעל האחרים. הם מספרים לי שאני לא בן אדם אם אני לא קונה את זה, ולא רוכש את זה, אני לא בן אדם אם אני לא מגיע למשרה כזאת ולמשכורת כזאת, וכן הלאה. אני רוצה שיפרסמו לי ערכים רוחניים, יחד, שהלחץ הסביבתי יהיה לחיבור. אני צריך סביבה כזאת שכל הזמן תלחץ עלי, תדחוף אותי לחיבור, במקום לדחוף אותי לפרוטקציוניזם כדי שאני אהיה הבודד המצליח.

זה בעצם הניגוד, זה ניגוד מאוד עמוק, אידיאולוגי. ויחד עם זה אני לא שוכח שיש גם רוח וגם גשם, גשמיות, במקרה שלנו לכל אחד יהיה מקום יפה, חומרי להמשיך בו את החיים. אבל עם רוח שתמלא אותו. עם דירה, עם משפחה, עם כל הדברים ההכרחיים. רק בתנאי שאנחנו שומרים על כולם, שיהיה לכולם. אתם אומרים חלוקה צודקת? בבקשה, חלוקה צודקת. שוויון? שוויון, אני דווקא בעד.

רוב העם ילך איתך, לאותם חיילים משוחררים יצטרפו המונים, כל אלה שיצאו לרחובות, האמהות החד הוריות, כל הנזקקים, כל אלה  יצטרפו. כי  רק חסר להם ארגון, כל אחד משך אותם למפלגה אחרת, לתנועה שלו כדי לנצל אותם ואחר כך הוא שכח אותם, ומכר אותם בזול. כשאתה מארגן את החיילים, אתה בעצם מתחיל לארגן דרכם ובעזרתם את רוב המדינה.

ניצה: אם בצבא הרוח שלנו היא רוח של חיבור, ולמעשה מפנים את הרוח הזאת נגד אויב חיצוני.

 לכן אנחנו מתחילים מהחיילים, שבהם כבר יש את הרוח של החיבור, את ההתרשמות מהחיבור בצבא ולא פונים לנזקקים, לחד הוריות וכן הלאה כי בהם אין רוח של חיבור. כמו שהם יצאו פעם למהומות, אחר כך חזרו הביתה ולא היה להם אכפת אחד מהשני. אם קבלתי משהו, לא אכפת לי כלום. אנחנו צריכים להגיע למצב שאני לא מקבל שום דבר לבד, אלא רק אם כולנו יחד נקבל, רק אם זה יתחלק בין כולם. זאת חייבת להיות המגמה, כך הארגון חייב להחזיק את כולם. זה נקרא כמו שדיברנו בשיחה הקודמת, לתת בלב מקום לכולם, שכולם קרובים.

ניצה: הבנתי מהדברים שלך, שהטרגדיה שלנו כחברה ישראלית היא לא רק האויבים החיצוניים שלנו, אלא אותו רצון של החברה הצרכנית הוא בעצם הטרגדיה.

 כן, אלה אותם "אבות האומה" הביאו את התרבות החיצונית הזאת מחו"ל.

ניצה: לא, כשאני אומרת חיצונית אני לא מתכוונת למה שאנחנו קוראים אויב, למדינות העוינות. פה העוינות לא חיצונית, היא שוכנת בתוכנו, בתוך החברה. 

 כן, בטח.

ניצה: מתוך ההסבר שלך אני מבינה שכשהייתי בתוך הצבא, נשמרתי מפני הגורם הזה. כי הייתי בחברה סגורה שבה כולם לובשים את אותו דבר, יש שוויון, ואז אני לא נתקלת בזה. זאת אומרת שבצבא אני נמצאת מוגנת מפניה. וכשאני יוצאת החוצה, לחיים האזרחיים, אני פוגשת את המלחמה האמיתית, המלחמה היומיומית שלי במציאות הזו שבה אני כל הזמן נמצאת  במרדף אינסופי אחרי משהו שלמעשה לא מגיע אף פעם. אני יכולה להגיד שכחיילת זה משהו שאני מראש כבר מרגישה אותו, ואפילו אין לי כוח למרוץ הזה ולא בא לי לצאת אליו. כי כבר ברור לי מראש לאן זה מוביל, זה לא מוביל לשום מקום טוב.

בעצם, בדיבור שלך נתת לי כיוון חדש, הפחת בי רוח חיים, ונתת לי תקווה, אמרת שעלינו לדעת לשמור על אותו חיבור, כמו שלמדתי לעשות בצבא, ורק ששם הפניתי אותו כלפי אויב חיצוני לכאורה, ופה אני מפנה אותו כלפי אויב חברתי, אויב צרכני. אני משתמשת באותו כוח, רק מפנה אותו לכוון אחר.

אנחנו צריכים לארגן רשת כזאת שתדאג שכל החברה לאט לאט תתחיל להתחשב בזולת, הזולת הוא הקרוב ביותר. בואו נעשה סריקה על כל המדינה, נבדוק איפה אפשר לחסוך, איפה אפשר לא לזרוק, איפה אפשר לחלק. זאת רק עבודה סוציאלית, כי לא חסר כלום כדי שלכולם יהיה מספיק, חסר רק קשר נכון בינינו.

בואו נגיע לחקלאים, נתחיל בעצמנו לקשור קשרים עם הספקים, כי בעצם אנחנו חברה גדולה, ועוצמתית, נעמיד לפניהם תנאים. אנחנו קונים בצורה כזאת  ובמחיר כזה, נקים רשת צרכנות משלנו ובצורה כזאת הדברים יעלו לנו עשירית מהמחיר היום. סך הכל זה תלוי בנו, כך אנחנו נעלה את רמת החיים של חצי מהציבור, אנחנו נמצא לכולם עבודה לכמה שעות בשבוע, לא חשוב, אפילו אם תהיה אבטלה גדולה ביותר, אפילו רק לכמה שעות בשבוע. אבל זה יהיה בשווה לכולם, כולם יהיו מחוברים, ואנחנו נדאג שכל אחד יקבל את ההספקה ההכרחית.

אם אנחנו ניגש לכך בצורה כזאת, יכולים להיות לנו כוחות כאלה שנוכל לבנות בתים, שנספק לכולם את כל מה שהאדם צריך, יחד עם שמירת הרוח היפה והטובה בינינו, הכל יסתדר, אבל בשביל זה צריך ארגון.

אורן: הייתי רוצה לשאול עוד שאלה על המודל עצמו. אני באותו בירור של מהי בדיוק מהפכת הרוח. הגדרת קודם שהרוח הישנה אומרת שלהצליח זה להצליח לבד, בודד, שפיץ בפסגה, אולי לא בדיוק במילים האלה, אבל כך אני התרשמתי, שהצלחה זה להיות יחיד שמצליח מעל כולם. ואתה מדבר על הצלחה חדשה של יחד.

הצלחה זה משהו שמאוד מעניין אותי. אני מבטיח לך שעכשיו כשאני מסיים את הצבא אני הולך להקדיש את חיי להצלחה. לכן הדיבור הזה על הצלחה מאוד מסקרן אותי. מהי הצלחה לפי המודל של הרוח החדשה שאתה מציג?

אתה מקבל את הדברים ההכרחיים.

אורן: לא, זה לא כל כך מעניין אותי.

מילוי של הרגשת החיות והחיים.

אורן: אני לא שואל מה אני מקבל, אתה יודע, רק אנשים לא כל כך מוצלחים מקבלים. אני שואל עכשיו רק על הצלחה, אני מבין שאתה מביא רוח חדשה.

 כן.

אורן: הרוח הישנה, האידאה הישנה שאותה אתה אומר לנו שכדאי להחליף היא המצליח, דמות המצליח, אחד לבד, בודד בשפיץ. אמרת שזה המודל הישן, זאת הרוח הישנה. עכשיו אתה אומר, אנחנו צעירים, בואו נביא ביחד רוח חדשה. על פי הרוח החדשה ההצלחה היא ביחד, אנחנו מצליחים ביחד. אנחנו מכירים את הביחד מהצבא, עשינו דברים ביחד. האם תוכל קצת לפתוח לי מה זה אומר להצליח ביחד.

אתה יודע, יש לנו דוגמא לכך בישראל, איך מתארגנים הגופים דתיים, חרדים, ש"ס, דגל התורה ועוד?

אורן: האמת, בשבילי הם לא דוגמא לכלום, אז בוא נשים אותם בצד. זה ציבור שאני לא כל כך מזדהה איתו, ובטח לא במעמד של כנס חיילים שעומדים להשתחרר. אני רוצה להבין בצורה הרציונאלית ביותר. אני בן אדם צעיר, ורוצה להקדיש את חיי להצלחה. אתה אומר לי רגע, לפני שתפספס את הפניה בצומת שאליה אתה מגיע ותלך למודל הישן שההורים שלך פעלו בו, וגם כל האנשים האחרים שאתה מכיר פעלו בו ולא הגיעו לחיים מאושרים, עם אור בעיניים כמו פרח. זה לא סוד כולם יודעים שזה כך. הם חיו במודל הישן, ברוח הישנה שלפיה להצליח פירושו להיות לבד, שפיץ בפסגת הפירמידה מעל כולם. אתה אומר לי, אני מציע מהפכה תפיסתית, גישה חדשה לחיים, חיים חדשים. אני מציע רוח חדשה, ברוח החדשה מצליחים ביחד. מהי ההצלחה הזאת יחד? אני מנסה למשש את זה ועדיין לא ממש תופס. הבנתי שלכולם תהיה דירה ולא יחסר דבר. אני לא מדבר עכשיו על הרמה הזאת, אני מדבר על להצליח בחיים. מהי הצלחה לפי האידאה החדשה שאותה אתה רוצה שנקדם כאן כולנו ביחד?

ברוח החדשה אני מתמלא בהרגשת חיים חדשים, בפלטפורמה חדשה, ברמה חדשה, ששם אני מרגיש עולם חדש. אבל אתה לא רצית שאני אדבר בצורה כזאת, ואני לא יודע איך להגיד זאת אחרת. האדם חי מתוך המילוי הפנימי. אנחנו בסך הכל רצון לקבל, אנחנו צריכים לקבל תענוג, אז אני מקבל מילוי מהרגשת החיים, מהחיות, אבל איך להסביר את זה?

אורן: אנחנו אוהבים תענוג, זה טוב, תענוג זה טוב לנו, אתה אומר שיש תענוג חדש?

 כן.

אורן: אני מנסה לברר מה התענוג החדש? אי אפשר להגיע אליו לבד?

לא.

אורן: אי אפשר, זאת הרוח הישנה, אתה אומר שהרוח החדשה היא ביחד, תענוג, אקסטרים, חזק, חם, ממלא.

וגם קבוע, זאת אומרת הוא רק גדל. אתה לא מאבד אותו, כי אתה לא אוגר את התענוג הזה בך, כאילו שקנית משהו ופתאום בום, הוא נעלם ואז אתה צריך לקנות עוד משהו, להשיג עוד משהו, אחרת אתה לא מרגיש את החיים. אבל כשאתה מקושר עם כולם, דרכך זורמת הרגשת החיים, היא כל הזמן זורמת, ואתה מרגיש בה חיים נצחיים. זאת אומרת, ממש כל הזמן, אתה נמצא בתענוג בלתי פוסק. אבל אני לא יודע איך להביע זאת בצורה שזה יתאים לדור החדש.

אורן: אנחנו אנשים צעירים, היתרון שלנו על פני הדור של ההורים שלנו זה שאנחנו בתחילת החיים, הכל לפנינו. אם תשים מטרה ראויה יכול להיות שאנחנו נלך לקראתה, אבל אנחנו מנסים לברר כאן מה בדיוק המטרה, הבנתי שבדיון יש רמה שבה מדובר על כך שלכולם תהיה  דירה ולא ימותו מרעב, זה לא מעניין אותי.

לא, זה מעניין מאוד.

אורן: זה מעניין למי שאין לו. אנחנו עכשיו לא בהלך רוח של רעב, אנחנו בתחילת חיינו. יש לפנינו קריירה. אני צריך רוח חדשה. בינתיים עוד לא חסר לי דיור, אני עדיין גר אצל ההורים. חסרה לי רוח, שאידיאה חדשה תסחף אותי קדימה, אני מנסה להרגיש את התדרים הרגשיים החדשים שאתה מציע ברוח החדשה.

בנוסף לאייך שהרגשת בצבא, עכשיו אתה מרגיש שאתה לא נמצא בין החבר'ה, כמה יחידים או בפלוגה, אלא אתה מרגיש שאתה חי בתוך תנועה גדולה שכולה ממש דבוקה במטרה להביא את הרוח הזאת, להגביר אותה, להרגיש בתוכה רמת חיוּת חדשה, משהו שממלא את האדם כל הזמן ומעלה אותו, מעלה וממלא.

יש על כך הרבה מחקרים, על חכמת ההמונים.

אורן: איפה הרוח הזאת? אני רוצה לתפוס אותה. היא נמצאת בין האנשים?

כן, בין האנשים.

אורן: זאת אומרת שלבד אני לא מגיע אליה, אין סיכוי.

לא.

אורן: וביני לבין ניצה?

כל מה שאדם תופס לבד, נעלם מיד. ומה שהאדם תופס בקשר בין בני אדם נשאר, כמה שהוא יותר נקשר אליהם, כך הוא יכול יותר ויותר לגלות עומק של תענוג בלתי פוסק.

אורן: וכשאתה מדבר על רוח חדשה לחברה הישראלית?

אני מתכוון לזה שאנחנו חיים כולנו מזה שאנחנו מחוברים ואז אף אחד לא יכול לגעת בנו מבחוץ, אנחנו ממש שומרים זה על זה, ורק עולים ונהנים יותר ויותר. דווקא ברוח ההתקדמות ולא בדברים הרגילים. מה אני צריך? אני צריך לחיות כדי להרגיש את החיים, חיוּת.

אורן: נכון.

אפשר לעשות זאת רק ברוח, רק בקשר בינינו. כמה שהקשר יהיה יותר חזק, אני אגלה בו את רוח של חיים חדשים.

אורן: למה?

כי אני נמצא בהזדהות עם הטבע, כי זה החוק, אם אני מחובר עם האחרים, אני מתחבר לעוד רצונות, ובתוך הרצונות המשותפים שלנו אנחנו מתחילים לגלות את התענוג של כל אחד ואחד. אני נהנה ממך ואתה נהנה ממנו, וכך כולם יחד.

למה אנשים הולכים לשבת יחד בבר? אני רואה שאת זה אתה מבין.

אורן: כן, כי כייף ביחד.

למה? מה יש? תשב לבד ותשתה את הבירה שלך.

אורן: אני אף פעם לא שותה לבד.

אתה רואה, יש בזה תענוג נוסף והוא העיקר.

אורן: נכון.

אז מה אתה שואל אותי?

אורן: אבל אתה לא מדבר על לשבת עם חברים בבר. אתה מציע לעשות פה רוח חדשה מזמינה.

למה? תזמין אותם לבית החדש שלנו, יש ליד את פאב מקור הבירה. תזמין בירה לכולם, ותשב איתם.

אורן: מה הציור הזה של לעשות פה בארץ רוח חדשה? אם נמשיך עם הדוגמה שאתה יושב עם חברים לשתות יחד, אני מבין. כשאתה מדבר שהחברה הישראלית צריכה להפוך למשפחה אחת, איך זה קשור לסצנה של לשבת עם חברים ולשתות בירה? מה, אני יושב עם כולם? עם כולם אני מרגיש קרוב?

אתה מרגיש קרוב לכולם, אתה יודע, יש חשבון כזה שדרך חמישה אנשים כל אחד קשור עם כולם, עם כל העולם. אתה יכול דרך כמה אנשים שסביבך, אם אתה מארגן סביבה קטנה מלוכדת אתה יכול להרגיש דרכה את כל העולם.

אורן: אנחנו עכשיו מסיימים את הכנס עם החיילים המשוחררים. נניח שאנחנו אלף חיילים. מה אנחנו יכולים לעשות, אנחנו יכולים לעשות שינוי?

דרך אלף, ודאי, כי אתם כוח אחד. תאר לעצמך אדם בגובה ובכוח של אלף אנשים, אתה יכול לתאר?

אורן: כן, חזק.

כן, למה הוא לא מסוגל, למה הוא לא יכול? הוא יסחף אחריו את כולם. בייחוד אם יש לך תוספת מיוחדת שמושכת את כולם, אנשים מתחילים ממש להתכופף.

אורן: אז במה בעצם אנחנו מתאחדים? באיזה כיוון? כולנו צריכים להתרכז במשהו משותף, לחשוב משותף.

לחפש חיוּת בקשר בינינו וכשאנחנו מגלים אותה, כל הזמן רק להגדיל ולהגדיל את החיבור. ושם אנחנו נרגיש  שאם אנחנו כל הזמן נמצאים ברוח החיים הטובה פתאום נעלמות הבעיות והמחלות.

אם אתה עולה לרמת חיים כזאת שבה אתה מתקשר לאחרים והם אליך, ואתם שטופים כולם יחד בזרם אחד משותף, אין שום בעיה, הכל נעלם. כי כל הבעיות באות רק מתוך האגו, כשאתה לא מסוגל למלא את עצמך. זה המקור לכל הצרות, הבעיות, והמחלות.

אז בואו נעשה כנס לחיילים משוחררים.

אורן: הזמן שלנו נגמר. תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה מזוז, תודה גם לכם שהייתם איתנו. נביא רוח חדשה, להפיח חיים בחברה הישראלית.

עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.

 מסע שורשים א'

תחנה ראשונה בטיול: אברהם. בבל העתיקה: על האגו הפורץ, התחרות והפירוד.

 -        שיטת אברהם: לתקן את הקשר הלא-טוב שמתגלה. אף שוודאי שיותר קל להתרחק...

 -        בית אברהם: חלק קטן מהציבור שהתחבר לאידיאה של אברהם

 -        יצר לב האדם רע מנעוריו.

כשאדם מתעלה מעל האגו הוא מגלה כוח עליון יותר ממנו

 -        האגו גורם לנו להתרחק מהאחרים. כמו שהיום כל אחד רוצה הכול "משלו"

 -        אנשים שהלכו אחרי אברהם רצו לגלות סוד החיים

 -        התפתחות החברה הצרכנית החלה כבר אז, ע"י האנשים שנפוצו על פני כדוה"א

גישת אברהם: צריך להסתדר מבחינה חומרית ודאי, אבל יש בחיים הרבה מעבר לכך

 -        היכולת לשלוט בשני כוחות הטבע, קבלה והשפעה.

 -        אפשרות לנהל את המציאות

 -        באופן טבעי, גם כשאנו מתקרבים למישהו, זה ע"מ לנצל אותו לטובתנו.

האם בכלל קיים כוח נוסף? או שהכול בטבע מונע מהכוח האגואיסטי?

 -        רק בקרב האדם, יכול להתפתח כוח עליון יותר. כוח נתינה אמיתי, כוח השפעה נקי

 -        אדם לא מפותח חושב שיש בעולם קבלה וגם נתינה ולא רואה שהכול זה אגואיסטי

 -        שמתגלה נטייה לחיפוש כוח השפעה אמיתי, היא דוחפת את האדם לחיפוש. ריק לו בלב

 -        היו אנשים כאלה גם לפני אברהם, אבל הוא היה הראשון מהם שחי בימי משבר כללי

 -        אברהם ידע שרק מעטים יצליחו לעכל את שיטתו, ולכן פיתח גם דרך עממית יותר

 -        אברהם הניח יסוד רעיוני לדתות ולאמונות שונות. הן סייעו להתפתחות האנושות

הגישה העממית: "בואו נתחבר, כך יהיו לנו חיים טובים יותר..."

 -        כוח ההשפעה מתגלה במאמץ להתחבר מעל האגו. ומשני הכוחות מרכיבים מערכת

 -        המניע הפנימי לדאגה לזולת בחברה של אברהם היא השאיפה לגילוי כוח עליון בינינו

 -        תחושת חיים חדשים, רוח חדשה, במערכת הקשר האינטגרלית.

-        הרגשת מקור החיים

 -        יש שנאה פשוטה, טבעית, דחייה אגואיסטית מהאחרים. כזהו טבע האדם. ויש שנאה גבוהה יותר, שמתגלה כתוצאה ממאמץ להתחבר. זו מכונה "שנאת חינם"

 -        שיטת אברהם: א. מאמץ לחיבור, ב. גילוי שנאת חינם, ג. על כל פשעים תכסה אהבה

כשאנשים שומרים מרחק, לא מתגלה שנאת חינם. כשמנסים להתקרב, היא פורצת

 -        כך עובד הטבע, כדי לפתח בנו רצון לגילוי כוח עליון של השפעה ואהבה. שיאזן אותנו

 -        החברה הישראלית היא אותה קבוצת אברהם שעברה חורבן והתפזרה

 -        כיום כוח הקבלה מיצה את עצמו והביא את האנושות כולה למבוי סתום. ומה הלאה?

 -        העולם שוב דומה לבבל, רק שאין כבר לאן להתרחק...

 -        החברה הישראלית צריכה לשקם את השורש הרוחני שלה ולהוביל תיקון עולם

אורן: שלום לך הרב ד"ר מיכאל לייטמן, ושלום לך ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: בסדרת השיחות הלימודיות שלנו עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, דיברנו לאחרונה בתכניתנו "חיים חדשים" על החברה הישראלית, ובזה נמשיך גם הפעם. הבנו שהחזון שמציע הרב לייטמן לנו ולחברה שכולנו חיים בתוכה ורוצים שתהייה חברה טובה יותר, זה להפוך למשפחה אחת, כולנו משפחה אחת. אנחנו מנסים להבין מה זה, איך לממש, להרגיש, להבין ולנסות ליישם השיטה החדשה בחיים שלנו. הדיון שלנו הפעם לוקח אותנו לטיול, בואו ותצטרפו אלינו, יהיה מרתק.

ניצה: הישראלים אוהבים לטייל, אבל הטיול שלנו הפעם הוא טיול מיוחד. אנשים אוהבים תמיד לחפש, הם יוצאים לטיולים לחיפוש אחר העצמי, לחיפוש אחר המשמעות, או משהו שאפשר יהיה להזדהות איתו. לנו הישראלים יש תמיד בעיה או קושי מסוים בזהות הישראלית שלנו. אנחנו לא מרגישים גאווה גדולה בלאומיות שלנו ובמי שאנחנו באמת.

הרב לייטמן, דווקא לאחר שציירת לנו את החזון של משפחה אחת, חשבנו שיהיה מאוד מעניין ומרתק לצאת לטיול שורשים ולהעמיק עד העת העתיקה ביותר. מתוך כך אנחנו רוצים להתחיל ולהבין משהו על עצמנו כדי ליצור הזדהות רגשית ולהבין מה היו רוח הדברים אז. מה היו הערכים שעל פיהם החברה התנהלה, אילו צורות קשר, ואילו סוגי יחסים ומערכות יחסים היו בין האנשים באותה תקופה. הרב לייטמן, מה היא התחנה הראשונה שלנו, מאיזה מקום אנחנו מתחילים את המסע הזה?

נתחיל מאברהם, אברהם התחיל במאבק הזה. הוא רצה להסביר לכל הבבלים שאם הם לא יבינו את הנחיצות לחיבור, אז הם פשוט יגיעו למשבר מאוד גדול וארוך שימשך אלפי שנים. אומנם הזמן הזה בהיסטוריה בעצם לא נחשב לתקופה, הרי מה זה שלוש וחצי אלף שנים מאז בבל העתיקה ועד היום לעומת כל ההתפתחויות האחרות, אבל בסופו של דבר זה מה שהוא רצה להגיד להם. לכן הוא פנה לכל הבבלים ואמר שכל המשבר שאנחנו חווים הוא בעצם משבר בבחירת הדרך. אם נלך לפי האגו שלנו, אז אין לנו ברירה, אנחנו לא יכולים להישאר יחד כאגואיסטיים, אנחנו חייבים להתפזר. כמו שפצצה מתפוצצת, כך האגו שלנו יתפוצץ ויזרוק אותנו לכל הגזרים, ממש לכל הכיוונים עד שנכסה את כל כדור הארץ, ואז שוב נגיע למצב כמו שהיה בבבל. וזה מה שבדיוק קורה היום, אנחנו שוב באותה בעיה. בהיסטוריה זה אולי לא נחשב לתקופה גדולה, אבל אנחנו בעצם בינתיים כאילו דוחים את ההחלטה.

אורן: מי אמר את הדברים האלה, ולמי?

אברהם אמר זאת לבבלים.

ניצה: אם אנחנו הגענו לבבל, אז בוא ותאר לנו מה קורה לנו בתקופה הזאת בבבל?

על בבל כתוב "עם אחד ודברים אחדים", זאת אומרת כולנו חיינו בציוויליזציה קטנה. במסופוטמיה היו אז בערך כשלושה מיליון אנשים שחיו בין נהר החידקל ונהר הפרת, הייתה שם אור כשׂדים, ועוד כמה מוקדים. היה להם אוכל בשפע, שום, לחם, דגים, יין, שמן, ועוד דברים כאלה. את הדגים הם ייבשו הרי היו להם דגים בשפע, הם דגו אותם מהנהרות. זה מה שהיה להם במיוחד, אומנם הם עדיין לא היו מפותחים מספיק כדי לגדל עיזים או משהו אחר, אבל היה להם אוכל די בריא. שום, לחם, שמן, דגים יבשים, אלה דברים שהיו טובים לאחסון, הם לא מתקלקלים מיד. היה להם גם מים בשפע, הם חיו בין שני הנהרות בצורה ממש טובה.

המקום היה די קטן, די צמוד, הם הרגישו יחסית ממש כמשפחה אחת עד שהתחילו לגלות ביניהם איזו תחרות, הטכנולוגיה כרגיל התחילה לגדול במשהו. אני לא יכול להגיד בדיוק מה קרה שם, לא חקרתי לעומק את הדברים, אלא רק לפי הסיבות הפנימיות מפני שהאגו גדל. האגו שגדל דורש מהאדם לפתח מסחר, תעשייה, יחסים במשפחה ובין המשפחות, ועוד דברים שונים. הם התחילו לבנות את מגדל בבל, היו שם הרבה עבודות אלילים. הייתה להם מערכת מיוחדת של כתיבה ולימוד, זו הייתה ממש ציוויליזציה מאוד מפותחת. הייתה שם ממשלה, מערכת מיסוי, היו להם את כל הדברים, הכל היה מסודר.

הבעיה שהאגו שלהם לא גדל לאט לאט, אלא בצורה אקספוננציאלית, לכן הם גילוי פתאום שהם לא יכולים לסבול זה את זה. אם קודם הם חיו כמו במשפחה אחת, במעין חמולה, בקבוצה של אנשים כַּפְריים והכל היה על מי מנוחות, אז פתאום הם התחילו להרגיש תחרות. זה קנה כך וכך, זה עשה כך, ואצל האחר המצב שונה, זאת אומרת כשהאגו מתעורר פתאום, הוא מעמיד את האדם בהתגוננות, בתחרות ובמאבק כלשהו. האדם כבר מתחיל למדוד את עצמו כלפי האחרים, הוא כבר שומע מה אומרים, או כאילו אומרים ונדמה לו שזה כך. זה מה שקרה להם.

גם עניין האלילים התחיל לגדול, כי במידה שאדם יותר מתפתח, כך הוא מתחיל לתלות את מה שקורה לו בכל מיני גורמים שונים. כמו את היחס שלו, את הגישה שלו, את הבריאות, האהבה, השנאה, כל דבר ודבר, הוא מחפש מזל בכל מקום. כאשר מתפתחים כאלה יחסים הם משפיעים מאוד על התרבות, על החינוך, ובכלל על היחסים בין בני האדם. מתחיל להיות פילוג, האחד יותר מאמין בזה, השני מאמין במשהו אחר, וההוא אולי כן ואולי לא. בקיצור, מתחיל להיות פילוג בין אותה אוכלוסייה, אף על פי שזו הייתה ציוויליזציה קטנה, זה מה שהיה, ומובן שאם גדל המתח בין האנשים, אז הוא מביא להרס כללי.

את כל דברים האלה גילה אברהם, למרות שגם האחרים ידעו. אנחנו חושבים שהם היו אנשים פרימיטיביים, אבל לפי צורת החיים, נכון לאותו זמן, הם היו אנשים מלומדים, היו להם ספריות  מלאות בספרים. זו הייתה ממש ציוויליזציה, אבל הם הבינו שלהמשיך בצורה כזאת, לא אפשרי. זה כמו במשפחה, אם מתחיל סכסוך אז אנחנו לא רוצים לראות אחד את השני. אני מגיע יותר מאוחר הביתה, אני לא מדבר ואפילו מסתגר בחדר שלי. התופעה קיימת גם אצל ילדים, הם פתאום מסתתרים ורוצים חדר בנפרד, וכן הלאה. גם הזוגות שמתחתנים מתרחקים מההורים שלו או שלה בצורה טבעית. כך האגו שלנו עובד, וכך הרגישו גם בבבל.

היו להם נטיות פילוסופיות לאיזה כיוון עליהם התפתח, הם הבינו שאם הם מגיעים להָשְלמה, אז אנחנו לא צריכים שום דבר מלבד לעבוד על ההשלמה, על החיבור בינינו. אם נעשה חיבור, אז הכל יהיה בסדר, לא נצטרך להתפזר, להתרחק, להילחם, לא נצטרך לעשות חשבונות זה עם זה. אבל זה קשה מאוד, הם לא גילו בעצמם כוח לזה. ומי שהיה בעד הגישה הזאת, מי שקרא לזה ותמך ודחף לזה היה אברהם שהיה אחד מהאידיאולוגים של אותו זמן. יחד עם זה שעשה פסלים ולימד אנשים, הוא היה גם איש חינוך גדול ואחד מהכוהנים.

היו כאלה שאמרו "לא, אי אפשר, זה בלתי אפשרי, אנחנו נתחלק. אם נתחלק למפלגות, לשבטים, לכל מיני כיוונים, זה לכאן וזה לכאן, אז יהיה לנו יותר קל". כך זה עד היום, זוג צעיר שפעם חי יחד עם ההורים שלה או שלו, עכשיו הם מתרחקים, הריחוק הזה עוזר לשמור על יחסים טובים ביניהם. זאת אומרת אנחנו נגור כאן ואתם שם, ולפעמים נהייה בקשר. במידה שנוכל לסבול זה את זה, נהייה בקשר, ובמידה שלא, אז לא נראה זה את זה, אבל הקירבה הזו לפחות לא גורמת לנו למלחמות. את זה כולם מבינים, זה דבר טבעי. זאת אומרת הבבלים הבינו שאם הם לא מאמצים את שיטת אברהם, אז הם יצטרכו להתרחק זה מזה, ועדיף כך, זה כדאי, אחרת תהייה התפוצצות ומלחמה עד כדי הרס והריגה.

ניצה: מה היא שיטת אברהם? 

שיטת אברהם זו עבודה על חיבור, על שלום בית, ואילו שיטתם של האחרים מדברת על התרחקות. אומנם תהיו בקשר ביניכם, אבל תתרחקו, זאת אומרת במידה שאנחנו שונאים, מתווכחים ולא נמצאים בקשר טוב, אז טוב יהיה אם נתרחק. אבל אברהם אומר, לא, אומנם אנחנו בקשר לא טוב, אבל בוא נתקן אותו, למרות שיותר קל להתרחק. כמו בפיזיקה, אם בין שני גופים יש אותם כוחות דחייה, אז הם מתרחקים זה מזה. עד כמה? עד המרחק שהכוחות האלה מנטרלים זה את זה. בצורה כזאת יש ביניהם גם קשר וגם ריחוק, דחייה. ואז כשהם נמצאים במצב איזון כלשהו, נניח שהם מרוחקים כשני מטר או כעשרים קילומטר אחד מהשני, בצורה כזאת הם לא מתחככים ביניהם. כמו שמסופר לנו בתורה על אברהם ולוט, אם אתה שמאלה, אז אני ימינה, ואם אתה ימינה, אז אני שמאלה. כך זה במידה שיש בינינו איזה חיכוך או אי הבנה, ומכל שכן שנאה.

מגדל בבל מסמל את השנאה שמתחילה לגדול ביניהם, וכשהשנאה הזאת הופכת להיות הר של שנאה, "הר סיני", והם יכולים להפוך את השנאה הזו לאהבה, על ידי תיקונים, אז הר סיני הופך להיות "הר הקודש", "הר המוריה". לכן חלק קטן מאוד מאנשי בבל, רק כארבעה או כשישה אלפי אנשים הצטרפו לאברהם שהיה ידוע ומכובד מאוד. אבל החלק הגדול ראה בצורה טבעית שהכי טוב זה קצת להתרחק. גם אם אני אצא עכשיו לרחוב, אז אני אהיה קצת מרוחק מזה או מזה, ויתכן שאהיה קרוב יותר לאחר, וכן הלאה, זאת אומרת הטבע אומר לנו ההפך, תתרחקו. כמו שאנחנו אומרים לילד שלנו, "איתו כן תשחק, ואיתו לא. הילד הזה לא כל כך טוב, תתרחק ממנו ותשחק עם הילד האחר", כך קרה עם אנשי בבל, הם התחילו להתרחק.

על האחרים כתוב שאברהם נתן להם מתנות, זאת אומרת הוא נתן להם איזה סוג של צידה לדרך, על מנת שבכל זאת תהיה להם איזו התחלה לקשר בעתיד, משהו בצורת דת, אמונה, ועוד שיטות שונות שיעזרו להם בינתיים להתפתח, כך שלאחר אלפי שנים הם יהיו מוכנים יותר לחיבור. כי זה יבוא, אין ברירה, מטרת הבריאה היא כמו שאברהם אמר, האדם חייב להתעלות מעל הטבע שלו. טבע האדם הוא מלכתחילה בדרגת חי, בדרגת בהמה, "יצר לב האדם רע מנעוריו", אבל למרות זאת הוא צריך להתגבר עליו ולהתחבר מעליו.  בזה שאדם מחפש איך להתגבר על האגו, הוא מעלה את עצמו לכוח יותר עליון מהאגו, לכן זה נקרא כוח עליון. זאת אומרת הוא לא עליון מפני שנמצא במקום כלשהו מעל הכוכבים או במימדים אחרים, וזה לא מיסטיקה, אלא כוח יותר עליון מהאגו שישלוט על האגו.

ניצה: האם אותו יצר רע שהזכרת, זה יצר שרוצה פשוט להרחיק בינינו?

זה יצר שרוצה להרחיק ושהאחד ישלוט על השני, ויגבר על השני. זה הטבע שלנו, הוא כל הזמן גדל וגדל, ולטפל בו זה לא פשוט. כי בשביל מה ולמה לי לטפל בו, אם אני יכול פשוט לפעול בצורה שהוא לא יפריע לי. כמו שאברהם אמר ללוט, אם אתה ימינה אז אני שמאלה, ואם אתה שמאלה אז אני ימינה, תבחר, אין בעיה, ואכן לוט בחר בגישה שונה משיטת אברהם .

ניצה: גם אנחנו כאלה, אם לפעמים יש לנו קושי אז כדי לא להתמודד איתו אנחנו בוחרים להתרחק.

היום אנחנו רואים את זה ממש בצורה ברורה, כל אחד רוצה חדר בנפרד, או בכלל לגור בדירה נפרדת. הילדים יוצאים מוקדם מאוד מבית ההורים, היום כבר בגיל שלוש עשרה או חמש עשרה הם כבר רוצים לגור לבד, בנפרד, זו תופעה שלא היתה קודם. הנכד שלי בן ארבע וכבר אומר "אני רוצה לישון אצל חבר שלי, ולא בבית". למה? "אני לא רוצה לישון בבית רק עם אימא ואבא, אני רוצה להיות עם האחרים, עם החברים". זאת אומרת מתפרץ בהם פתאום דחף לא להיות קשור לבית ההורים, הם רוצים כבר לצאת, האגו דורש את זה.

כך קרה עם אנשי בבל, הם התחלקו, אברהם הלך לכיוון אחד עם אלה שהצטרפו אליו, והאחרים התפזרו.

אורן: מה משך אותם אל אברהם?

אנחנו מגלים שבטבע האנושי יש שתי גישות ברורות. בטבע שמושך אותם לחיבור, לאיחוד, הם מרגישים אמת. זאת אומרת למרות שזו הדרך הקשה האדם מרגיש בזה אמת, כי יש בזה סוג של ייחודיות, וכמו שהטבע אחד גם האדם מתאחד.

אלה בדרך כלל אנשים שמחפשים אחר מהות החיים, כאלה שרוצים לראות את עצמם ואת הטבע כתמונה אחת. הם מחפשים תשובות לכל החיוּת והחיים. הם רוצים להרגיש את התכנית האחת שיש לדומם צומח וחי, את הכוח האחד הפועל במציאות. הם מוכנים לחפש ולחקור ולממש את התכנית הזאת על עצמם, למרות שזה קשה והם לא בטוחים שיצליחו, אבל זה בא להם מתוך הדחף הפנימי של הטבע.

אורן: נניח שאני אחד מתוך חבורת האנשים שמעריכה את הדרך שאברהם מוביל, ואת התפיסה שלו שעוד מעט נברר מה היא. מדבריך הבנתי שאתה מתאר אנשים שנמצאים בחיפוש עצמי, אישי, אבל אני רוצה לפתוח את הדברים קצת יותר מעבר לחיפוש האישי. אני רוצה לדעת איזו מערכת יחסים יש בקרב חבורת האנשים שבאים ומצטופפים בצילו של אברהם. מה הם מוצאים שם בתוך החבורה הזאת, הרי שאתה אומר שהם הלכו עם איזו תפיסה חברתית אחרת. מה יש שם שאין ביתר הציבור באותה תקופה?

האנשים שמצטרפים לאברהם הם אנשים לא פחות אינדיבידואליסטים ואגואיסטים מהאחרים ואולי אפילו יותר, מפני שהם יותר מבינים ומרגישים את השורש, הם מפותחים יותר, יש בהם דחף להבין את מהות החיים. אם אני מצטרף אליהם, אז אני לא רוצה סתם להתחבר, אני רוצה לגלות מה הטבע רוצה ממני, לאן אני מתפתח, ומדוע מתוך כך תהייה לי דרך חדשה. כי אם אני מתפתח יחד עם הטבע, אז אני מפתח לי חברה צרכנית כמו שעשו יתר הבבלים. כל יתר הבבלים, מלבד קבוצת אברהם, התחילו לפתח את העבדוּת, את הטכנולוגיות למיניהם, וכן הלאה. הם פיתחו את המסחר, הם התפשטו וכיסו את העולם. יוספוס פלביוס כותב בצורה מאוד יפה על הודו ואשכנז, איך פלשו גרמניה, צרפת, ועוד, לכל הכיוונים. כדור הארץ היה ריק, יכולת לעשות מה שאתה רוצה, הכל היה לפניך.

האנשים שהלכו עם אברהם לא שמו לפניהם את האתגר הזה ואת המטרה שצריך להסתדר בחיים האלה בעולם הזה. אומנם אנחנו צריכים גם את זה, אבל העיקר בשבילנו זה להיות כמשפחה אחת, ובזה, כמו שאברהם לימד, אנחנו נגלה את סוד החיים, את החיים החדשים. נגלה את הכוח הפנימי שמפעיל את החיים.

החיבור בין בני האדם מביא לגילוי הכוח הפנימי של הטבע. בטבע יש שני כוחות, כוח שמרחיק וכוח שמחבר, פלוס ומינוס, נתינה וקבלה. לכן אם אנחנו שולטים בשני הכוחות האלה, ויכולים לעבוד איתם בצורה מבוקרת  לפי ההחלטות שלנו, אז אנחנו באמת יכולים לנהל את החיים שלנו. אנחנו לא בורחים מבבל סתם מפני שאנחנו שונאים זה את זה, יתכן שאנחנו יכולים להישאר ולנהל את החיים בצורה אחרת. זאת אומרת אם יש לי כנגד כוח האגו כוח נוסף, כוח שאני יכול להתחבר מעליו ולנהל את שני כוחות יחד, אז אני לא הורס את כוח הדחייה, את כוח הרצון הגדול שבוער בי, לא, אני משתמש בכוח הדחייה בצורה נכונה, אני משלים אותו על ידי הכוח השני.

הכוח השני שחסר לי בחיים הוא כוח החיבור. יש לי את כוח הדחייה, הוא אצלי בצורה טבעית. אם אני לא רוצה מישהו, אז אני לא רוצה, ואם אני אוהב מישהו אז אני מתקרב אליו. למה? כי בצורה כזאת אני יכלו להשתמש בו. זאת אומרת הכל מתוך האגו, אפילו כשאנחנו מתקרבים זה לזה, זה נעשה בצורה אגואיסטית.

בהתייחסות שלי לכל הדברים, גם לטובים וגם לרעים, גם כשאני מתרחק וגם כשאני מתקרב למישהו, האגו פועל בי מבפנים. העניין איך ליד האגו אני מציב נוסף כוח, ובכלל מה הוא הכוח הזה, האם אני יכול לראות אותו? בעולם שלנו אני לא יכול. כשאמא אוהבת את הילד, כשגבר אוהב אישה או ההפך, אלה כוחות אגואיסטיים. אם אני אוהב מאכל כלשהו, אם אני אוהב את החיים, אם אחד אוהב את השני ונמשך אליו, אז אלה כוחות אגואיסטים, כולם. זה הכל אותו כוח אחד אגואיסטי, למרות שהוא מוצג לפנינו בהרבה מאוד אופנים ולכן נראה לנו שהוא כאילו כולל בתוכו גם את הכוח האלטרואיסטי, את הנתינה. בעולם שלנו אין שום נתינה, יש רק כוונה אחת, אני רוצה לקבל, אני רוצה להרוויח ולנצל את הזולת. אפילו כשאמא מנשקת את הילד שלה, היא מנצלת אותו.

אורן: במה?

כדי למלא את עצמה. אם תוציא ממנה את האהבה אליו, האם היא תנשק אותו ותטפל בו? לא. זאת אומרת הכל קורה בהתאם לכוח האגואיסטי, כך הטבע מסדר בה. נניח שהיא תגלה שהחליפו לה את התינוק בבית היולדות, תאר לעצמך איזו מהפכה זו בשבילה, איזה צער, ממש טרגדיה. אבל למה, הרי היא טיפלה בו מספר חודשים, היא כבר השקיעה בו הכל, לא חבל? לא, היא רוצה את התינוק שלה. זאת אומרת הכל מנוהל לפי הטבע, לפי ההורמונים שקיימים בתוך הגוף שלה.

אם כך השאלה, האם יש כוח שני או לא, ואולי הוא בכלל לא קיים, הרי לפי הטבע שלנו אנחנו לא מגלים אותו. כל תופעה שאנחנו רואים בטבע יש תופעה כנגדה, כמו פלוס ומינוס, אלקטרונים ופרוטונים, צפון ודרום בכדור הארץ, במגנט, חושך ואור, ואקום ולחץ. זאת אומרת כל מיני התופעות שקיימות בעולם שלנו, וגם בנו, בתוך האדם, כולן כתוצאה מכוח אחד ששולט, כולן מתוך הכוח האגואיסטי.

כשאנחנו מתחילים להתבונן נראה לנו שבטבע הכל בסדר גמור, הכוח האחד הזה מתחלק לשניים, לפלוס ומינוס, והוא פועל בדומם בצומח ובחי. הכוח הזה כולו אגואיסטי, זאת אומרת הוא מחפש איך להרוויח באיזון בין החלקים, באיזון בין המרכיבים של המולקולות או של החומרים שקיימים, כמו שלומדים בפיזיקה, בכימיה ובתורת המתכות. גם כשיש רוחות ומזג האוויר משתנה על פני כדור הארץ, זה סך הכל כתוצאה מהאיזון בין הכוחות אגואיסטיים. זאת אומרת החשבון הוא כמה אנחנו, כל אחד ואחד, נכנס עם הכוח שלו לתוך הכוח השני, וכתוצאה מזה שני הכוחות מגיעים לאיזה סוג של השלמה, לאיזון. אבל אף פעם אין כאן ממש כוח נתינה, אלא רק כוח קבלה שפועל בצורה הפוכה.

מה שבאמת קרה לפני כמעט 6000 שנה, זה שהתחיל להתגלות בצורה מיוחדת חוש נוסף בכמה אנשים בהיסטוריה, איזה רצון נוסף לכוח השפעה אמיתי שלא נמצא בעולם שלנו. הכוח הזה אינו גלוי, אנחנו לא רואים אותו בטבע שלנו. הוא אינו שולט ואינו נמצא בדומם בצומח ובחי, אלא רק במין האדם שבעולם שלנו. מתגלה בו איזה סוג של דחף, אני רוצה לגלות את כוח הנתינה האמיתי, החדש, איך? למעלה מהטבע שלי, אבל אני לא יכול לגלות אותו בדומם בצומח ובחי, אלא רק בבני אדם. וגם בבני האדם, איפה אני מגלה אותו? אני יכול לגלות אותו רק בתוך עצמי, כי אני אגואיסט. אני רוצה לתת את זה ורוצה לקבל את זה, ואם אני רוצה לתת מתנה מפני שאני אוהב מישהו, אז גם זה קבלה סמויה, אני נהנה מזה.

לכן מפני שאני כול כולי מכוון רק כדי לקבל, אני רוצה להתעלות מעל סוג הקבלה הזה לגמרי. אני רוצה להתעלות גם מהמצב שאני מקבל כדי לקבל לעצמי, וגם מזה שאני נותן כדי לקבל לעצמי. אני רוצה להתעלות מעל שתי האפשריות האלה, ולברר האם מלבד כוח הקבלה יש כוח השפעה, כוח נתינה אמיתי. הדחף הזה בא לאדם מבפנים, מתוך ההתפתחות, ולא מפני שהוא רואה כך מטבעו. אומנם הוא רואה את כל הכוחות בטבע, ואם הוא אדם רגיל, לא מפותח, אז הוא חושב שזאת אהבה, זו נתינה, וזה שנאה, אבל הוא לא מבין שכל הצורות האלה הן סך הכל צורות של אהבה עצמית שכך נראות לנו. האדם מתפעל ממישהו שנותן, ונראה לו שהוא נותן ביד רחבה ובלב רחב, אבל הוא לא מבין שהאדם בנוי כך והאגו שלו מבטא את עצמו בצורה כזאת.

לכן אם בעולם שלנו מתגלה באדם נטייה לחפש אחר כוח ההשפעה האמיתי, אז היא מתגלה מתוכו. הוא לא יודע מאיזה מקום זה בא, אבל הנקודה הזאת דוחפת אותו לחיפוש, כמו אחר כל הרצונות, אלא שהיא לא נותנת לו מנוחה. אומנם הוא דואג למלא את הגוף שלו בכל מיני תאוות, אבל הנקודה הזאת היא יותר גבוהה מכולן. היא נמצאת הכי גבוה בסולם הערכים של אותו אדם, הוא כל החיים בחיפוש. בתוך הראש או בתוך הלב שלו תמיד יש איזה מקום ריק שאותו הוא חייב למלא. הוא לא חי בשמחה שלמה, הוא מצוי כאילו בסוג של דיכאון, כי החיסרון הגבוה שנמצא בו לא מתממש.

כמו שכותב האר"י בספר "עץ חיים", ועוד חוקרים שונים, אותם האנשים התפתחו מהמין האנושי שיצא מהקופים, הם התפתחו לאט לאט משך ההיסטוריה. אברהם לא היה ראשון, אבל הוא היה הראשון מתוכם שנפל למשבר הכללי, למצב המיוחד הזה שממנו היה ברור שאפשר לצאת רק בשני דרכים. וודאי שהוא פיזר את השיטה שלו לכולם, וגם הסביר לכולם שצריך להתחבר בחיבור מעל האגו ושאפשר להגיע לגילוי כוח ההשפעה שנמצא מעל כוח הקבלה. הוא ביקש מהם, בואו נגלה את הכוח השני שיש הטבע, אבל היה לו ברור שרק קומץ קטן של אנשים יהיה מוכן לשמוע אותו, ומהם יקבל תגובה.

לכן כמו שכתוב, לאברהם היו שתי תורות, ואחת מהן הייתה לכל הבבלים. הוא פנה אליהם ואמר כדאי לכם להיות מחוברים, כדאי לכם להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", בזה אתם תרכשו חיים יותר טובים. את העולם הזה יש לכם, אבל יהיה לכם גם עולם הבא, גן עדן, ועוד כאלה דברים. אברהם ייסד את כל הדתות והאמונות שכולן מבוססות על השכר האגואיסטי בעולם הזה וגם אחרי המוות. הרי ברור שהאדם ימות, אבל אם הוא יתייחס לכולם בצורה טובה, אז יהיה לו טוב גם כאן, וגם בעולם הבא. ברור שעל ידי האגו של האדם כל הדתות התקלקלו משך הזמן, האנושות הגיעה למלחמות הצלב, לטרור, לחלוקה של החברה לקסטות, כמו בהודו, ולכל מיני סוגי שליטות גדולות בעולם. והכל כתוצאה מהאגו שלנו שקלקל וקלקל את כל השיטות האלה והתאים אותן לאגו. זאת אומרת האנושות לא התאימה את האגו לשיטת החיבור בצורה יפה, אלא השתמשה בחיבור דווקא כדי לשלוט. אבל מה שלא יהיה היום, לאחר אלפי שנים, אנחנו נמצאים במצב שהדתות והאמונות הללו בכל זאת פעלו עלינו במשהו, והביאו אותנו למצב שעוד נדבר עליו.

זו התורה שאברהם נתן לחלק שלא יכול היה לשמוע את התמצית, את הגרעין, את היסוד של הפילוסופיה והגישה שלו. לאותה תורה שאברהם נתן אז ליתר הבבלים אנחנו קוראים היום "ערבות", "חיבור", "איחוד", "שיתוף". אנחנו פונים היום לכל העולם, כמו שעשה אז אברהם, ואומרים כדאי להיות בזה, בואו נתקדם לטוב, בואו נחלק את האוכל לכולם. כולכם צועקים שצריכה להיות חלוקה שווה, נטל שווה, בבקשה, אנחנו בעד. זו אותה גישה כמו שאברהם נתן אז ליתר הבבלים.

אבל יש גישה אחרת שמדברת על חיפוש אחר כוח עליון יותר מהאגו. אומנם אנחנו צריכים את האגו, כוח האגו הוא כוח טוב ואי אפשר בלעדיו, אבל הוא ללא איזון. לכן אם נתקדם למצב שנצא מהטבע הדומם צומח וחי, ונתקדם לדרגת המדבר, אז נצטרך כוח נוסף, כוח השפעה ממש שאין אותו בדרגות הדומם צומח וחי. אותו אנחנו צריכים לגלות.

איך הוא מתגלה? כמו שאז אברהם אמר, בחיבור בינינו. אם נתחיל לעבוד על החיבור בינינו, אז רק מתוך החיבור, שום דבר מלבד זה, רק מתוך זה שנשתדל להיות מחוברים מעל האגו שלנו כאחים, כקרובים, אנחנו נגלה בקשר בינינו את הכוח העליון. עליון הכוונה, כוח החיבור מעל האגו שלנו, כוח השפעה, כוח אהבה. האהבה ההשפעה והחיבור לא יהיו מפני שהאגו שלי נהנה, אלא מפני שאני פשוט חי בכוח השני, ואחר כך משני כוחות האלה אני אוכל להרכיב מערכת קבלה ומערכת השפעה, ולחיות בשניהם.

יוצא שאני לא מקבל לעצמי או משפיע למישהו כדי ליהנות ולקבל בחזרה, אלא ההפך, אני לא דורש מהשני כלום. אני אפילו נותן לשני ונהנה מזה שאני נותן ונותן למרות שהוא לא קרוב אלי כמו שילד קרוב לאמא. זאת אומרת אנחנו יכולים להגיע לגילוי הכוח השני בטבע שמתגלה רק ברמה האנושית. הוא לא מתגלה בדרגת החי, אלא בדרגת המדבר. אותם אנשים שהלכו יחד עם אברהם והגיעו לדרגה הזאת, התחברו אליו במטרה להגיע מדרגת החי לדרגת המדבר.

אורן: בוא נעמיק לרגע ונדבר על אותה חברה שנמצאת סביב אברהם, ושחיה לפי תפיסת העולם שאתה מתאר. אני רוצה להרגיש אותה. מאחר ומטרת הדיון שלנו הפעם הוא למצוא דרך חדשה לחברה הישראלית שנמצאת באובדן הדרך, לכן חשוב לנו מאוד לצייר את החברות שאנחנו נטייל בהם. זאת אומרת אנחנו רוצים, תוך כדי השיחות שלנו, לטייל אל חברות קדומות יותר כדי להבין. יתכן אפילו שנמצא את המתכון, את הקוד לחיים טובים יותר ונוכל לאמץ אותו אלינו היום.

בוא נניח שאנחנו נמצאים בחברת האנשים שמתחילים למממש את תפיסת העולם של אברהם, במה החברה שלנו שונה מחברת אנשים אחרים?

השוני הוא בדחף הפנימי, אין יותר כלום. זה דחף שקשה להסביר אותו.

אורן: האם מערכות היחסים בתוך החברה הזאת הן שונות, האם האדם מרגיש אחרת?

בסופו של דבר כן. במידה שהם יתקדמו ליישום, בהתאם לזה, וודאי שתהיה ביניהם מערכת יחסים שונה.

אורן: במה היא שונה?

בזה שכולם יהיו כמשפחה אחת, כאחים.

אורן: מה זאת אומרת, מה יש אחרי הכותרת הזאת?

שלכל אחד לפחות יהיה בית, משפחה, משהו משלו, אבל המטרה שלכולם יהיה שווה. בינתיים שכולם יהיו בריאים, שכולם יעזרו זה לזה, שלאף אחד לא יהיה יותר ולא פחות. הם ירצו להתקרב זה לזה. הם אף פעם לא ירצו לעשות רע לשני, לא ירצו להתגאות אחד כלפי השני, ושמישהו ירוויח משהו על חשבון הזולת. הם קודם כל ירצו להגיע לשוויון שנקרא "אל תעשה מה ששנוא עליך". קודם כל שוויון , זאת אומרת אני רוצה שלכולם יהיה כמו שלי יש, ולי שלא יהיה יותר מכולם חלילה.

ניצה: ואם למישהו יהיה יותר מכולם, אז מה יקרה?

בזה אנחנו מפרים את העיקרון של החברה שלנו. זה לא שלאחד יש יותר ולשני יש פחות, אלא כל אחד דואג שלכולם יהיה בצורה שווה. יכול להיות שלפי הצרכים במשפחה שלי, או לפי הצורך הגופני שלי, יהיה לי פי שניים יותר מהשכן, אבל זה מוצדק ומקובל על כולם. זה דבר אחד.

דבר שני, אנחנו צריכים להבין בשביל מה אנחנו עושים זאת. הרי גם האנשים שלא שייכים לחברה שלנו יכולים להסכים עם זה, לארגן כזאת חברה שכולם דואגים שלאף אחד לא יהיה יותר, ולאף אחד לא יהיה פחות, כולם שווים ומתחלקים שווה בנטל ובאספקה, זה יפה מאוד. אני חושב 90% מהעולם יסכים לזה. אלא שהם יסכימו לזה מתוך הצרות שלהם, ואילו קבוצת אברהם תסכים לזה מפני שבזה  הם יגלו בתוך החיבור יחס, חיים חדשים, הרגשת חיות חדשה. מפני שמלכתחילה הייתה להם איזו מועקה בלב כי הם רצו לדעת מה הם החיים, מה זה נקרא להיות אדם בדרגת המדבר, ומה מסובב אותנו.

זאת אומרת דרך מימוש היחסים ביניהם הם מתחילים לגלות בחיבור, או אפילו לא בחיבור ביניהם, אלא במערכת היחסים הזאת, תחושה חדשה שלא הייתה להם קודם. מפני שקודם לא הייתה ביניהם מערכת יחסים שאפשר להגדיר אותה כמערכת, וכעת יש להם מערכת אינטגרלית שבה כולם שווים, כולם ביחס יפה. ואז ברשת הזאת, כשהיא מגיעה כבר לאיזון, והם שומרים על האיזון ורוצים שזה יקרה, הם פתאום מתחילים להרגיש שיש ברשת המאוזנת הזאת משהו שנקרא "מקור החיים".

זאת התשתית של החברה האנושית. היא לא בדרגת החי, אלא בדרגת המדבר, ולזה בעצם הם נמשכו מלכתחילה. זאת אומרת לא סתם להתחבר יפה זה עם זה על מנת שאף אחד לא יהרוג את השני, כמו שהיה אצל יתר הבבלים. זה מה שדחף את קבוצת אברהם קדימה, לכן הם התנתקו מכל יתר הבבלים והלכו אחרי אברהם.

אורן: בתוך המערכת הזאת שאתה מתאר, נראה שיש כאילו מאבק בין שני כוחות.

על פני המאבק מגיעים לאיזון.

אורן: דיברת על מערכת אינטגרלית. אם אני מנסה להבין מה מרגיש הפרט בתוך החברה של אברהם, ביחס למה שמרגיש הפרט בחברות אחרות שחיו באותה תקופה, אז נקודת הפיצול הראשונה, נקודת הבידול הראשונה, היא ברגע שמתעוררת שנאה בין האנשים. זאת אומרת רוב האנשים באותה חברה קטנה של בבל העתיקה אמרו, "יש בינינו שנאה, יש בינינו פירוד, אנחנו כבר לא מבינים אחד את השני, אז עדיף שכל אחד ילך לכיוון שלו", וכך הם נפוצו.

הם הבינו שכדאי להם להתרחק. כמו ילדים שיוצאים מבית ההורים, הם לא שונאים אותם.

ניצה: עדיף לשמור מרחק, זה יותר בריא.

כן, כדי שנישאר ביחסים טובים.

אורן: אני מבין שאותם אנשים שהלכו עם אברהם עשו משהו אחר עם אותה שנאה שמתגלה באופן טבעי בין אנשים, ולזה אתה קורא "מערכת אינטגרלית".

נכון.

אורן: הם הרגישו משהו חדש. בוא ונעמיק בצורה רגשית ונבין אילו אינטראקציות היו ביניהם. נניח שאנחנו בחברה של אברהם, האם אנחנו שונאים אחד את השני?

כן, אנחנו שונאים. השנאה מתגלה בשני אופנים, יש שנאה שאני סתם לא אוהב את הזולת, לא רוצה להתחשב בו בגלל האגו שלי. לפעמים אני רוצה לגרום לו רע, ולפעמים אני רוצה לגרום לו טוב. אם אני צריך ללכת לפאב, אז אני מזמין אותו כי משעמם לי, ואז זה נראה כאילו אני עושה דבר טוב. אבל אם אני לא צריך אותו והוא מפריע לי בדרך, אז אני דורס אותו עם האוטו, וכן הלאה. זאת אומרת יש דחייה אנושית רגילה, והיא יכולה להגיע עד מלחמות עולם ושנאה גדולה בין העמים. כל אחד שרוצה "לרכב" על השני, זאת שנאה אחת.

אורן: זה טבע האדם.

זה טבע האדם. זה הטבע בדרגת החי של האדם. יש טבע נוסף והוא בדרגת המדבר של האדם, זאת אומרת כשאנחנו, תלמידי אברהם ששיכים לקבוצת אברהם, מתחילים לעבוד על החיבור בינינו.

אורן: בוא ניכנס ממש לתוך החברה של אברהם.

מתוך כך שאנחנו רוצים להתחבר בינינו, אנחנו מתחילים לגלות שנאה חדשה שלא הייתה קודם. זאת שנאה שנקראת "שנאת חינם". זאת אומרת תוך כדי כך שאני משתוקק להתחבר, אני מגלה תגובה הפוכה, אני מגלה דחייה עד כדי שנאה. עד כדי כך שאש בוערת בינינו, ואני לא יכול לסבול את השני. אפילו האנשים החיצוניים שמסתכלים עלינו אומרים "איך זה יכול להיות, אפילו אנחנו לא שונאים כך זה את זה, כמו ששני תלמידי אברהם שונאים זה את זה".

איך זה קורה? כי תלמידי אברהם ששונאים זה את זה, הם שונאים מתוך כך שרוצים להתקרב ולהתחבק מעל האגו, ואז כמו בפיסיקה, מפני שהם פועלים בלחץ זה כנגד זה, הם מגלים כוחות דחייה. ואז כוחות הדחייה שמתגלים בהתאם לכמה שהם נמשכים זה לזה, בהתאם לכמה שהם רוצים להיות יחד ועובדים ופועלים למען זה, בהתאם לזה הם מרגישים שנאה. השנאה הזאת היא שנאה אמיתית במישור של האדם, היא נקראת "שנאת חינם". למה "חינם"? כי השנאה הזו באה ללא שום סיבה אחרת, מלבד הפעולות לחיבור ולאהבה שעשינו, כמו שכתוב במקורות.

אורן: רגע, אני התבלבלתי, האם בחברה של אברהם קיימת שנאה או אהבה?

יש שנאה, ועל פני השנאה הזאת הם צריכים לעלות כל פעם באהבה, זה נקרא "על כל פשעים תכסה האהבה". מה שהם מגלים עכשיו זה הפשע האמיתי, הוא לא בבהמיות, לא בחיים הרגילים כמו שכל בבל מגלה. אברהם התחיל ללמד את החברה שהצטרפה אליו ואמר "בואו נתחבר, כי בחיבור שלנו אנחנו נמצא את כוח החיבור, את הרמה החדשה של הקיום, את כוח ההשפעה ההדדי". אבל כשהם התחילו לעבוד בזה, אז יחד עם כוח ההשפעה שהם התחילו להרגיש בצורה הדדיות, הם התחילו להרגיש עוד יותר את כוח השנאה ההדדי. ועל אותו כוח השנאה הם היו  צריכים להתגבר ולכסות אותו בעוד השפעה, כי "על כל פשעים תכסה אהבה". ואז כששוב התגבר כוח השנאה ביניהם יותר, שוב היו צריכים לכסות אותו בהשפעה, וכך עד שהגיעו למצב שכוחות השנאה שהתגלו כנגד כוחות ההשפעה שהתגלו על ידי העבודה שלהם, העלו אותם לדרגה שנקראת דרגת "המדבר". כך הם גילו את הכוח השני שנקרא "כוח השפעה" שנמצא בטבע, ושבאמת הוא הכוח שנמצא ומסובב את כולם. הוא אותו כוח שבונה ובורא את הכל, ומביא את האנושות כולה להזדהוּת עימו. העניין שהאנושות חייבת להגיע לזה בהכרה, בהבנה וביגיעה מתוך עצמה.

אורן: נשמע שיש הרבה "אֵקְשֵן" בחבורה של אברהם.

הרבה מאוד.

ניצה: למה קוראים לזה "פשע", הרי הם סך הכל מנסים להתחבר, ואז מרגישים התנגדות חזקה. למה זה פשע?

זה לא פשע. נניח שאני אגור איתך בדירה אחת, אז מה יתגלה בינינו? לאחר מספר שעות כל אחד יחפש את הפינה שלו כדי לא לגעת בזולת. בהתחלה נהייה נחמדים אחד לשני, אבל אחרי כמה שעות?

ניצה: יגיע הפיצוץ.

כך עובד הטבע, כדי שאנחנו כל הזמן נרצה שאותו כוח נסתר, אותו כוח השפעה יתגלה בנו יותר ויותר. אני צריך רק לרצות שיתגלה. כוח הקבלה מתגלה וגדל בי בצורה טבעית, ואילו את כוח ההשפעה אני צריך כל פעם להזמין שיתגלה בי, ויאזן את כוח הקבלה שבי. בין שני הכוחות האלה אני חי, דרגת אדם נקרא כשהאדם כלול משני כוחות האלה.

אורן: האם כל המאפיינים שדיברנו עליהם היום היו ייחודיים לחבורה שסביב אברהם, האם זאת האידיאה הטהורה שלו, זה תפיסת החיים של אברהם?

כן.

אורן: הבנתי שיש להם הרבה עליות וירידות, הרבה שנאה אהבה, זה כמו רומן, כמו סרט עלילתי.  

אלה הם החיים.

אורן: זאת בדיוק השאלה. אנחנו מחפשים היום חזון חדש לחברה הישראלית, ואתה הצעת לנו שכולנו נהפוך להיות למשפחה אחת. מה אנחנו נרגיש בתמונה הזאת של משפחה אחת, שאנחנו מנסים בכל פעם להבין אותה יותר, להעמיק בה ולנסות להרגיש אותה. מה בדיוק נרגיש, האם זה יהיה ווליום של חיים גדול יותר. איך כל המערכות של שנאה ואהבה, דחייה, קירוב, חיבור, שתיארת לנו עכשיו בחבורה של אברהם, רלוונטיים לאופק החדש שאנחנו צריכים לבנות היום בחברה הישראלית לפי החזון שלך?

החברה הישראלית זו אותה קבוצת אברהם שהתפזרה ונתנה לכוח הקבלה לרכב על כוח השפעה, במקום ההיפך. זה נקרא "חורבן". אנחנו צריכים את שני הכוחות, כשכוח השפעה הוא העליון, הוא המוביל, וכוח הקבלה מצטרף לכוח ההשפעה כשצריכים. זאת אומרת שני הכוחות האלה צריכים להיות בצורה שכוח ההשפעה הוא העליון וכוח הקבלה הוא התחתון, כאילו שומע בקולו. אלא שהפכו את הקערה על פיה, כוח הקבלה שולט על כוח השפעה. זה נקרא "חורבן", משבר, זה מה שקרה לקבוצת אברהם, ומאז אנחנו נמצאים במצב הזה. כוח הקבלה גדל מאז יותר ויותר עד כדי כך שאנחנו בכלל לא רואים את כוח ההשפעה. הוא נעלם, הוא לא מורגש, הוא נבלע שם בפנים בתוך כוח הקבלה וכאילו לא נמצא.

הגיע הזמן, ובכלל בכל העולם, שכוח ההשפעה שנכלל בתוך כוח הקבלה יתפתח יותר ויותר, וכוח הקבלה יחלש יותר ויותר. כוח הקבלה כאילו הגיע לסיומו, למקסימום שלו, וכעת הוא מתחיל לתגלות ניוון. לכן יוצא שהאנושות נמצאת שוב בחיפוש, מה עליה לעשות. היא נמצאת כמו אז בבבל, אבל בצורה מהותית ואחרת לגמרי. היא לא אומרת עכשיו "אנחנו נתרחק", הרי אין לאן להתרחק. "אנחנו נפתח טכנולוגיה, אנחנו נשלוט, אנחנו נפתח חברה צרכנית", החברה הצרכנית קיימת מאז, עוד מבבל, זאת לא הייתה המצאה אמריקאית לפני מאה שנה. מאז בבל האנשים רוצים לעשות יותר ויותר, כל דור רוצה יותר לפי האגו שבוער בו. המון אנשים נמצאים בייאוש, העולם שוב נסגר בצורה גלובלית. אנחנו במצב שצריכים לבדוק מחדש מה היא הדרך שלנו, מה לעשות הלאה. בבל נמצאת היום "בפריחה" שלה ממש ובכל הבעיות שלה, רק ברמה יותר עליונה.

אורן: מה מקום החברה הישראלית בתמונה הזאת?

החברה הישראלית היא קבוצת אברהם השבורה והמקולקלת שחייבת להקים קודם את עצמה, ואז להשתדל, כמו שאברהם רצה, גם לתקן את כל העולם. עליה להשתמש נכון בכוח השפעה ובכוח הקבלה, שכוח ההשפעה ישלוט על כוח הקבלה. שהם יהיו בסינרגיה, שהם יהיו באיזון ביניהם בדרגה האנושית. כי בדרגות דומם צומח וחי אנחנו לא צריכים את זה, שם מספיק לנו רק כוח הקבלה שיש בו השפעה וקבלה רק כדי לקבל וליהנות.

נקווה שנוכל להבין את הדברים קצת יותר. כל פעם זה בורח מהאדם, כל פעם האדם יורד לדרגה הרגילה שלו, אבל מה שטוב, שאנחנו לא צריכים לצאת עם זה לרחובות. לרחוב אנחנו יכולים להגיד רק דבר אחד, "אין ברירה, חייבים להתחבר" כדי שיהיה לנו טוב בצורה האנושית, בדרגה האנושית. לזה אנחנו צריכים לחנך את האנשים. כמו שאברהם נתן להם אז מתנות כדי שיהיו מחוברים, גם עכשיו אנחנו צריכים בעצם רק להסביר להם שההצלה היא בחיבור.

אורן: תודה רבה הרב לייטמן. תודה לך ניצה, ותודה לכם שהייתם איתנו. ועד הפעם הבאה ההצלה היא בחיבור. כל טוב ולהתראות.

מסע שורשים ב'

 מבבל העתיקה נפוצו לכל עבר. האגו הרחיק אותם. מה הטעם להתאמץ להתחבר?

 -        אברהם לא הצליח לשכנע וחילק להם מתנות, דתות ואמונות, שקצת ישמרו עליהם

 -        קבוצת אברהם נעשתה לעם ישראל. בהמשך, לא הצליחו להחזיק בחיבור. נפלו לאגו

 -        כיום כל העולם בתלות הדדית. רשת קשר סוגרת אותנו יחד. אבל האגו הגדול מפריד

משבר כללי: קריסת התא המשפחתי, ייאוש, סמים, דיכאון, עייפים מהחיים. אין אושר

 -        המשבר הוא ביחסים בין בני אדם. ושוב מתעוררת אותה השאלה על הטעם בחיים

 -        בגנים של עם ישראל טמון רושם מחיים רוחניים, חיים של אהבה, חום, חיבור וקשר

 -        כיום עלינו לחדש זאת, לבנות בישראל חברה חדשה. לזאת בדיוק מכוונות הבעיות

 -        כשעם ישראל היה מחובר, ולא רצינו להזיק זה לזה, אף אומה לא רצתה להזיק לנו

 -        מדוע? כי כוח ההשפעה הוא הכוח הגבוה ביותר במציאות. שולט בכול

שיטת ישראל לא בכוח הזרוע, אלא במתן דוגמה אישית של חברה מתוקנת

 -        הייעוד שלנו הוא בכלל לא כלפי עצמנו, אלא כלפי האנושות כולה. להצעיד קדימה

 -        ישראלים נוסעים לחו"ל לחפש. נדלקים לרגע, אבל בסופו של דבר לא מוצאים כלום

-        הרב מספר על חיי קרוביו בקנדה. מסודרים חומרית, אבל החיים כמו בבית קברות

 -        גם ארה"ב קורסת. החלום הבורגני מתרסק

 החלום החדש הוא סיפוק פנימי. שתי מכוניות ליד וילה פרטית, כבר לא מספיק לנו

 -        לא נוכל לבנות חברה שתספק את כל צרכינו החומריים, אם לא נתחבר לשורש שלנו

 -        לא במקרה ישראל תלויה בכל העולם. נתחיל לממש את ייעודנו, ונראה פידבק מיידי

 -        מצרים. עבדות מודרנית. פרעה – האגו – שולט בנו. משעבד אותנו

 -        ישראל במצרים – מאבק פנימי בלתי פוסק בין כוח הפירוד לכוח החיבור

לשחזר את פעולת אברהם. להקים מערכת הסברה וחינוך שתשנה את האווירה בארץ

 -        חיבור בין כל בני האדם בעולם אינו מצריך ויתור על הדת או האמונה הפרטית שלך

 -        אין טעם לחכות למכות שיחייבו אותנו להתחבר. ישראל צריכה לפרוץ קדימה

 -        הקוד החברתי שלנו: ואהבת לרעך כמוך. חינוך, הסברה, תקשורת – משימה לאומית

 -        עלינו לייצר אווירה שמקדמת חיבור בכל מקום. זה נקרא לחנך את עצמנו מחדש!

 -        בתקשורת, במקומות העבודה, במוסדות החינוך, במוסדות ציבור, ממש בכל מקום

 -        שטיפת מוח עצמית: חיבור הוא ההצלה שלנו. חיבור הוא הפתרון לכל הבעיות

אנחנו חיים במדינת ישראל, אך טרם בנינו כאן חברה ישראלית אמיתית

 -        כיום יש בישראל אוסף תרבויות זרות. דוגמאות נבזיות ממנהיגי הציבור. שק אגוזים

 -        ההגדרה הפנימית ל"יהודי" – מי שמשייך את עצמו לייחוד, לאיחוד, לחיבור

 -        הקוד החברתי הישראלי המקורי: חיבור מעל כל הפילוג. גוונים שונים במשפחה אחת

אורן: שלום לכם, תודה שאתם מצטרפים אלינו ל"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב דוקטור מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: שלום ניצה מזוז.

ניצה: שלום.

אורן: אנחנו מדברים עם הרב לייטמן בתקופה האחרונה על החברה הישראלית, אנחנו מחפשים דרך חדשה, חיים חדשים, קוד חברתי חדש שעל פיו נוכל לחיות פה טוב. אנחנו רוצים לעבור מהחיים הלוחצים, האפורים, המייגעים, הטורדניים שאנחנו חווים כאן, לחיים חדשים. והרב לייטמן צייר לנו חזון, נתן לנו אופק לחברה הישראלית, "כולנו צריכים לחיות כמו משפחה אחת". לא ברמת הסיסמה אלא בפועל.

מאז שהוא צייר לנו את החזון הזה, אנחנו מנסים למשש אותו, לטעום אותו, להרגיש אותו, לפתוח אותו, להבין אותו, כדי שנוכל להתחיל לממש אותו ולנסות בחיים שלנו מה זה "להיות כולנו משפחה אחת".

ולשם כך אנחנו יוצאים היום לטיול. התחלנו בטיול מסוים בדיון שעבר, ואנחנו רוצים להמשיך ולטייל. ניצה מזוז היא מדריכת הטיולים והיא תוביל אותנו בטיול הזה.

ניצה: הטיול הזה הוא מסע שורשים לעבר הנשמה הגדולה של ישראל, אל מקום שאנחנו כולנו כל כך מתגעגעים אליו ומרגישים שהוא חסר. חסר לנו החיבור הזה לעצמנו, לרוח שלנו, ואנחנו רוצים לצאת ביחד איתך לתחנה הבאה.

אני רגילה לצאת לטיולים, ואוהבת תמיד לקרוא חומרי רקע כהכנה ליציאה לטיול, וגיליתי שההיסטוריה לגבי תקופה זו מאוד מגוונת ויש פרשנויות רבות וזוויות ראיה שונות.

והדרך המיוחדת שבה אתה מעביר אותנו את התהליך הזה היא שונה ופותחת זוויות ראיה חדשות. אני מרגישה שכל מה שאתה חווה ביחד איתנו במסע הזה, הוא משהו שאני יכולה לקחת לחברה הישראלית היום, זה תהליך שמאוד שייך לחברה הישראלית בזמננו. ודבר שיכול לעזור לנו להחזיר את הגאווה ולהשתמש בתהליך הזה גם היום בחברה הישראלית.

בפעם הקודמת היינו עם אברהם בבבל, במסופוטמיה, למדנו על שיטת אברהם, לאן אתה לוקח אותנו עכשיו, מה התחנה הבאה?

אורן: אנחנו רוצים ללמוד לאן כדאי לנו להתקדם היום מתוך מסע אל העבר. אנחנו רוצים למצוא את השורש החברתי הנכון שלנו שעל פיו כדאי לנו לבנות כאן בצורה חדשה את החברה הישראלית, כל פעם אנחנו קופצים לאיזה קטע מהעבר בדרך שאתה תבחר ואנחנו רוצים להתבונן על העבר לא ממקום היסטורי או ממקום תנ"כי, אלא דרך המשקפיים של קשרים בין אנשים. ללמוד איך חיה בעבר החברה הישראלית, כדי שנוכל להבין מה אנחנו צריכים ליצור כאן ועכשיו על מנת להביא לכאן רוח חדשה, להביא לכאן תקווה, ליצור פה מקום שאנחנו נהיה גאים לחיות בו, ונשמח ללדת את הילדים שלנו. אני חושב שאלה התדרים הרצויים.

אם אנחנו רוצים לצאת למסע השורשים, לאן כדאי לטייל היום כדי לצייר דינמיקה חברתית מתקופה קדומה יותר כדי שנוכל ממנה ללמוד משהו היום. ואולי הציר הכרונולוגי הוא המקום הקל ביותר לאחוז בו ולהתחקות אחריך.

לא יודע אם לפי הציר הכרונולוגי אנחנו יכולים ללמוד הרבה. כי אלה שינויים שקרו גם לנו וגם לעולם. לנו, אני מתכוון לאותה קבוצת אברהם. היום אנחנו מגלים את עצמנו שוב בבבל, שכולנו קשורים יחד סביב כדור הארץ, כל בבל זה כל הכדור. אנחנו הגענו לזה בהתפתחות האגואיסטית כמו אותה אוכלוסיית בבל שהתפזרה על פני כל כדור הארץ, כיסתה בעצם את כל הכדור, ואנחנו היום נמצאים במצב דומה ושונה מהמצב הקודם.

קודם כל, אז היה להם חזון, הם רצו להתפתח, הם רצו ללכת לפי הדחפים הפנימיים של הטבע שלהם. לַמה שאנחנו לא נממש מה שיש בנו, את הפוטנציאל שלנו? למה לא? ולכן הם בצדק אמרו לאברהם, אתה אומר שאנחנו צריכים להישאר כאן ולהתחבר ולא להתרחק זה מזה ולא לנצל זה את זה, אנחנו צריכים להקים חברה שיתופית כמשפחה אחת כמו שהיינו פעם. אבל אנחנו כבר לא כמו פעם, אנחנו אחרי האגו הגדול, כך הם אמרו לו בבבל. איך אנחנו יכולים עם השנאה הזאת, בשביל מה לנו את זה, בוא נתרחק ונחייה בשקט, ובטוב ולכל אחד שיהיה מה שיהיה. ולכן לאברהם לא היה במה לשכנע אותם, אלא הוא חילק להם כל מיני מתנות לדרך. זה נקרא "דתות ואמונות". שבכל זאת לקחו איתם, ובמשהו המתיקו את עצמם.

מה בעצם הדתות אמרו? גם במשהו "ואהבת לרעך כמוך", "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", צריכים להתאחד, צריכים להתחבר, צריכים איכשהו להיות מחוברים כבני אדם, בכל זאת אנחנו לא חיות. אברהם נתן להם את אותה השיטה שנתן לקבוצה שלו, אלא שאותה השיטה שנתן להם הייתה רוכבת בתוך האגו, הייתה נמצאת בתוך האגו, שכדאי לכם כאגואיסטים בכל זאת להיות במקצת מחוברים, במקצת מרכיבים את החברה ההדדית, מערכות בתוך החברה, לחיבור, לאיזון. להקים בתוך החברה מערכות משפט, דין, עונש ושכר וכן הלאה. כך יהיה לכם כאן בעולם הזה יותר קל להסתדר וגם בעולם הבא, כי אדם מת, וממשיך את הדברים האלה, זאת אומרת יש לו שכר. כמו שכל הדתות בעצם מסדרות לנו את החיים.

וזו הייתה גישה שלו כלפי כל הבבלים. רק חלק שרצה להתחבר אליו, שרצה לממש את זה ממש בצורה צמודה בתוך המשפחה, לא על גבי הפיזור אלא דווקא על גבי החיבור, הם התחברו לאברהם והם בעצם בנו את המושג שנקרא "ישראל". אחר כך הקבוצה הזאת בכל זאת באלפי שנות ההתפתחות גם לא החזיקה את עצמה בחיבור הזה, והתחילו מלחמות בתוך החברה, קצינים וצדוקים. וכבר בבית המקדש הראשון, בתקופה שהייתה להם בכניסה לארץ ישראל ממצרים. אחר כך מתוך זה שהם התחילו לרצות בכל זאת להתעסק באגו, אז הם הזמינו אליהם את כוחות יוון, כוחות רומי וכן הלאה. מה שקורה אחר כך בשנות הגלות, הם גם היו נכללים עם כל העמים במקומות שהיו בגלות.

התמונה של היום היא שהעולם נמצא מחובר כמו בבבל בצורה הדדית, ואנחנו גם מגלים מיום ליום עד כמה שאנחנו לא מסוגלים להתנתק, עד כמה אנחנו יכולים להשפיע זה על זה בצורות הקשר שלנו. אף אחד לא יכול להיות לא מחובר עם אחרים,

כולם תלויים בכולם. זאת אומרת באותה צורת בבל, באותה רשת הקשר בינינו שמצד אחד מתחילה להתגלות בצורה המחייבת, ההכרחית. ומצד שני, אין אותה המגמה להשתמש באגו בכל מיני צורות, בכל מיני כיוונים כמו שהייתה להם הזדמנות בבבל.

ובתקופה אחרונה התחלנו להגיע להבנה שאם כך נמשיך, אז בזה בעצם אנחנו מחסלים את עצמנו. גם כבר אין אוצרות בתוך כדור הארץ. אנחנו מאבדים את הכוח כל הזמן להיות בהתפתחות החברה האגואיסטית. אני עדיין רוצה משפחה, אבל לא כמו קודם, אנחנו רואים זאת לפי מספר מקרי הגירושין. אני כבר לא רוצה להוביל את העולם ולשלוט בעולם. אנחנו רואים עד כמה שאנשים נכנסים לייאוש, משתמשים בסמים, מאבדים את הטעם לחיים האלה, לצורת החיים האגואיסטית. אנחנו רואים עד כמה, למרות כל הטכנולוגיה וכל האפשרויות האלו, אנשים עייפים מכל ההתפתחות הזאת שקרתה לנו.

אנחנו נמצאים במשבר, אנחנו רואים מהאגו שלנו, שאם אנחנו מנהלים את החיים לפי הטבע שלנו האגואיסטי, אז אנחנו מגיעים למצב שכולם סובלים. אפילו אלו שיש להם הכל, עוד יותר מתאבדים ויותר סובלים ונמצאים בייאוש, לעומת האלו שחסר להם הכל. זאת אומרת, יש כאן תופעות מאוד מוזרות, שהאגו מראה לנו לפי התוצאות של היום שהוא לא מביא אושר לאף אחד. והמשבר הזה הוא יותר מורגש ביחס האדם לחיים, ביחס האדם לעצמו, שהוא מרגיש את עצמו ריק. אותה השאלה בשביל מה אני חי, היא מתעוררת בו היום יותר מאי פעם. זאת אומרת, אותה השאלה שהייתה לאנשים שהתלכדו סביב אברהם, עכשיו נמצאת בהמונים.

וכשאנחנו מדברים לא על כל העולם אלא על עם ישראל, אז בעם ישראל ישנן תופעות כאלה כמו בכל העולם, אבל אנחנו צריכים בכל זאת לא לשכוח שביסודו של עם ישראל, בגנים שלו, בדי אן איי שלו, ישנן אותן התופעות שהיו קודם. שהם השיגו חיבור, שהם השיגו הצלחה מיוחדת בחיבור הזה להרגיש את מהות החיים, חיים בגובה למעלה מהאגו מה שנקרא אצלנו "חיים רוחניים". "רוח" זה נקרא למעלה מהאגו, בהשפעה, באהבה, בהדדיות. הם התחילו אז בחיבור ביניהם להשיג את כוח החיבור, את כוח ההשפעה. והרגישו בכוח הזה שאז נפתחת להם נשימה, יחס חדש ואחר לחיים.

לכן היום אנחנו צריכים רק לחדש את זה. צריכים להתחיל מהחיבור, ורואים שאנחנו נמצאים כלפי החיבור במצב יותר גרוע מכל העולם. אנחנו תלויים בכולם, הביטחון שלנו, הכלכלה שלנו, החברה האנושית שלנו בישראל וכן הלאה, אנחנו נמצאים במצב המאיים על קיומנו הרבה יותר מכל אומה אחרת. ויש לנו בכל זאת הזדמנות להגיע לחברה חדשה כמו שאז הגענו, וזה מה שאנחנו צריכים לפרסם לכל העם. אבל צריכה להיות כאן גם גישה מאוד רכה בהבנה, מה בדיוק חסר לעם. חסר לו קודם כל ביטחון, אחר כך חינוך, משפחה, ושוויון, וכול'. בהתאם לזה אנחנו צריכים להתחבר.

לכן צריכים להראות שדבר לא יתקיים אלא רק בכך שנתחבר בערבות ובאיחוד בינינו. זה בסך הכל הגישה, זה בסך הכל הלימוד שאנחנו צריכים ללמוד, וללמד את עצמנו.

ניצה: הסיבה שבגללה יצאנו בעצם לטיול הזה, לאותו מסע, כי חשבנו שאם אנחנו נלך צעד אחר צעד ונתחקה אחר התהליך שעברה החברה הישראלית, מההתחלה, מהרגע שהיא התגבשה, ועד הרגע שהיא נמצאת בו היום, יכול להיות שנצליח להבין משהו על עצמנו. זאת הסיבה שבגללה בעצם רצינו לצאת לטיול.

היינו בתחנה הראשונה שיטת אברהם, שהיא התחנה ששם בעצם הכל התחיל, שם עם ישראל הצליחו להתחבר.

עכשיו השלב הבא, אותו אתה תעביר אותנו, התחנה הבאה, שבה אנחנו צריכים ללמוד משהו על עצמנו.

כן.הם הצליחו להתחבר. אנחנו נדלג על כל התהליכים שהם עברו, כי זה לא רלוונטי לימינו. אצלנו זה יתקיים בצורה אחרת אם יתקיים. אבל הם הצליחו להתחבר, הצליחו לחיות כחברה אחת אחידה יחסית. אילה היו ימים יפים וטובים לישראל כאשר היו מחוברים.

ומפני שכוח ההשפעה הוא למעלה מכוח הקבלה שבטבע, כי כוח הקבלה הוא שולט בדומם צומח וחי, וכוח ההשפעה הוא שולט בדרגת המדבר, שהוא יותר גבוה, יותר חזק, יותר איכותי. לכן אם אנחנו חיים ברמת כוח ההשפעה, וכוח הקבלה רק מצטרף ונכנע בו, אז מגיעים למצב שאף אחד לא מזיק לשני. וגם אף שכן ואף אומה בעולם לא מזיקה לנו, כי אנחנו נמצאים בדרגה יותר גבוהה.

זה כמו שצומח שולט על הדומם, וחי שולט על הצומח, ואם אנחנו מגיעים לדרגת המדבר, לדרגת האדם, ששולט בנו כוח ההשפעה, אז אנחנו כאילו שולטים בכל העולם.

השליטה שלנו היא לא בכוח הזרוע, אלא שליטה בכך שאנחנו יכולים להשפיע את אותה השיטה לכל העולם, להראות להם בצורה יפה, ואז אנחנו יכולים  להראות לכולם דוגמה. ודאי שבכוח ההשפעה אנחנו לא שולטים כמו בכוח הקבלה באמצעות לחץ. כמו שאברהם לא היה יכול להראות את כוח ההשפעה לבבלים, אלא הוא היה חייב לנתק את הקבוצה שלו משם ולגדל ולייצב אותה ולהביא אותה לצורה זאת, כך אנחנו צריכים לייצב את עצמנו ואז באמת אנחנו מגיעים למצב בדרגת המדבר שבו נרגיש עד כמה שאנחנו מצליחים בכל.

זאת אומרת שכל אותו המשבר שאנחנו היום מרגישים ועובר על כל העולם, ואצלנו מתגלה מיום ליום, ועוד יתגלה במימדים יותר גרועים ממה שבעולם, כאן יהיה ממש הריכוז של המשבר, אנחנו יכולים להבין שכל הכוחות האלה הם כהתגלות הרע כדי שאנחנו שוב נעלה מעליו. אבל כשאנחנו נעלה, אנחנו כבר עולים כדי למשוך לזה גם את כל העולם.

לעם שלנו, כמו לקבוצת אברהם, אין ייעוד אחר אלא רק להתקיים בפני עצמם, ואנחנו חייבים שאותם הבבלים שהתפזרו וכל כך גדלו במספרם, שכולם יצטרפו לאותה השיטה.

לא בכוח, לא בהתנשאות, אבל חייבים לבצע זאת. לכן אין לנו בעצם מה לעשות אלא רק לפרסם את השיטה.

אורן: הייתי פה רוצה לשאול על תופעה שבה הרבה ישראלים, אחרי שהם מסיימים את השירות הצבאי, אורזים תיק ויוצאים מהארץ, או למזרח הרחוק, או לדרום אמריקה,  או להרבה מדינות אחרות על פני כל כדור הארץ. הם יוצאים ומחפשים משהו, כל אחד והחיפוש שלו.

במהלך החיפושים האלה הישראלים מתוודעים לכל מיני תרבויות, לכל מיני פילוסופיות, לכל מיני גישות לחיים שלא נהוגות כיום בישראל, והם מרגישים הרבה פעמים שיש בהן משהו קסום, שיש בהן משהו טוב. שהם היו מאוד שמחים אם מוטיבים מתוכן היו מתקיימים בחיים שלנו כאן בארץ, כי אז החיים שלנו כאן היו יכולים להיות חיים הרבה יותר טובים.

אלא, כשהם חוזרים עם התרמיל הגדול ארצה, אני יכול לספר על עצמי, הם נכנסים לתוך החיים הבורגניים ומתישהו כל החלומות והאידיאות הגדולות נעלמות. ואחר כך במהלך החיים במצבים כאלה ואחרים, הם שוב יוצאים לאיזה חיפוש קטן, בין אם זה לנסוע, בין אם זה להיות כאן עם עצמם, ללמוד משהו מסוים וכן הלאה. כל הזמן יש איזה פלפל כזה שמתסיס את הישראלים לאיזה חיפוש, לאיזה מבט למשהו אחר. למה? כי מה שיש כאן לא מספק.

אני יכול להעיד כאזרח ישראלי ממוצע, שאם היית אומר לי כשהייתי לפני עשרים שנה, "קח דף לבן תצייר את החיים שלך", לא הייתי מצייר את מה שיש לי היום, לא לי, לא לילדים שלי, לא לכלום.

 אותו חלום על חברה אחרת טובה יותר, הוא משהו שנמצא בתוך הלב של כל אחד מאיתנו, אלא שבדרך כלל הוא מדוכא. אנחנו לא פוגשים את החלום הזה, כי החיים מדכאים אותו והוא נעלם שם בפנים.

אם כן כשאנחנו לוקחים תיק ויוצאים למסע ופוגשים איזו תפיסת עולם, איזו השקפה אחרת, איזו אידיאולוגיה אחרת שאנחנו לא מכירים כאן בארץ, זה קוסם לנו. ולכן היינו רוצים לעשות מסע כזה ולמצוא משהו בתוך העבר שלנו. יכול להיות שבעבר העם הזה חי בצורה טובה יותר ממה שהוא חי היום. והיינו רוצים ללמוד מתוך מסע כזה משהו, ולחזור עם איזו תחושה של מה אנחנו צריכים היום כאן לעשות. כי יש רצון לשינוי, רק לא בדיוק ברור לנו מה לעשות.

יש היום רצון מאוד מאוד גדול ליצור פה משהו חדש. החדש הזה יכול להיות "מייד אין" USA, "מייד אין" הודו, "מייד אין" פה, או "מייד אין" שם. זה מה שאנחנו עושים. אנחנו מחפשים כל מיני פורמטים ומרגישים "כך יהיה לי טוב", "כמו בסקנדינביה יהיה לי טוב", או "כמו במזרח יהיה לי טוב". כל אחד ולְמֵה שהוא מתחבר.

השאלה, האם יש בהיסטוריה שלנו, של העם שלנו, משהו להתחבר אליו? האם יש כזה שורש שהוא טוב, שהוא הנכון לנו, שאותו כדאי לנו לממש כאן מחר בארץ? אם כן, בואו נטייל לאיזה מקום בהיסטוריה. עשינו טיול אחד כזה, לאברהם והרגשנו שם במקצת משהו, איזה אוויר חדש, שנותן איזה מבט חדש.

האם יש עוד איזה מקום בהיסטוריה של העם שלנו, עם ישראל, שכדאי לעשות "זוּם-אִין" (zoom in) לתוכו, לנסות להרגיש אותו במטרה ללמוד איך כדאי לסדר את החיים שלנו כאן? האם אתה מזהה בהיסטוריה של העם שלנו עוד איזה מקום כזה, תקופה כזו, או תמונה כזו?

אבל זה לפני אלפי שנים, מה זה יעזור, מי יכול להתכלל באותו מצב? מי יכול להבין אותו, מי יכול להרגיש אותו?

כתוב שמדן עד באר שבע כולם היו מחוברים, כולם ידעו איך להתנהג נכון ויפה זה עם זה. אפילו הילדים הקטנים היו מקבלים חינוך של אהבה, של חיבור[1]. זה היה כוח ההשפעה ששלט בעם. כולם היו בחיבור מיוחד. זו תקופה שכך הייתה עוברת על העם. אחר כך היה שוב מתגבר הרצון האגואיסטי, ושוב התגברו עליו. ושוב תקופה שבה היה רצון האגואיסטי, ושוב התגברו עליו. כי בסך הכל אנחנו צריכים לגלות את כל האגו בטבע האנושי, את כל השנאה, את כל הדחייה, ועליו כל פעם, כל אחד וכולנו יחד, להביא את כוח ההשפעה על פני כוח הקבלה.

אם כן היו תקופות כאלה ותקופות כאלה כל הזמן וכל יום בתוך האדם, כי זה מצב דינמי, זה לא משהו שנגמר, עד שאנחנו נתקן את כל הטבע שלנו. היום יותר קל לנו לתקן אותו בהרבה, מפני שאנחנו רואים שהאגו בעצמו, מצביע על עצמו, שהוא לא מסוגל להביא לנו שום דבר טוב. דרך האגו האדם לא מקבל מילוי, לא מקבל הרגשת החיוּת, חיים מלאים. הוא יכול לצאת לכל העולם ובכל זאת הוא חוזר ריק. אולי הוא יידלֵק לאיזה רגע אחד.

למשל אני, איך שאני מגיע לקרובים שלי בקנדה, יש לי שם עשרות קרובים, אני מסתכל עליהם, ואני לא יכול לחיות, זה כמו שאתה נכנס לאיזה בית קברות, זה מוות. הם חיים, הולכים לעבודה, חוזרים מהעבודה, עוד פעם כך ועוד פעם כך, והילדים כך וכך, אבל בפנים הם ריקים. הם יוצאים פעם או פעמיים בשנה לטייל, למשל לרפובליקה הדומיניקאנית, או לכל אזור אחר שהוא קרוב וזול, וחוזרים חזרה לאותם החיים. אני לא יכול.

הם מרגישים את עצמם ריקים, ריקניים, אבל בונים סביבה כזו שאומרת להם "זה בסדר". ואז הם חושבים "זה שאני כך מתקיים, זה הכל נכון וטוב, יופי, אז חיים, אין מה לעשות. אלה החיים, כך חיים וכך מתים, ובין זה לזה אני צריך פחות לסבול, זאת המטרה".

יש אנשים שמסוגלים לתכנת את עצמם כך, להסכים לכך, ויש אנשים שלא מסוגלים. אני נניח לא מסוגל. אם תיקח אותי לשם, זה כמו לקחת אותי לבית קברות. אני לא מסכים. למרות שיש לי לזה את כל התנאים שם, אני לא מסוגל. כל הקרובים שלי, כולם שם. ואני לא יכול. גם באמריקה אני לא מסוגל, באף מקום. למה? יש אנשים שיש להם איזו נטייה לישראל, לארץ ישראל.

אורן: כלומר, לא יעזור לנו לבנות קנדה או ארצות הברית בישראל, כקוד חברתי?

לא. גם ארצות הברית בעצמה נופלת ומראה לנו שזהו, החלום הגשמי הבורגני, הצרכני נגמר.

אורן: לכן אנחנו מחפשים חלום חדש. וזה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות בטיול הזה, למצוא את החלום הישן חדש.

החלום החדש הוא הסיפוק הפנימי, לא בכמה יש לך מכוניות ליד הבית וכמה יש לך קומות בבית. זה כבר היה. ואדם כבר מתחיל לגלות "ואני, מה אני? יש לי בפנים מילוי, או לא? לא. יש לי כל כך מלא דברים שונים, שבניתי סביבי, ככה ארמון גדול. ומה הלאה? אין לי מזה מילוי".

אנחנו מבינים שהרצון לקבל שבנו מתפתח בצורה איכותית. אבל יש תקופות שבהן הוא מתפתח בצורה כמותית ואז אני צריך יותר ויותר, יותר  דברים, ויותר איכותיים. זאת אומרת מכונית יותר גדולה, יותר חזקה, אחר כך זה לא ממלא אותי. ושוב אני חושב "אולי אני אייצר עוד משהו". אבל אחרי שאני מייצר סביבי את כל המשחקים האלה למיניהם, אני בסופו של דבר מרגיש שבפנים אני ריק.

השאלה איך אני בפנים מכניס משהו? לכך אין תשובה. ולכן העולם יורד לדפרסיה, לסמים, לטרור, להתאבדויות, לגירושין, למרה שחורה.

אורן: בציר הזה של ההתפתחות איפה אתה ממקם היום את החברה הישראלית? האם כבר עברנו את הפנטזיה, ששתי מכוניות ליד הבית יעשו אותי מאושר עד לב השמיים לדעתך?

אני לא בטוח. אני לא חושב שזה כך. לפי "הצעקות" שאני שומע מהרחובות, אני רואה שזה עם "קשה עורף".

אורן: מה זאת אומרת "עם קשה עורף"? אם אין לי איפה לגור, אז ודאי שאני רוצה שיהיה לי איפה לגור, ואם אין לי מכונית, ודאי שאני רוצה מכונית.

נכון. אלא שהעם צריך להבין שהוא לא יוכל להשיג .

אורן: דבר אלינו, אנחנו העם. אנחנו לא מישהו אחר. לי נניח יש מינוס קבוע.

אנחנו לא נוכל להשיג דבר ממה שאנחנו רוצים. אני ממש מוכן להתחייב. לא דיור לצעירים, לא חלוקה צודקת, לא אספקה נכונה, לא מיסוי צודק. ביטחון ודאי שזה בכלל לא תלוי בנו. אלא מעלינו. גם כלכלה לא תלויה בנו. אנחנו תלויים בכל העולם.

אנחנו יכולים להגיע לכל הדברים האלה אך ורק אם נעורר בנו אותם שורשים שיש לנו מכבר, נממש אותם וניתן דוגמה לכל העולם. בכך אנחנו מנטרלים את כל השנאה והאנטישמיות. בכך אנחנו מושכים את כל העולם לאותה הצורה, בלי לפרסם, רק לתת דוגמה ממה שקורה לנו כאן. ולבצע, לממש אותה דוגמה, לא עולה לנו מאומה, אנחנו בכך דווקא לא תלויים כאן באף אחד.

זה תלוי אך ורק ביחס בינינו. ולעומת כל העמים, יש לנו לכך גישה, מקור, ממש גֵן פנימי מאותה הרמה ששייכת לדרגת המדבר. אין באף אומה, רק באותה קבוצה של אברהם, שאנחנו בעצם תוצאה ממנה.

אין לנו כל פיתרון למשבר הכללי, העולמי והישראלי. רק בכך. אם לא החיבור על מנת לגלות את עצמנו השרויים בכוח ההשפעה ההדדית, שבינינו אנחנו מגלים את תנאי החיים החדשים האלה, שממש בינינו נרגיש את השנאה ואהבה ושוב שנאה, ושוב אהבה ברצון להתלכד יחד, להתחבר, אם לא נלך על זה, אנחנו נרגיש את המשבר בצורה מאד, מאד חמורה. משבר בדרגת החי, כמו שכל העולם. ואצלנו, אנחנו מבינים לְמָה זה יכול להגיע, כי הכוחות השליליים כאן ממש עומדים "לאכול" אותנו מכל הצדדים. אז אנחנו צריכים להסביר זאת  לעם.

ניצה: אני בטיול מבחינתי רציתי להגיע למצרים, כי רציתי לדעת מה קרה לנו כחברה במצרים, אני מאד מזדהה היום עם התחושה של העבדות המודרנית, כי תמיד זה מחזיר אותי להרגשה של מצרים.

האם זה לא אותו מצרים?

ניצה: אני לא יודעת, בואו ננסה רגע להסתכל על מה שקרה במצרים לאותה חברה. החברה הישראלית, החברה שבנה אברהם, אותה קבוצת אנשים, מה קרה לה כשהיא ירדה למצרים?

זה נקרא "ירידה למצרים", כמו עכשיו, שהאגו שולט. עכשיו אני נמצא תחת שליטת "הפרעה" ששולט עלי, שלא נותן לי להתחבר עם אחרים, שאני רוצה להתחבר ושום דבר לא יוצא לי. ההיפך, ככל שאני אפילו פועל יותר לטובת החיבור, הכל נבלע בתוך האגו, רק הוא מרוויח מזה. ככל שהתחברנו סביב כדור הארץ, המרוויחים הם רק אלה שסוחטים מאיתנו, שמוכרים לנו כל מיני שטויות כדי להתעשר, שעושים מאיתנו עבדים. אם כך, זה "המצרים", אין אחר.

ניצה: מה התחנה הבאה אחרי מצרים? אני מסתכלת על החברה, כי אותי מעניין להסתכל על תהליכים חברתיים שמתרחשים, אז אני מבינה שהיה חיבור במצרים, כנראה שלא הצלחנו להחזיק את החיבור הזה בנינו, אחרת לא היינו מרגישים את מה שאתה מתאר עכשיו.

בטח.

ניצה: ואז מה קרה שם? האם התפצלנו עוד פעם, כאילו הכוח הזה הפריד בנינו?

בטח, זה היה עדיין מצב שבו האגו שלט עלינו.

ניצה: ולפי ההסבר החברתי האגו שלט עלינו, זאת אומרת, אנחנו התפצלנו, נתנו לכוח הזה להפריד בינינו.

אבל מצרים זה נקרא שאני הולך לחיבור, ולמרות שאני הולך לחיבור, האגו הוא מעלי ומתחיל לשלוט. ואז אני מרגיש את השנאה, היחס הלא יפה בינינו, וזה נקרא מצרים. בתנאי שיש לי מגמה להתחבר והאגו הוא זה המפריד, אז זה נקרא "מצרים". ואז אני מרגיש את כוח האגו הזה שנקרא פרעה כשונא, וחייב לברוח ממנו. אם אני עובד על החיבור ומרגיש את כוח ההפרדה, כוח הפירוד, זה נקרא מצרים. עכשיו אנחנו עוד לא מגלים את זה, כשנתחיל להתחבר נתחיל גם לגלות את הכוחות שכנגד. ושוב נתחבר ושוב נגלה כוחות נגד, זאת אומרת, יש כאן שיטה שאנחנו צריכים כל הזמן לעלות ולעלות מעל האגו, עד שאנחנו מגיעים לרמה שאנחנו ממש עולים מעליו ושולטים עליו.

ניצה: תנסה לתאר לי תמונה כך שאני אוכל להבין את האינטראקציות שמתרחשות בין האנשים בתוך החברה הישראלית במצרים באותה תקופה?

בחברה הישראלית במצרים מלכתחילה היינו נמצאים במגמת החיבור. בתקופה הזאת אנחנו נכנסים למצרים עם שיטת אברהם, אבל האגו מתחיל להתגלות יותר ויותר. ואנחנו משתדלים ומסוגלים לשלוט על האגו הזה, עד שהוא עד כדי כך גדל, שאני לא מסוגל יותר לשלוט עליו. הוא מתחיל ממש לקרוע אותנו, להרחיק בינינו, ואז אין לנו ברירה. אם אנחנו ממשיכים לרצות להיות יחד, אנחנו רואים שאנחנו חייבים לברוח ממנו, אנחנו חייבים לעלות מעל האגו הזה, מעל הרצון לקבל ולהתחבר. אז יוצא שאנחנו בורחים מהאגו, ומגיעים במגמה הזאת של החיבור למעמד הר סיני, לחיבור. המצרים בינינו, האגו שלנו שגדל, הוא שהביא אותנו לחיבור הראשון שנקרא "מעמד הר סיני".

נכון להיום אנחנו לא צריכים לעבור את כל התנאים האלו, אנחנו כבר עברנו אותם, אנחנו מה שנקרא נמצאים בתיקון האחרון שלנו כחברה ישראלית. והעולם מצטרף אלינו ללא שום בעיה, הוא לא צריך לעבור את כל הדברים האלו. מה שעלינו לעשות זה לדחוף את עצמנו לחיבור, בכל הרמות, בכל האפשרויות, בכל ההזדמנויות, ולהביא את השיטה הזאת לעם כשיטת החיים. מה יצא מזה? אנחנו לא נעבור את כל שנות השובע, שנות הרעב, הבריחה והר סיני, כל הדברים האלה יתרחשו בנו במהירות רבה בצורה מאד כזאת צמודה. אנחנו כבר היינו בזה. ולכן הייתי אומר שיש כאן רק מכה אחת של חיבור. אם נדחוף את העם לזה, אנחנו נצליח. וחוץ מזה אחרי זה כבר מגיע תיקון העולם. אז הטיול למצריים הוא טוב כדי לראות את התהליך, שאנחנו כל הזמן צריכים להתגבר על הרצון לקבל שלנו. ויום יום במצרים זה המאבק, שנמצאים מעל האגו כל הזמן, וכך עוד ועוד עד שאנחנו הגענו למכות מצרים, זאת אומרת בעבר בגלגולים הקודמים. הפרעה מתגבר, אנחנו מתגברים, הפרעה מתגבר, ושוב אנחנו מתגברים, זאת אומרת, כוח הפירוד וכוח החיבור כך מתגלה יותר ויותר, עד שמגיע למידה השלימה ואז אנחנו יוצאים.

האגו נשאר למטה, אנחנו לא מחיים אותו, הוא לא שולט בנו יותר, ואנחנו מצליחים להתחבר. ואחר כך כשאנחנו מתחברים, אנחנו מתקנים אותו, אנחנו מצרפים אותו, אי אפשר בלעדיו, אבל כבר בצורה מאוזנת. אז אנחנו עוברים את אותם הדברים אבל במהירות רבה ובחיבור. בזמן קצר אנחנו צריכים גם במשהו לעבור זאת עכשיו. למרות שיש בנינו ריחוק וגם שנאה וחוסר הבנה, והחברה ממש מחולקת ומפולגת להמון חלקים זרים ושונים, יש זלזול, וכן הלאה, למרות זאת אנחנו צריכים להכיר בזה שזה פרעה, כוח הרע שבנו. ואנחנו לא צריכים למחוק אותו, אלא מעליו להתחיל להקים את מערכת החיבור.

ניצה: אני מסתכלת עכשיו על החברה הישראלית, והיא נמצאת אולי בשיא הפילוג וחוסר החיבור. מה אני צריכה לעשות כדי להתחיל לאחות את השברים האלה? קודם כל אני מבינה מהסיפור שעכשיו סיפרת לי, שזה כאילו הסיפור של החיים של עם ישראל, כל הזמן התחברנו ונפרדנו, התחברנו ונפרדנו. ויש לאורך ההיסטוריה עוד הרבה מאד מצבים כאלה של חיבור ופירוד, ואנחנו עכשיו בעצם בפירוד הכי גדול שיש.

כן.

ניצה: מה אני יכולה לקחת מהמסע הקצר הזה שעשיתי עד עכשיו לפחות, בחלק הזה, וללמוד על המצב הזה שאני נמצאת בו עכשיו?

להקים מערכת הסברה. ולהתחיל לדחוף את זה לעם, כפי שעשה אברהם. ולהביא את כולם לידיעה שרק זה יכול להציל אותנו. בעצם אין יותר כלום. וגם שהמערכת הזאת היא לא רק מערכת הסברה, אלא היא מערכת חינוך. זו מערכת שלוקחת את כולם ומתחילה לשנות את החברה, את האווירה, את הקשר בין בני האדם. זאת אומרת, זו ממש מערכת שמחזיקה ועוטפת את כל העם, סובבת אותו ופועלת ומטפלת בכל מה שיש בתוך העם. היא חייבת להיות הגבוהה מכולם, היא חייבת לקבוע את כל הדברים שקורים בפנים. זה מה צריך לעשות, עד שהיא תהייה נחלת כולם. בלי זה לא נצליח.

ניצה: במסע הזה יש עוד כל כך הרבה תחנות, למשל אחת התחנות המשמעותיות, לפי ההיסטוריה לפחות, היא שיצאנו לגלות. מה אני יכולה ללמוד מהתקופה הזאת, גם מההתפתחות של הדתות? יש איזשהו תהליך עד אותו רגע שהיינו במצרים, ועוד לא היו דתות בכלל?

כן, אבל זה לא חשוב. כל הדתות והאמונות שיש בעולם כולן נשארות כפי שהן, גם אנחנו רואים, וכך גם כותבים מקובלים, שזה לא מפריע לבני אדם אם הם מתחברים מעל זה לקשר ההדדי, להבנה, חיבור ואהבה. כמו שכל אחד נשאר עם האופי שלו, כך הוא יכול גם להישאר בדתו. אני לא מרגיש שום הפרעה בחיבור ביני לבין מישהו אחר, אם מעל הפערים הללו אנחנו גם נתחבר. אם אנחנו מנקים מכל היחסים בנינו את השנאה, אם אנחנו בונים יחסים בנינו בחיבור, אז שיהיו דתות, שיהיו אמונות, שיהיו כל מיני מנהגים, מנטליות שונה, זה לא מפריע.

אבל צריך להקים מערכת גדולה שמטפלת בכל עם ישראל, שתשכנע אותו שאין ברירה, שרק כך אנחנו מגיעים להצלה, להצלחה, ליישום מטרת הקיום האנושי של האבולוציה הזאת. אנחנו חייבים להגיע לזאת, אין ברירה, כדאי שבעצמנו נגלה את החיבור כמטרה רצויה, ולא שהטבע ידחוף אותנו כמו עכשיו על ידי משבר שמתחיל יותר ויותר להתגלות.

היום על ידי המשבר אנשים רבים בעולם כבר מבינים שאין ברירה, אלא לתקן את האדם, לתקן את החיבור בין בני האדם. הם כבר מבינים שהחברה הקודמת היא בפשיטת רגל. אמנם המון אנשים עדיין מחזיקים בזה, ולא רואים שום דבר אחר, וחושבים שזה יחזור ויעבור, והכל יחזור לסורו. אבל זה לא מה שיקרה, ומיום ליום יותר ויותר אנשים מבינים, שכאן קורה איזשהו שינוי מהותי. ולכן אנחנו צריכים להקדים תרופה למכה. כך שעוד לפני שיתגלה המשבר במימדים כאלה שיחייב אותנו במכות חזקות יותר להשתנות, אנחנו כבר נתחיל להבין אותו ולקבל אותו ולעבוד עימו לפני המכות, נגלה אותם מראש. מספיק לנו מהמכות האלו, אנחנו כבר מזהים מה יכול להיות קדימה.

אורן: דיברת קודם על זה שכול עוד עם ישראל לא יתחבר לשורשים שלו, לא נצליח להקים פה חברה מתוקנת. אם אתה מסתכל במבט לאחור על ההיסטוריה של העם הזה, איך אתה יכול לאפיין את הקוד החברתי שהוא השורש המקורי שלנו. כך שנוכל לקחת אותו כמצפן בבניית החברה החדשה בישראל? 

לפני שהתפזרנו לגלות האחרונה, אנחנו היינו עם אחד. לפעמים היו הרבה מאוד בעיות, ולפעמים היינו מתגברים עליהן, אבל תמיד החזקנו איכשהו בכך שהחיבור זה החוק העליון ששולט בחברה. כך זה היה לפני הגלות האחרונה, עד לפני 2000 שנה, עד שצעק רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך", שצריכים בזה להחזיק ולא הצלחנו. אין לנו חוק אחר בטבע שאנחנו יכולים להביא במקומו.

אנחנו צריכים בכל זאת להביא את השיטה הזאת כשיטת החינוך לכל אחד ואחד, לא רק לילדים אלא לכולם ממש, ולהתחיל לפי זה לראות את עצמנו. זאת אומרת, שבכל כלי התקשורת, בכל ההתנהגות שלנו, בכל מקום אנחנו צריכים לעסוק בכך כדבר שפשוט מציל אותנו ממוות ממש, ממצב אנוש. אם החברה תכיר בשיטת החיבור כהצלה היחידה, אז נצליח.

אורן: כשאתה מדבר על חינוך אז כאבא לילדים בדרך לכלל למילה חינוך יש אוריינטציה של חינוך ילדים. מוסדות חינוך, מערכות חינוך וכן הלאה. כשאתה מדבר על איזשהו תהליך שאנחנו צריכים בעצם לעבור כולנו, כל האזרחים כאן במדינה, אז המילה חינוך היא קצת מעוררת בי התנגדות. זאת אומרת, כאילו מישהו יבוא לחנך אותי, כי אני לא מחונך.

ודאי, למה לא.

אורן: כי סיימתי את בית הספר לפני שנים.

מה אתה זוכר ומה אתה למדת בבית הספר. אנחנו מבינים שבית הספר לא מחנך, הוא רק נותן לך השכלה ולא חינוך. צריכים להבדיל זה מזה. זה רק נקרא משרד החינוך, אבל זה משרד ההשכלה. וגם יש ביקורת עד כמה יוצאים משכילים מבתי הספר. אבל חינוך ודאי שלא מקבלים, אנחנו רואים לפי מה שיוצא מזה. אדם נכנס לעשר שנים ל- 12 שנה ומה יוצא ממנו? מצד אחד נכנס ומצד שני יוצא. איפה יש שם איזה זכר לחינוך? אין. כשאני מדבר על חינוך אני מתכוון לחינוך האינטגראלי.

ניצה: זה חינוך לחיבור.

חינוך לחיבור ודאי. וחינוך לזה בכלל אין. והוא גם לא מקבל חיזוק לזה בבית וברחוב, ולא באף מקום. חייב להיות אוויר של חיבור בכל מקום.

אורן: מה זאת אומרת "אוויר של חיבור בכל מקום"?

שבלי חיבור אי אפשר. שכל רגע שאנחנו לא משתוקקים לחיבור, אנחנו יורדים לאסון.

אורן: כן אבל מה פירוש בכל מקום, מה פירוש אוויר.

תמיכה כללית, חברתית, עממית, שכולם ידעו על זה, שכולם יבינו את זה, שכולם ילמדו את זה. בבתי חרושת ובמשרדים וכד', ובבתי ספר ודאי. ודרך טלוויזיה, רדיו, ודרך כל מיני מנגנונים. שכולם יבינו שאם אנחנו נמצאים כאן כמו במצדה, אז אנחנו חייבים כאן במצבנו לחשוב רק על החיבור. זה הנשק שלנו.

אורן: זה כמו איזושהי שטיפת מוח עצמית, שכאילו החברה עושה לעצמה?

כן נכון. ולפי זה היא מתחילה להתנהג.

אורן: לא הבנתי.

זו שטיפת מוח מעשית, שאתה צריך לממש את זה גם בחיים. לשים סוף לתחרויות למיניהן חוץ מתחרות בחיבור. כל יתר התחרויות, הן תחרויות אגואיסטיות. רק בזה כל אחד רוצה להראות את עצמו לאחרים. אם אני לא מראה את עצמי כנכון לחיבור, אני מתבייש. אם אני לא משפיע לאחרים, ולא משפיע על עצמי להיות יותר ידידותי לאחרים, אז אני מרגיש את עצמי כנבזה, שזו תהיה דעת החברה. זה מה שאנחנו צריכים, בלי זה לא נינצל בכלל, יהיה סוף למדינה.

אורן: למה?

כי היא לא יכולה להתקיים לאורך זמן ללא מימוש עצמי. והמימוש שלה הוא רק על ידי כוח החיבור, שאנחנו נקים כאן את "עם ישראל".

אורן: למה?

כי עם ישראל קיים מלכתחילה רק בחיבור. עכשיו לזמן מה הוא קיים סתם בכוח האגו כהזדמנות להתחיל להתחבר. אין עם ישראל ללא חיבור, זו שוב גלות. אז אנחנו בינתיים נמצאים כאן כקיבוץ גלויות. השאלה היא האם יישאר הקיבוץ או הגלויות? אם יהיו הגלויות זה לא יישאר. כמה שנוכל לברוח נברח, כמה שלא נברח זה יעלם כאן.

ניצה: כשאמרת קיבוץ גלויות פתאום התמונה מצטיירת מאוד ברור. אנחנו אמנם חיים על אותו שטח, אבל בדיוק כמו שסיפרת בסיפור על הקבוצה השנייה שלא הלכה עם אברהם, שפשוט כל אחד תפס כיוון, וחיים בקבוצות קבוצות.

כל אחד גם רוצה לצאת. אני לא חושב שיש הרבה ישראלים שמוכנים להישאר כאן.

ניצה: אם הייתה הזדמנות הרבה היו הולכים.

כן, תני לכל אחד חצי מיליון דולר שיסתדר באיזשהו מקום, הוא ישמח.

ניצה: זאת אומרת, היום אנחנו חיים במרחב אחד שאנחנו מגדירים אותו "מדינת ישראל", אבל זה עדיין לא אומר שאנחנו חיים כחברה ישראלית.

ודאי.

ניצה: כי לחיות כחברה ישראלית, זה לחיות כחברה שהיא ממש מחוברת בתוכה.

כן.

ניצה: אני מהטיול הזה חוזרת עם רשמים, הרי יצאתי לטיול הזה כדי לגלות ולזהות משהו על הזהות שלי כישראלית, משהו שאני אוכל להביא הביתה. עם מה אני חוזרת, מה זאת הזהות הישראלית?

אוסף של תרבויות מכל המדינות, התרשמויות מכל העולם, בתוספת של התרבות הישראלית הנבזית, שאנחנו רואים אותה מהטלוויזיה שמאכילים את העם בכל מיני דברים. ובכל הויכוחים האלה של הממשלה, שזה ממש הפוך מהדוגמה שצריכה להיות לעם, וזו ישראל. כמו ששמענו זה סך הכל שק של אגוזים, שרק השק, האנטישמיות הכללית, שנאת השכנים, מאין ברירה מחזיק אותנו יחד, בלבד. שום דבר חוץ מזה. ללא התנאים החיצונים, היינו מיד מתפזרים כמו אגוזים שנופלים מהשק. ובטוח שלא היה לנו שום סיכוי להישאר יחד. הדוגמה היא מאוד מוחשית.

ניצה: ומה ההבדל בין ישראל ליהודי. כי כשהיינו קבוצה אחת נקראנו "ישראל", ואחר כך התפזרנו לגלות?

גם היום אנחנו נקראים ישראלים, אז מה.

ניצה: אני מנסה להבין את ההבדל. היינו קבוצת ישראל בזמני אברהם, אחר כך בגלות התפזרנו, והפכנו שם להיות יהודים, שם לא קראו לנו ישראלים, ואז חזרנו למדינה שקוראים לה מדינת ישראל.

יהודי זה גם לא יהודי. יהודי זה מי שמשייך את עצמו לאיחוד, לחיבור.

ניצה: זאת אומרת, יהודי זה מישהו שיש בו משהו מישראל?

כן.

ניצה: אז בעצם היינו ישראל, הפכנו להיות כאילו יהודים, ועכשיו אנחנו מנסים לבנות מחדש את החברה הישראלית.

כן.

אורן: אני טיפה התבלבלתי, והייתי רוצה לשאול. ניצה שאלה מהי הזהות הישראלית שאני יכולה להחזיר איתי מהמסע. ואתה להרגשתי נתת תמונת מצב של הזהות הישראלית הנוכחית, שהיא באמת די לא משמחת. את זה אנחנו מכירים, אבל לא שמעתי את התשובה לשאלתה.

כשאנחנו מסכמים את המסע הזה לאחור, שהתחלת אותו באברהם, ועברת איתנו בכל מיני תחנות בהיסטוריה, מה אני יכול להביא איתי בתיק בחזרה מהטיול, ולהגיד זה השורש המקורי שלנו. בואו ניקח אותו, נשים אותו כאן בינינו, שהוא יהיה המצפן שלנו בבניית החברה הישראלית החדשה, ואז נדע שאנחנו בטוח מצליחים. מהו השורש לבנייה חדשה, מהו השורש שאפשר להגיד עליו שהוא השורש החברתי המקורי הישראלי?

חיבור מעל כל הפירוד, מעל הכל. מעל המפלגות, וכל מיני מפלגות דתיות וחילוניות, חיבור מעל כולם. השפעה הדדית. להכיר בכך שכולנו שונים, אבל כמו במשפחה אנחנו אחים, אנחנו לא רוצים לעשות רע אחד לשני, שאת הטוב אני ארגיש בחיבור עם כולם, ולא בי. שאנחנו מקימים חברה, שרק בקשר בינינו, בשדה המשותף, כמו שאנחנו יושבים עכשיו על השולחן הזה בלבד, כאן בינינו אנחנו רוצים שיתגלה הטוב. אני עושה חשבון רק למה שמשותף בינינו.

מפלגות שיהיו, דעות שיהיו, כל מיני טעמים, מנטליות, הכל שיהיה. אבל מזה שתהיה תוספת לכולם. מה שלא מוסיף לכולם, אני מוחק, מצמצם, לא רוצה לקחת בחשבון, זו הפרעה. מה זה נקרא שאני לוקח כלים מהמצרים? מה שאני יכול לקחת מהאגו שלי לחיבור אני לוקח, כל היתר אני משאיר ולא עובד איתם. זאת הגישה. אז לזה אנחנו צריכים ממש קונצנזוס כללי, דעת החברה.

השאלה היא מתי היא תוכל להסכים עם זה, האם רק בעת שמגיעה ממש שואה, או שזה יכול להיות לפני כן. זאת השאלה. וגם אז לא ישמעו. אז אנחנו צריכים לעבוד ממש בכוח, במרץ, בתקיפות, אפילו באגרסיביות, כדי להביא את הידיעה הזאת לעם שהכל צריך לקרות עכשיו, לפני שמגיעים למצבים קשים.

אורן: בנימה הזו אנחנו נסיים, או לסיום היית רוצה להוסיף עוד משהו?

אני יכול להוסיף שלפי ההתפתחות הכללית של מה שקורה בעולם, ומה שקורה בעם, אני מאוד אופטימי למרות זאת. וקודם כל עלינו לאחד את השורות שלנו כקבוצה, שהיא מקדשת את שיטת אברהם, ורוצה שיכירו בזה כולם. אני חושב שננצח ונצליח, ויהיה לנו כוח להוביל גם את ישראל וגם את כל העולם לאותה הצורה כמו שאברהם רצה לפני אלפי שנים בבבל.

אורן: תודה רבה, רבה לך הרב לייטמן. תודה ניצה מזוז מדריכת הטיול.

ניצה: תודה.

אורן: תודה גם לכם שהייתם איתנו. עד הפעם הבאה נתחבר לחיים חדשים, כל טוב.

שסע על רקע דתי

 בתחילה באו ארצה בעיקר יהודים חילוניים. דתיים הצטרפו. כל אחד רצה לשלוט

-        בחו"ל אין שנאה לדת, כי כל אחד חופשי לעשות מה שהוא רוצה. מכבדים זה את זה

-        בחו"ל אין דחייה, כי אין אפשרות שליטה. אין שטח משותף, אין מקום להרוויח עליך

-        בחו"ל יש שונאים משותפים, כי אנו יהודים, וזה מאחד אותנו. כאן אנו אויבים זה לזה

-        ישראלי = ואהבת לרעך כמוך. ללא דמות חיצונית דתית או חילונית, גוון כזה או אחר

-        עלינו לחנך לאהבת אחים. "דת" פירושה אהבת הזולת, ושום דבר אחר לא נלקח בחשבון. אף מגזר לא זכאי ליחס מיוחד מהמדינה בגלל אורח חייו או לבושו

 כיום המגמה הפוכה: בכל בחירות מדגישים יותר ויותר את ההבדלים בינינו

-        כל עוד לא נבנה קשר טוב בינינו, אף מגזר לא יגיע לשום הישג ממשי

-        עם אחד, דת אחת, עולם אחד – ואהבת לרעך כמוך. זוהי פנימיות התורה, זהו יסוד העם, זה מה שלימד אברהם ולא מנהג כזה או אחר

-        עם גישה מחברת שכזו נוכל להזמין את שכנינו ואת כל העולם להצטרף. אור לגויים

-        כל יהודי זכאי להכיר את המסורת, המנהגים והתרבות של עם ישראל. ירצה – יקיים

-        להקנות היכרות עם תרבות ישראל ועם כל הידע שנצבר בעולם. לא לכפות דבר

 ללכת בקו האמצעי. חינוך חדש-ישן, מקורי, אהבה מלב אל לב. לבנות ישראלי חדש

-        כל אחד מתפתח בכיוון שהוא רוצה, אבל כולנו חושבים תמיד על כולנו. אין שנאה

-        נבנה מטרייה חזקה של אהבה, ונדבר רק על אהבה ועל חיבור. נמדוד לפי זה אנשים

-        כך נבנה אדם חדש, שבאמת ייקרא "יהודי", על שם משיכתו רק לייחוד, לאיחוד

 אמונה אחת: אם נתחבר כאחד, נצליח בכול! נגלה כוחות חדשים הטמונים בינינו

-        מאמינים שאם נתקשר, נרכוש כוח מיוחד, עליון, שירומם אותנו מעל מגבלות עצמנו

-        לראות למרחקים בראייה פנימית, להרגיש דרך האחרים, להרחיב הדעת והרגש

-        אינסוף הזדמנויות חדשות להתרגשויות, לתובנות, לחוויות, ברשת הקשר הפנימית

 כשנצא מעצמנו לאחרים, נתחיל להרגיש את הכוח הפנימי שבטבע. לא מוגבל, נצחי

-        בנינו כאן ארץ נהדרת, אך ללא תוכן פנימי

-        גישה אינטגרלית לחינוך. לימוד מתוך קשר וחיבור לאחרים. הכול יחד. מעגל

-        הילד קולט את העולם מתוך החבורה, מתוך כלי משותף, עשיר הרבה יותר

-        הרגל נעשה טבע שני. תפיסת עולם חדשה, תפיסת מציאות חדשה – "דור דעה"

-        המפתח – התעלות מעל הטבע שלנו, מעל הרצון ליהנות על חשבון אחרים

-        כל התענוג בחיים מעבר לצרכי הקיום הוא מהיחסים בינינו. אני רוצה להיות מעליכם

-        זהו היצר הרע שהורס כיום את החברה האנושית, בכל הרמות. מפורר הכול

 שינוי קטן בכלי התקשורת, בחינוך, בתרבות – ופתאום הכול ירוץ לכיוון חדש וטוב

-        התהליך שעברנו היה מחויב המציאות לאיתור הדרך הנכונה להתעלות מעל פילוג

-        אנו עדיין בגלות, בניתוק מקוד החיים של "ואהבת לרעך כמוך". בשנאת חינם

-        כדי לצאת מהגלות זקוקים לכלל אחד בלבד: אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך

-        כל הסיסמאות הנבובות שנזרקות היום בחלל הכנסת יתבררו כחסרות יסוד אמיתי

תכנית הבראה ישראלית

 פנייה לכל המגזרים. המדינה שלנו כוללת נציגים מכל תרבויות העולם. מיני עולם

• המשבר שאנו חווים היום הוא ביטוי של החרפת הגלות. בסוף הגלות האגואיזם גואה
• כל המגזרים במשבר. אצל אף אחד לא הכול בסדר. הסיבה – האגו מגיע לממדי ענק
• הבעיות החברתיות-כלכליות של ישראל מתרחשות כיום בכל העולם
• הפתרון של ישראל הוא אוניברסאלי, נוגע לכל העולם וירפא את כל העולם. חיל חלוץ
• ישראל היא הנקודה המרכזית העולם, מרכז הסכסוך. כך העולם מרגיש

 גישתנו פותרת את בעיית הכלכלה, שמאיימת כיום על רוב מדינות העולם

תמצית הגישה: מלחמה ישירה, פנים מול פנים, בטבע האנושי, באגואיזם שלנו

• העם שלנו מיוחד בכך שיש בנו רושם מהחיבור ואהבת האחים ששרו בינינו בעבר
• ברחנו מהגלות כיהודים ולארץ באנו כרוסים, הונגרים, מרוקאים, תימנים. לא כיהודים
• מטפחים כאן פילוגים. דתיים, חילוניים, אשכנזים, ספרדים. ובתוך כל פלג עוד ועוד...
• בחו"ל יהודים מחוברים. לא חשוב מי אתה, מה אתה. כי העולם מתייחס אלינו כאחד
• בארץ, אפילו האויבים המשותפים לא גורמים לנו להתחבר. להפך. עוד גורם מפלג

 שתי אפשרויות: או שכל העולם יתלכד נגדנו בלחץ עצום, או שנחנך עצמנו לחיבור

• ישראל מובילה לשלילה בפערים חברתיים-כלכליים. ממשלה בקושי קמה ומתפקדת
• עוצמת הפילוג והשנאה מזכירה מה שהיה לפני החורבן, ואנו יודעים במה זה נגמר אז
• מצבנו מסוכן מאוד. אנו משחקים כאן בארגז חול כמו ילדים, בזמן שמצבנו מידרדר

 עלינו לייצר כאן גל של ריפוי שישטוף את העולם כולו

• רק חינוך לקשר חדש בין בני אדם יציל אותנו ואת כל המין האנושי
• קשר לקוי בינינו לא מאפשר לנו לקצור את פירות ההתפתחות הטכנולוגית וליהנות
• גלי פשיזם ונאציזם מתחילים שוב לאיים על יציבות העולם
• דרוש לכולנו חינוך חדש, אינטגרלי, קירבה, חיבור, חום, קשר שייתן לנו סיפוק נפשי
• לא מתעסקים בהתקוטטות בין פלגים שונים, עולים מעל. לכולנו אויב משותף – האגו
• לא נכנסים לוויכוחים, מי מוותר, מתקפל וכן הלאה. אלא קודם כולם מתחברים במרכז
• מי שלא במגמה לאחדות, לא איתנו. כל מי שחושב רק על רווח עצמי, לא איתנו

 120   חברי כנסת חייבים להגיע קודם לחיבור לבבי, ומתוכו לפתור יחד כל הבעיות

• כל מגזר מקבל מענה לצרכיו האמיתיים, רק בתנאי שהוא מתקרב לחיבור עם כולם
• החינוך לאהבת הזולת יקודם "מלמטה" או "מלמעלה", ע"י הציבור או ע"י הממשלה
• סדנה: נתאר לעצמנו חברה שבה חיבור, חום ודאגה הדדית. איך אנו מרגישים בה?
• שאלה הבאה: מה חסר לנו כדי לחיות במצב הזה? השפעה חיובית, בלתי פוסקת

 בערוצי התקשורת, ברחוב, בעבודה, במוסדות ציבור, בבתי ספר – אווירה חדשה

• איך מתמודדים עם נקודות המחלוקת? כמו בבית, עם בן או בת הזוג שלך...
• קודם מתעלים מהמחלוקת, מתחברים, ויחד פותרים. כך המחלוקת מגבירה החיבור
• הגישה החדשה: לומדים להפוך את הרע שמתגלה לטוב. על פניו מחזקים האהבה

אורן: שלום לכם, תודה שאתם איתנו. אנחנו כאן עם "חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, שלום ניצה מזוז.

שלום.

אורן: אנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו, מקווים שיהיה לנו דיון מרתק לגבי ההחלמה של החברה הישראלית. אנחנו רוצים ללמוד מהרב לייטמן איך אפשר לחבר ולאחד את כל הזרמים והפלגים השונים שיש בקרבנו, ולהפוך להיות גוף אחד שחי טוב, נושם ביחד, חי ביחד, שמח ביחד והולך אל חיים חדשים.

בדיון הקודם שלנו הסתכלנו אחורה אל ההיסטוריה, אל המאה, מאתיים שנים האחרונות ורצינו לזהות את מקורו של השסע הדתי החילוני שהיום מפצל ומפורר את החברה הישראלית ולמדנו ממך הרבה דברים. והיינו רוצים בשיחה הזאת ללכת קדימה בתהליך הריפוי וההחלמה של החברה הישראלית, ולהבין איך אפשר לטפל בפועל, כאן והיום, בשסע הדתי חילוני.

לצורך כך, מה שאנחנו נרצה לדמות כאן באולפן, זה סיטואציה שבה אנחנו נמצאים בכנס שיש בו כמה מאות משתתפים, והקהל הרחב מוזמן אליו. ויש שם אנשים שהראש שלהם פתוח, הלב שלהם פתוח, וכל אחד מהם חי את אורך חייו, כל אחד בא ממגזר אחר, ויש לנו שם נציגות מכל המגזרים של החברה הישראלית, גם מהציבור הדתי, גם מהציבור החילוני וגם בתוך הציבור הדתי ובתוך הציבור החילוני, כל אחד עם ריבוי הגוונים שנמצא בתוכו, כולם מכונסים כאן עכשיו מולנו, זאתי הסיטואציה. המטרה של הכנס היא לצאת עם פרקטיקה, לאתר ביחד דרך מעשית לריפוי החברה הישראלית ולהפיכתה לחברה אחת פורחת ומלבלבת.

בסיטואציה הזאת אנחנו נזמין אותך להיות נואם בכנס הזה, כשאנחנו נגדיר בפורמט של הכנס, דברים מאוד קונקרטיים שאותם צריכים לגבש בכנס, ועליהם אתה תידרש לתת את הנאום שלך. אנחנו נרצה לגבש פנייה אל הציבור הדתי שתצא מתוך הכנס הזה, נרצה לגבש גם פנייה שיוצאת אל הציבור החילוני. ואחרי שנגבש את שתי הפניות האלה, נרצה לפתח דרכים מעשיות לחיבור בין שני הפלגים האלה.

והשאלה הראשונה, באיזו פנייה אתה מציע לפנות אל הציבור הדתי היום כדי להביא לאיחוד השורות של החברה הישראלית?

אני לא יודע אם כדאי לפנות לציבור הדתי, לציבור החילוני, לחלק כך את הציבור. אני חושב שאם יש גישה נכונה, היא צריכה לתת פתרון הדדי לכולם יחד, ולא זה על חשבון זה, ואז גם הפנייה  צריכה להיות לכולם יחד. ולא רק ליהודים, אפילו לכל בני המיעוטים שיש לנו במדינה הזאת, לערבים, לדרוזים, ולכל הנוצרים למיניהם, יש לנו כאן מגוון די רחב של כל מיני דתות, ואמונות, ועמים.

ולכן בזה מדינת ישראל דווקא מיוחדת מאוד כי בה נמצאים נציגים של כל העמים, כי אנחנו סוחבים אחרינו משנות הגלות גם מנטליות שונה מכל העמים, וגם הקשר שלנו לאותן המדינות שיצאנו מהן, וכל זה עדיין חי. ולכן אנחנו צריכים לראות כאן כעין מיני מודל של העולם, מיני עולם שלנו. ולכן לפנות רק למישהו חילוני או קצת דתי או יותר דתי או עוד יותר דתי, ולכל אחד אתה תצטרך לדבר אחרת, לחסידות כזאת איך אתה פונה, לחסידות הזאת אחרת, אתה יודע, זה לא יהיה פשוט.

אורן: לא נצא מזה.

לא. אני חושב שהגישה שלנו לא מאפשרת את זה, כי היא אומרת דווקא את ההיפך.

אורן: בזאת בעצם אתה מתחיל את הפנייה שלך לכלל המגזרים בישראל.

נכון. מה שאנחנו חווים עכשיו, נקרא "משבר", ואפשר לקרוא לו גם החרפת הגלות. ובסוף הגלות אנחנו מרגישים מין עלייה של האגו וכל הכוחות הרעים, וההתפרצויות של עמים ופלגים, וקריסה גדולה מכל המגמה שלנו, הפרדיגמה שלנו, לחיים כלליים שלנו, חילונים ודתיים כאחד. אנחנו כולנו נמצאים במשבר. אף מגזר ואף חלק מהאומה לא חי בצורה שהכל בסדר והכל מסתדר והכל הולך ומתפתח. כל אחד נמצא במשהו במשבר, בירידה, באילו בעיות.

ולכן אנחנו צריכים לאתר בזה את הסיבה הכללית לכל הבעיות שלנו. והסיבה הכללית היא די ברורה ומוסכמת על כולם, שהיא האגו של האדם. והאגו מגיע לממדים כאלה שאף אחד לא מסוגל להתחשב בזולת, להתחבר אל הזולת, לא במסחר ולא בתעשייה ולא בטכנולוגיה ולא בחינוך ולא בתרבות ולא בחיים המשותפים. אנחנו לא מסוגלים לחלק את העוגה הכללית שלנו במדינה, בצורה הצודקת. אנחנו לא חושבים על השכבות העניות, והחד הוריות, והזוגות הצעירים, והחיילים המשוחררים, על הדירות לזוגות צעירים, על הפנסיה, ועל עוד המון דברים שאנחנו יכולים לטפל, מה שלא תגיד. בנוסף לכך, יש אנשים שעכשיו ממש נזרקים לרחוב ונמצאים בחוסר תעסוקה, ומי יודע עד כמה שאנחנו נוכל לחלק להם אפילו אבטחת הכנסה. אנחנו נמצאים בבעיה גדולה מאוד, ולא רק אנחנו, כך זה כל העולם.

זאת אומרת, אם זה היה בעולם יותר טוב, אז היינו עוד יכולים אולי לסמוך על משהו, לקבל ממישהו תמיכה, אבל לא, העולם נמצא במצבים עוד פחות טובים ואפילו גרועים. אז לכן אנחנו צריכים להבין שהבעיה היא לא רק בעיה בתוך ישראל, אלא זו בעיה כלל העולמית. ולכן אנחנו יכולים להגיד שלא אכפת לנו.

אורן: וזה נכון.

לא. אני רוצה להגיד שזה לא נכון. כי הגישה שלנו היא דווקא עד כדי כך אוניברסאלית, שהיא נוגעת לכל העולם ומרפאה את כל העולם, ולכן אנחנו יכולים לקבל תמיכה מהעולם החיצון. ובזה אני גם מעמיד איזה דגש, שאם אנחנו נלך בגישה שאני עכשיו עומד להציג, אז אנחנו נקבל תמיכה מהעולם החיצון. אנחנו מתחילים להיות מובנים לעולם החיצון, אנחנו פותחים את עצמנו כלפי העולם החיצון כמין אוונגרד,חיל חלוץ, ובזה אנחנו רוצים להראות לכולם עד כמה שאותה התרופה שמצאנו לכל הרוע האנושי, לכל הבעיה האנושית, יכולה להתקבל ולעזור לכולם.

לכן אני דווקא מציג את הפתרון בצורה יותר רחבה. וזה גם הפתרון למשבר, כי אנחנו המרכז של העולם מבחינת המשבר בין הדתות, הטרור, המלחמה והשלום, כל מה שלא תגיד, אנחנו כמו איזו נקודה שכואבת וגם מכאיבה לעולם, כך העולם מרגיש. עד כמה הוא צודק בזה או לא, זה לא חשוב, כך הוא מרגיש. לכן אם אנחנו נטפל בנקודה הזאת, בזה נזכה לתגובה, לגלים שיתפתחו מאיתנו ויהיו מורגשים בכל העולם, ואז בהתאם לזה, נוכל לקבל את התמיכה למה שאנחנו עושים כבר מלכתחילה, מכל העולם.

בזה אנחנו הולכים לפתור את בעיית הכלכלה. זו בעיה ששייכת לכל העולם ובמיוחד לארצות הברית, סין, רוסיה, אמריקה, ברזיל, הארצות המפותחות, כל אירופה ה"כביכול" מאוחדת, וכן הלאה. כולם נמצאים בבעיה גדולה וכל המדינות האחרות נמצאות בפחד שהגל הזה של בעיות האבטלה והעוני, יגיעו גם אליהן. לכן, אם אנחנו נראה לכולם עד כמה שהשיטה הזאת מטפלת בכלכלה, אז וודאי שכבר יתחילו להתחשב בנו ויתמכו בשינויים. בזה אנחנו מזמינים את כל השכנים שלנו להתחבר. ואם אנחנו נלך יחד בקונצנזוס כללי, בפנייה גם כלפי העולם וגם כלפיהם, אז יהיה להם קשה מאוד לסתור את הדברים. בזה אנחנו פותרים בעיות סמים, גירושין וכל מיני דברים שנפתרים בדרך.

אז מה היא הגישה? הגישה היא גישה מאוד פשוטה שהיא מלחמה ישירה, פנים בפנים, נגד הטבע האנושי שהוא האגו שלנו. אין לנו יותר מה לעשות אלא רק להילחם נגדו. ולהילחם נגדו אנחנו לא מסוגלים כי אנחנו נמצאים בעצם בתוכו. כל עוד אני נמצא בתוכו, אני לא מסוגל להיות מרפא לעצמי. אלא מה שכן נמצא בתוך העם שלנו, ודווקא בתוך העם שלנו במיוחד, זה אותם שרידי החיבור, רשימות מאותו החיבור, רושם מאותו החיבור שהיה לנו פעם, כשהיינו עם ומדינה עד החורבן והיציאה לגלות.

ולכן אנחנו צריכים להתחיל לחנך את עצמנו בחינוך הזה של איחוד, אינטגרליות, "כל ישראל חברים", "ואהבת לרעך כמוך", "אל תעשה לחברך מה ששנוא עלייך", "כאיש אחד בלב אחד", שהמשפטים האלה היו מיועדים ומיוחדים והתקיימו בעם שלנו משך מאות שנים. הרבה מאוד דורות עברו בחינוך הזה, ואנחנו צריכים לחדש אותו. חזרנו לארץ ישראל, ולכן אנחנו צריכים לחזור לאותה מתכונת שהיינו חיים בה פעם.

ולא חשוב באיזו צורה חזרנו. חזרו לכאן נציגים של שבעים אומות, לא יהודים חזרו. במה אנחנו יהודים? בזה שדיכאו אותנו בכל העמים שהיינו ביניהם? אנחנו בזה לא יהודים. אנחנו ברחנו משם, אבל ברחנו משם כיהודים, והגענו לכאן כמרוקאי, כתימני, כרוסי, כבולגרי, כהונגרי, כפרסי, כטורקי וכן הלאה. בדרך מכל הארצות, כאילו עזבנו שם את היהדות שלנו, כמה שהייתה לנו, והגענו לכאן כנציגים של כל הארצות האלו. אנחנו נמצאים כאן כקבוץ גלויות. זאת אומרת, הביאו לכאן גלות.

והגלות המגוונת הזאת, היא כזאת שממש נמצאת בהתקשרות באופנים כל כך שונים וכבר כולם כלולים זה בזה עד שאי אפשר בכלל להבין מאיפה ומה קורה. אנחנו לא יצאנו מהגלות הזאת, ההיפך, אנחנו אפילו מטפחים אותה. על פני הרקע הזה אנחנו מגיעים לחלוקות עוד יותר גדולות, של מזרח ומערב, של דרום וצפון. לא רק חילוניים ודתיים, אשכנזים ומזרחים, אלא בין הדתיים יש כאלו וכאלו, וגם בין החילוניים חלוקות שונות. אנחנו הגענו למצב שהגלות הזאת, הפילוגים האלו, חיים בנו ואנחנו אפילו מטפחים אותם.

לכן אצלנו יותר ממה שבכל מקום בעולם דווקא, הכוחות האלו מתגברים, הפילוג הזה מתגבר וגורם לנו ממש תוצאות רעות מאוד בחברה הישראלית. בזה אנחנו מאבדים המון כוחות. בחוץ לארץ אנחנו מרגישים את עצמנו מחוברים בינינו, כי אנחנו נמצאים בין הזאבים, ואז בצורה טבעית, אינסטינקטיבית, אנחנו נמשכים זה לזה.

אני נמצא בחו"ל ונפגש עם היהודים, אז יש כל מיני יש ארגונים. אני הולך לאזורים חילוניים יהודיים -GCC או לאוניברסיטה ל"הלל", לג'ואיש סנטר או כל מיני כאלה, או שאני נכנס לכל מיני בתי כנסת, ובעבר הייתי מופיע בהרבה מהם, אז שם יש קירבה, אין ריחוק, יש הזדהות. מה שאין כן כאן, לא. ושם זו הזדהות מעל כל הפלגים, אין כל כך הבדל.

אלא זה שאתה יהודי, זה מחבר בינינו, ותחת זה כל הדברים האחרים. יכול להיות שחור, לבן, צהוב, אדום, לא חשוב באיזו רמת קיום, מלומד פחות, מלומד יותר, מאילו מדינות הגיע, זה הכל תחת כובע אחד שנקרא "אנחנו יהודים". כי אנחנו מתייחסים אל עצמינו כמו שהעולם החיצון מתייחס אלינו, ואז שם הוא מתייחס לכולם כך, אתה יהודי אז זהו, זה לא חשוב לי אם אתה יותר כהה או פחות כהה, או שאתה דתי או שאתה חילוני. יהודי וזהו.

גם ביחס בין החילוני לדתי אין שם יחס שלילי כמו שכאן. אלא יהודים, יהודים, זהו. וודאי שרוצים חינוך שונה, אבל זה לא עושה בינינו איזה פילוג. אלא אני בונה חינוך לעצמי, אתה בונה חינוך לעצמך, אנחנו יכולים אפילו לעזור זה לזה, כי בכל זאת יש לנו אינטרס להיות כיהודים מצליחים לעומת הסביבה העוינת, שהיא יחסית זרה, ועומדת כנגדנו.

אותה גישה, אם אנחנו רוצים להיות מחוברים, צריכה להיות כאן אצלנו. אנחנו רואים שכלפי שכנינו, למרות שחשבנו שתהיה לנו סיבה להתאחד, זה לא פועל כך, אלא ההיפך, עד כדי כך השנאה בינינו היא גדולה, שיש בינינו כאלה שיותר קל להם להתקשר לשכנינו, לערבים, ולא ליהודים. והם הולכים איתם ממש בקרבה, בתהלוכות ומהומות וכן הלאה, ראינו את הדברים האלה כבר הרבה בעבר.

זאת אומרת, צריכים להבחין שבמגמה ההיסטורית יש שתי אפשרויות. אפשרות אחת, שאנחנו נחכה עד שכל העולם, ובמיוחד השכנים שלנו יתלכדו נגדנו, יתחברו ביניהם כלפינו, ואז אנחנו נרגיש כאן לחץ בינלאומי ושנאה כל כך גדולים, שזה יחייב אותנו להתחבר. זה נקרא "דרך ייסורים", יכול להיות שזה יקרה. למה אני אומר יכול להיות? כי לא כדאי לנו, לא הייתי רוצה לחכות לזה.

אלא יש לנו דרך אחרת, שאנחנו כבר מעכשיו הולכים ומחנכים את עצמנו נכון לחיבור, למרות  שאין כל כך לחץ חיצוני. מספיק לנו לחץ פנימי כדי שאנחנו נגיע אליו. והלחץ החיצוני גם נמצא באופק, אנחנו רואים שזה בא ומתקרב. אנחנו לא מושכים עלינו צרות ולחצים למיניהם שיכולים להגיע, אלא אנחנו בעצמנו מלכתחילה עכשיו נמשכים לחיבור. כי בטוח שאם תהיה הגדלת הצרות, אנחנו נמצא כוחות להתחבר, כי זה תמיד עוזר לנו ולכל אומה יש רגע כזה, שאז היא מתחילה להתחבר.

לכן מה שאנחנו ממליצים זה ללכת לפי הגישה שלנו. א', כמו שהייתה באותו זמן שהיינו עַם אחד במדינה אחת לפני 2000 שנה. ב', כמו שאנחנו צריכים להיות היום שחזרנו לאותה ארץ ישראל שהיא תהיה ולאותו עם ישראל שיהיה. לכן, לפי אותה השיטה אנחנו צריכים גם לבנות את מערכת הקשר בינינו, ועל ידה זה אנחנו מרפאים את כל המשבר הרב גווני שהחברה שלנו סובלת ממנו.

אנחנו נמצאים במקומות הראשונים בהבחנות הגרועות ביותר. בפער בין כולם, אמהות חד הוריות וכן הלאה. אנחנו המוצלחים במה שלא צריך להיות. ומיום ליום אנחנו נמצאים בירידה, וחוץ מזה, אין לנו שום אפשרות להתקיים. אנחנו רואים שהממשלה לא יכולה לקום, היא לא יכולה לעשות שום דבר. ההתנגשות הזאת, השנאה ההדדית הזאת שיש בממשלה, זה דומה למה שהיה לפני חורבן בית המקדש, בין אותם החכמים לכוהנים ולכולם, כולם היו בשנאה, וראינו במה זה נגמר.

וכבר יש בתוכניות האמריקאיות ובתוכניות של השכנים שלנו, ובכלל בתוכניות של כל העולם, מגמה למחוק את ישראל. אם היום בא מישהו ומתקבלת הצעה שלו לדון באו"ם על קיום ישראל, אז כולם מרימים ידיים ואומרים שלא צריך. אין שום בעיה. רק שבינתיים האו"ם לא מקבל את ההצעה הזאת. אבל אם מחר הוא ידון ויקבל את זה, אז כל העולם, כולם, יגידו, לא.  אני חושב שלא יהיה מישהו שיתנגד. אנחנו כבר יודעים שבעד קיומה של ישראל, לא יהיה מי שיצביע.

אז מה אנחנו חושבים, שזה יהיה כמו שהיה בעבר, כשקיבלנו הסכמה מרוב המדינות? אנחנו ירדנו למצב שאף אחד לא בעדנו. כך אפשר להמשיך? לא. אנחנו רואים שלפי כל התוכניות אפילו של האמריקאים ובכלל לפי כל מה שקורה, שאין לנו מה ארוז מזוודות, אין לנו לאן לנסוע, אף אחד לא יקבל אותנו. זה כמו שהיה עם יוצאי גרמניה היהודים, שהפליגו לארצות הברית, אחר כך לדרום אמריקה, ולכל מיני מקומות, ואף אחד לא קיבל אותם, בסופו של דבר חזרו והלכו ישר לאושוויץ. זהו.

אז אנחנו נמצאים כאן במצב מאוד מסוכן, שדורש החלטה וביצוע. לא סתם אני עובר מהפסים של פנים המדינה והקשר בינינו, לפסים יותר רחבים, כי מה שקורה במדינה הזאת זה במאה אחוז תלוי במה שקורה בעולם. וכל הויכוחים שלנו כאן, הם כמו שילדים משחקים ומתווכחים בארגז חול. אם הם לא מקבלים בחשבון מה שקורה מסביב, אז זה בסך הכל לכמה שעות שהם משחקים שם וזהו.

לכן אנחנו צריכים לעשות חשבונות כאלו, שהתוצאה ממה שאנחנו נעשה תהיה מורגשת בעולם כריפוי לכל העולם, כגל טוב ויפה שישטוף את העולם. ואז אנחנו נקבל לא רק תמיכה מכל אומות העולם, אלא אנחנו נקבל מהם גישה אחרת אלינו, שאנחנו נחוצים. שאנחנו לא רק ראויים, אלא שאנחנו קיימים כדי להביא להם את אור החיים, שיטת הקיום, ובלעדינו אין להם במה לרפא את החיים שלהם. אחרת אין להם שום סיכוי להצליח לחיות, ובכלל, להינצל מאותו המשבר שמתפתח ומתפשט בעולם.

הריפוי הוא אך ורק על ידי חינוך לקשר חדש בין בני אדם, כי האגו שלנו כמו שכולם יודעים, הוא  כל הרוע ואותו אנחנו צריכים לרפא. האגו שלנו הורס לנו את המשפחה, הוא הורס לנו את חינוך הילדים, הוא זורק אותנו בלי שנבין את מהות החיים, לייאוש, לדפרסיה, להכל. אנחנו לא מסוגלים לקשור בינינו יחסים טובים במסחר ובתעשייה, אנחנו לא מבינים איך לעשות חברה מאוזנת, מגוונת, איך לעשות חלוקה צודקת, איך להעלות את כולנו לצריכה הכרחית רציונאלית, איך לחלק לכולם לפחות אוכל נפש הכרחי.

אנחנו לא יודעים לבצע כלום בחברה האנושית, שמסוגלת היום לעשות הכל, במצב שכמעט אף אחד לא צריך לעבוד, וכולם יכולים לקבל את כל מה שהם צריכים כדי להתקיים. אלא אנחנו לא מסוגלים, מפני שאנחנו לא מקושרים נכון. זה דבר אחד. דבר שני, אנחנו צריכים למלא את בני האדם במילוי שנקרא הרגשת החיים, זה מה שחסר לאדם בעיקר, הוא לא יודע בשביל מה הוא חי.

בינתיים כל המגמה שלנו הייתה כדי להעסיק אותו, ללכת לעבודה ולבלבל אותו בטלוויזיה עם כל מיני דברים, רק שלא יחשוב, כי אין לנו במה לתת לו מילוי פנימי. ולכן אנחנו כל הזמן סחוטים אותו בעצבים, גם בעבודה, וגם בבית וגם בכל מיני צרות ובכל מיני דברים, לתת לו תעסוקה, רק שלא יחשוב, כי על מה יחשוב? מה יהיה לו? לכן, שיחשוב כמה שפחות. אנחנו קלקלנו את החינוך בעצמנו. למה? כי ככל שאדם יותר מקולקל בחינוך, הוא פחות דורש דברים גבוהים. אז מספיק לו לראות כדורגל ואיזשהו שׁוֹאו  וזהו, מספיק. אם היה פעם חינוך נניח לפני 50 שנה, ורצינו להעלות אותו יותר ויותר, אחר כך הגענו למצב שאמרנו, "רגע, סטופ. לא, לא צריכים יותר חינוך". ההיפך, אם הילדים יהיו מחונכים, מה הם ישאלו, למה הם ידאגו? הם כולם ילכו לפילוסופיה, לפוליטיקה, לכל מיני דברים.

מה אנחנו, שבעה מיליארד בני האדם, צריכים? מה אנחנו נעשה איתם? אנחנו צריכים שיהיו כמו בהמות, חיות. ואז קלקלנו בעצמנו את החינוך. אנחנו צריכים לסדר את החינוך הנכון שיהיה החינוך האינטגרלי, אז הוא ייתן מילוי לכל אחד. כי היום כשהגענו עם החינוך של בני האדם לרמה כל כך נבזית, היא מסכנת את כל המין האנושי. בלי תעסוקה, אפילו אם יהיה להם במה להאכיל את עצמם באיזו צורה, הם ייצאו לרחובות ויעשו מהפיכות למיניהן. אנחנו רואים את הגל הזה כבר מתחיל. ואם בארצות ערב זה כך, בכל מדינה ומדינה באופן יחסי, אז יכולים להיות פתאום שוב משטרים נאציים בכל אירופה, אחד שמתנפל על השני ואין סוף לזה, וכך זה מתפשט לכל העולם.

זאת אומרת, אנחנו צריכים להגיע לחינוך החדש שנותן לאדם מילוי בהרגשת החיים החדשים, וזה רק מתוך קירבה וחיבור. על ידי החינוך, מתוך קירבה וחיבור, אנחנו נוכל לפנות לאותם האנשים שאנחנו מלמדים אותם ולהתחיל ללמד אותם, להסביר להם שאין ברירה, צריכים לקבל גישה חדשה לעולם.

העולם לא בנוי כדי שאנחנו נעבוד בעבודה פיסית. לא. אנחנו הגענו למצב שאנחנו יכולים בקלי קלות לקבל כל מה שאנחנו צריכים. אין לנו שום בעיה שאנחנו נעבוד נניח שעה בשבוע אפילו.

יש טכנולוגיות ואפשרויות כאלו, רק שאנחנו סוגרים אותן ולא רוצים להשתמש בהן, כי בזה אנחנו נצטרך לפטר מיליוני אנשים. אבל אם אנחנו מגיעים לגישה חדשה שאנשים מתעסקים בחינוך, שהם נמצאים כל הזמן בעבודה שלהם שזו עבודה רוחנית, זאת אומרת להעלות את עצמם לחיבור הדדי, וזו תעסוקה ליום שלם לכולם, למעט אלו שצריכים במקצת להיות בתעשייה, במסחר, בחלוקה, אז כל יתר האנשים יהיו בכל הזמן הפנוי שלהם רק בחינוך. החינוך העצמי הוא התעסוקה של האדם בדור הזה, ובדורות הבאים.

אורן: אחרי שפרשׂת את החזון שלך שבעצם הוא חזון כלל עולמי להילוך חברתי חדש שצריך להתחיל כאן בישראל ואחר כך לתפוס תאוצה אל עבר עולם חדש לחלוטין עם פרדיגמות חדשות ותפיסה חדשה.

העולם צריך לראות שאנחנו עושים זאת בפועל וללמוד מהדוגמה הזאת.

אורן: הוא צריך לראות שמתחילים בכיוון הזה. אז אנחנו עכשיו רוצים להבין את הדוגמה הזאת ולהתחיל ליישם אותה. אחרי שציירנו את המפה ואת האופק הרחב של העולם החדש, של החיים החדשים לכל בני האדם באשר הם, אנחנו רוצים להתחיל ליישם אותם, וזה אולי הדיון השני שהיינו רוצים לקיים במסגרת של אותו הכנס.

אז שוב אני מזכיר את הסיטואציה שאותה אנחנו רוצים לדמות. אנחנו נמצאים בכנס שיש בו אנשים מכל הגוונים בציבור הישראלי, דתיים, חילוניים, בני מיעוטים בכל ריבוי הגוונים כמו שציירת קודם. ואנחנו רוצים להתחיל להבין איך מהרמה הפילוסופית הרעיונית, אנחנו הולכים אל הפרקטיקה.

אולי ניצה תובילי מכאן את הדיון לגבי איך אפשר לגשר בין הפערים, בין ההפכים, בין הניגודים.

ניצה: קודם כל אני חייבת להגיד שממש הפתיע אותי אחד מהעקרונות שמקופלים מאחורי הגישה שנתת, ואני רוצה להדגיש אותו כי זה נראה לי עיקרון מאוד משמעותי.

במקום לקחת שני גורמים שרבים זה עם זה, וכרגע לא משנה עם זה דתי, חילוני, או שזה אשכנזי, או מזרחי, בכלל לא חשוב. זאת אומרת, יש פה איזו גישה שאומרת, אנחנו לא מתעסקים באופן ישיר בהתקוטטות של אחד מול השני, אלא אנחנו אוספים פה כלל שאנחנו מראש לוקחים בחשבון שיש ויכוחים כאלה ואחרים, וזה בעצם עיקרון אחד.

כן, אני לא נכנס ל"מטבח" הזה בכלל.

ניצה: אני חושבת שזה עיקרון שראוי באמת להבין אותו, מכיוון שעד היום זאת הדרך שבה אנחנו מנסים להתמודד.

לא. לכן כשאנחנו נכנסים, אפילו אם ניכנס נניח תיאורטית, לפוליטיקה, למרות שאני לא חושב על זה, אנחנו לא נכנס כמו מפלגה. אנחנו נכנס כמשהו שהוא בין מפלגתי, מעל המפלגות.

ניצה: אז זה עיקרון שמאוד היה חשוב להדגיש אותו, כי אני חושבת שכל מי שישמע אותו, יבין שיש פה משהו אחר לגמרי.

עכשיו עוד דבר מעניין, עיקרון נוסף שהיה מעניין, אתה בעצם אומר, יש לנו אויב אחד משותף לכולנו. במקום להתקוטט זה מול זה, יש משהו שמאחד את כולנו. יש אויב משותף שהוא נמצא בבסיס של כל אחד ואחד מאיתנו, והוא בעצם נמצא בתוך הטבע שלנו.

וזה מה שמפריע לנו להתחבר.

ניצה: כן. זאת אומרת, למה הוא רע? הוא רע כי הוא לא מאפשר לנו להתחבר.

כן.

ניצה: ברגע שפותחים בצורה כזאת, כבר יש איזו נכונות להקשבה.

ואנחנו יודעים מתוך שיחות קודמות שלנו, שכדי להתחבר, אנחנו צריכים לוותר לפעמים על משהו. דיברת על ויתור הדדי כדי להשיג אהבה. נניח בזוגיות הדגשת הרבה פעמים שעל מנת ליצור שטח משותף, צריך לבוא זה לקראת זו וליצור איזה ויתור הדדי.

האם גם פה זה אותו דבר? האם גם כאן הגישה הזאת נכונה, ואם כן על מה צריך לוותר?

לא, לגמרי לא לוותר על כלום. לא לוותר. אנחנו לא מתעסקים בכמה ממני אני צריך להתקפל ולהיות מקופח, ובכמה השני, ובו נמדוד בכמה אתה לי, ואני לך, ואז נפגש באמצע. לא.

אלה חשבונות דיפלומטיים, זה לגמרי לא מקובל. אין דבר כזה. לכן אני אומר שאחרי שרואים את הגישה הזאת, רואים שאין לה תחרות, ובה אין תחרות והיא כולה מדברת רק למרכז של כולם. כולם חייבים להיות מרוכזים סביב נקודה אחת של אחדות. כל מי שלא נמצא במגמה לאחדות, לא נמצא בתוך כל המשחק הזה.

השאלה היא מה אנחנו רואים כאן, מי אתנו ומי לא. כל האינטרסנטים הנוכחיים ודאי שיהיו נגדנו, וזה לא חשוב מאיזה צד, מימין או משמאל, דתיים או חילוניים. כל מי ששייך לפוליטיקה ורוצה על ידי הפוליטיקה להרוויח משהו לעצמו, לא יהיה איתנו כי הוא רוצה להצליח על חשבון הזולת, להתקוטט איתם, להילחם איתם כדי להצליח.

אנחנו אומרים שההצלחה היא לא בזה, אלא אנחנו בונים קבוצה של 120 איש נניח, והקבוצה הזאת חייבת להגיע לפתרון אחד. היא חייבת לשבת יחד, היא חייבת להיות בחיבור ובאיזון, היא חייבת להגיע לחיבור, להקשבה הדדית, זה חייב להיות. כל אחד מכניע את עצמו, כל אחד רואה את הקבוצה ואת האחרים למעלה מעצמו.

כל אחד חייב לקיים את כל התנאים שאנחנו מביאים כהכרחיים לחיבור. אם נקיים את התנאים האלה, אז אנחנו נגיע למטרייה שנקראת "חיבור" או "התחשבות הדדית" או אפילו "אהבה", ומתוך זה אנחנו כבר נפתור את כל הבעיות.

אז, כשאנחנו מגיעים לזה אנחנו מאוזנים, אנחנו מאוחדים, אנחנו נמצאים בשטח אחד, גם בשורש אחד וגם ברמה אחת. אף אחד לא יותר ואף אחד לא פחות. כולנו איבדנו את כל ההבדלים בינינו, הם נמצאים אי שם, ועכשיו אנחנו כמו אבא כלפי כל הילדים שמשחקים למטה, הוא חושב מה טוב לכל אחד.

הדתיים אומרים, "זה מה שאנחנו צריכים", וכולם מתחשבים גם בהם. יש חילוניים כאלה, ויש הרבה אחרים, כל אחד דורש משהו לעצמו, אבל מתוך העוגה הכללית, ורק בתנאי שכל אחד מהם מתקרב למרכז, ועל ידי זה מקבל את מה שאנחנו מחליטים.

כל הפעולה שלנו, כשאנחנו הולכים, ומחלקים ומטפלים בכל חלקי העם, היא כדי לקרב אותם לאיחוד, לחיבור. ולא שאנחנו נותנים עשרה מיליון שקל למגזר כזה או אחר, ואז הם חיים לא אכפת להם כלום, "מצפצפים" על כולם. לא. אנחנו מטפלים בכל החלקים שבעם כדי לקרב אותם למרכז. מי שלא רוצה, בבקשה, יש לך גישה אחרת. לא יחד עם ממשלה? אתה חפשי.

יש הרבה ארגונים בעולם כמו הארגונים היהודיים בארצות הברית, והם לא מקבלים מהממשלה שום דבר. הם חיים בגלל שהם אוספים כסף, כמו למשל הברסלבים או עוד חסידויות שנמצאות בבּוֹרוֹ פארק, ניו ירק. ביקרתי בהן. יש שם הרבה אנשים שאני מכיר, אף אחד לא מקבל שום דבר. כולם עובדים, כולם אוספים כסף, כולם נותנים את החינוך שלהם לפי רצונם.

אז אנחנו יכולים בינתיים, בהתחלה, להיות בתנאים האלה,למרות שאחר כך בטוח שנרצה להיות במסגרת המדינה, אחרי שאנחנו רואים עד כמה שהאיחוד שלנו פועל, עובד ומביא לתוצאות טובות. ואז גם מתוך הדוגמה, מתוך החינוך, אנחנו נרצה להשפיע על כולם, אפילו על אלה שכאילו מתנזרים. הם לא יכולים להתחבר, אבל הם גם לא יהיו נגד, כי היסוד הזה הוא יסוד של כל היהדות וגם של החינוך החילוני במקורו, כביכול. אף אחד לא יכול להגיד, "אני לא רוצה להיות מחובר עם אחרים, אני לא בעד חיבור, אני לא בעד אהבה, אני לא בעד ההשתתפות".

אותן עשרת הדיברות, מקובלות על כל האנושות. אף אחד לא יכול להגיד, "לא, זה לא בסדר לאהוב ולכבד את אביך ואמך. אני לא רוצה". אם אתה אומר כך אז אתה כאילו מוחק את עצמך מהחברה האנושית.

אותו דבר כאן. הגישה שלנו היא כזאת שלא יכולים לזלזל בה. הם יכולים להגיד, "כן אצלנו זה מתקיים באופן אחר". נראה אם באופן כזה זה מתקיים או לא. יכול להיות שכן, שאצלם באופן הדדי ומיוחד, יש גישה תרבותית להבליט בצורה אחרת אותו עיקרון "ואהבת לרעך כמוך". אדרבה, בבקשה. אנחנו צריכים להגיע למצב שהגישה הזאת, החינוך הזה של כל אדם לאהבה לזולת, יתקבל בהסכמת העם. העם ירגיש בו צורך והצלה ואז נוכל לממש אותו.

אני לא יודע אם זה יבוא דרך הממשלה או דרך תנועה חינוכית רחבה, ואז מתוך הלחץ מלמטה, זה יתחיל להיכנס לכל השדרות העם.

אני לא חושב הרבה קדימה כי השינויים יהיו גדולים מאוד בשנים הקרובות. אפילו עם כניסה שלנו או ללא כניסה שלנו, זה לא חשוב. אני אוהב לראות משהו מעשי, פרקטי לעכשיו.

אורן: אז ענית, קיבלנו תמונה מעשית לעכשיו.

נאמר שאנחנו סביב השולחן באותו כנס, ונאמר שאנחנו רוצים לתת לציבור המשתתפים בכנס טעימה מתפיסת העולם שאתה מציג. נדַמה סיטואציה שאנחנו סביב שולחן עגול ונניח שאנחנו עשרה אנשים, שכל אחד הוא ממגזר אחר בחברה הישראלית. יש שם חרדים, חילונים, דתיים, אשכנזים, ספרדים, בני מיעוטים, ואחרים, כולם. לכל ציבור יש נציג, כל אחד בא מתפיסת עולם, מהשקפה מסוימת, ולכולם יש רצון ליצור משהו חדש.

הייתי רוצה שתוליך אותנו בסדנה, שתיתן לנו טעימה מההרגשה של החיים החדשים, שעליהם אתה מדבר. אמרת שכולם צריכים להיות מרוכזים אל המרכז, שכל אחד עוזב את הבידול שלו ועוד עקרונות, מחוץ למעגל. הייתי רוצה שממש תוליך אותי לתרגיל מעשי שנוכל לעשות בכנס. לא כל הציבור, לא כל החברה, לא דברים גדולים, תוליך אותנו בתרגיל שייתן לנו לחוש קצת, משהו מהייחודיות של התהליכים שאחר כך נצטרך להוביל בכלל החברה.

התרגיל הוא פשוט ביותר. אנחנו עכשיו נמצאים עשרה איש סביב השולחן?

אורן: כל אחד מציבור אחר בישראל.

כן. אנחנו נספר איך אנחנו מרגישים בחברה שבה כולם נמצאים בחיבור הדדי, כמו במשפחה. כל אחד יספר, בבקשה. אתה תדבר ראשון. ספר מה נדמה לך. אבל אני קודם כל מכניס אותם להרגשה הזאת. כל אחד שיגיד, מה דעתו, איך צריכה להיות אותה מדינה, אותה חברה, איך יהיו היחסים בעיר שלו, בכפר שלו, היחס בכל מקום, איך אנחנו צריכים לארגן אז את החינוך, התרבות, הטלויזיה, האינטרנט, הכל, כדי לחנך את כולם להיות כמשפחה אחת. הכל בידיים שלך. מה אתה מציע?

אורן: אני חולם על חברה אחרת, שבה יש מקום לכל אחד מאתנו. אנחנו עשרה אנשים שונים, ובעצם אנחנו עשרה ציבורים שונים שמכונסים יחד במדינה אחת. הייתי מאוד רוצה להגיע לזה, בפנטזיה שלי יש מקום לכל עשרת צבעים. אף אחד לא מדכא אף אחד, אף אחד לא מגביל אף אחד, אף אחד לא מנסה לשנות או לכופף את האחר, ועשרת הגוונים השונים חיים בכפיפה אחת בהרמוניה, בטוב. כל גוון מתייחס לתשעת הגוונים האחרים בטוב ומאפשר להם את הקיום ואת המרחב שלהם. אני לא צריך להתגונן מפני השפעות לא טובות מהתשעה האחרים והם לא צריכים להתגונן מלחץ ממני.

איש תחת גפנו ותחת תאנתו. איש באמונתו יחיה, כמו שאומרים. זה בפנטזיה שלי.

אין לי שמץ של מושג איך אפשר לממש אותה כי אנחנו לא חיים בעשר מדינות שונות, אנחנו חיים במרחב אחד, שנקרא המדינה או החברה הישראלית, שבתוכה אי אפשר להימנע מהשפעות. ציירתי את הפנטזיה שיש מקום לכל דבר ואף אחד לא מנסה לכופף את השני.

עכשיו אני בטוח שאם אנחנו נעבור סביב התשעה, כולם ירצו את זה, כמו במשפחה, התחשבות, הדדיות, התחברות.

אורן: אני לא רוצה להרגיש לחץ, זה בעיקר. אני לא רוצה שאף אחד ישדר לי "אני לא בסדר, אתה כן בסדר, אתה צריך להשתנות כמו שאני, אני כמו שאתה". וכאילו הם משדרים לי שמשהו לא בסדר איתי. לא. אני רוצה להרגיש בסדר כמו שאני, ושהיא תרגיש בסדר כמו שהיא ואתה בסדר כמו שאתה.

זאת אומרת, אנחנו כמו במשפחה, לא חשוב עד כמה אנחנו כאלה או אחרים, אנחנו מתחשבים ואוהבים.

אורן: יש מקום לכולם, כמו שהם וכולם רצויים כמו שהם. בלי לשנות אותי.

בסדר. מה השלב הבא? תארנו לעצנו את החיים האלה.

אורן: זו פנטזיה.

גן עדן. מה חסר לנו כדי להיות בזה?

אורן: חסר לנו שנחיה בעשר מדינות שונות.

זה בלתי מציאותי. אנחנו מדברים איך אנחנו מגיעים לדבר כזה במציאות? מה חסר לנו כדי להיות בזה? נניח שאנחנו קמים מחר, יוצאים מהבית לכל מיני עסקים, לכל מיני פעולות, כל אחד לעבודה, לעסק, או  נשאר בבית. איך אתה מתאר לעצמך שזה יהיה? איך אנחנו מחזיקים ביחס כזה?

קודם כל כשאתה מדליק רדיו וטלוויזיה, מה אתה שומע?

אורן: אני מדליק ושומע את הרשת שלי ואתה את שלך והיא את שלה.

ומה יש ברשתות האלה?

אורן: כל אחד מה שהוא אוהב.

מה זה "מה שהוא אוהב"? אבל מה צריך להיות כדי להחזיק אותנו ביחס יפה אחד לשני? אתה חייב לקבל השפעה בהתאם למקום שממנו אתה ניזון. מרדיו, מטלוויזיה, מאינטרנט, מכל מיני דברים.

אורן: איזו השפעה?

השפעה חיובית כלפי חיבור עם הזולת. נחיצות כלפי חיבור עם הזולת. יחס יפה. בשירים, במשחקים, בכל דבר שאתה או היא או הוא ניזונים ממנו. זאת אומרת, אנחנו צריכים לשנות את כלי התקשורת למגמה יפה. אבל לא שאנחנו סותמים את כולם ולא נותנים להם לשדר כלום חוץ מסרטים מצוירים מתוקים. לא.

המגמה צריכה להיות מאוד מובֶנֶת, רציונאלית לכל אחד ואחד, בכל ערוץ וערוץ שלו, בתרבות שלו, בחינוך שלו, אבל חייבת להיות מגמה ברורה, טובה, כלפי הזולת. בסרטים, בסדרות, שזה לא יהיה, "אצלי גיבור בסרט הרג ארבעים איש. לא, אצלי הוא הרג מאה ארבעים איש".

ודאי שחייבים להיות קודם כל כלי תקשורת, השפעה. אחר כך איזו השפעה חיצונית עוד צריכה להיות עליך? כשאתה יוצא כולם מתייחסים אליך יפה. שלא יהיה מצב שאתה נוסע בכביש וכל אחד ואחד רוצה "להיכנס" בך, ודווקא נהנה מזה. אולי אתה צריך גם לראות בערב או בבוקר יחס יפה בין הנהגים, איך שהם מתייחסים, ושגם אתה תצא מחר עם הדוגמה הזאת לכביש. וגם בעבודה שלך שיַראו לך כל מיני סדרות בטלוויזיה, שמדברים שם על היחס היפה בעבודה. כל מיני דברים. לא חסר למצוא בזה "אקשן", גם בהתקוטטות ואחר כך בתיקון. להראות דוגמאות. האדם צריך חינוך. הוא הרי בהמה קטנה, מה הוא יודע? כך כולנו.

 אורן: מה פירוש?

אנחנו כולנו ניזונים מכל הסביבה ולפי זה אנחנו מתנהגים. אז כדי להתנהג בצורה חדשה אני צריך דוגמאות חדשות. אני חייב לצאת החוצה עם מטען פנימי חיובי וכך גם אחרים, שתהיה באוויר אווירה כזאת. הילדים שלי שהולכים לבית ספר, צריכים לקבל שם חינוך מסיבי חדש. לדוגמה, לשבת כמונו עכשיו, לדבר זה עם זה, ללמד יפה איך מתעסקים זה עם זה וכן הלאה. שהמורה יהיה מורה דרך ולא סתם שיתן להם השכלה ולא חינוך. קודם כל, חינוך. המִשחקים שהם מְשחקים בהפסקות, צריכים להיות מִשחקים יפים, שמחברים ביניהם.

אורן: אז אני מבין שאתה מדבר על שיפור התקשורת.

אני מדבר על חינוך, אבל חינוך דרך כל האפשרויות.

אורן: וזה צריך לבוא לכל מגזר בערוץ שלו. שאלת אותי מה אני רואה, יש לי את הרדיו שלי, ולכל אחד את הרדיו שלו.

גם במקום עבודה זה צריך להיות. כל כמה שעות יכולה להיות הפסקה לחצי שעה ושם ידברו על זה מחנכים מיוחדים דרך מסכי הטלוויזיות, או אולי בן אדם שיגיע אליכם וכן הלאה. כך אתה נמצא בזה.

אורן: בכל האמצעים האלה, אנחנו מנסים לבנות אוירה חדשה של סובלנות והכלה של כולם, לכולם יש מקום כמו במשפחה. אבל מה עושים בנקודות של מחלוקת? הבנתי שבכל האמצעים שבידינו, אנחנו צריכים לרומם את הערך של להכיל את כולם. נניח שהמגזר שלך רוצה שמאלה והמגזר שלי רוצה ימינה. מה עושים? איך פותרים את זה?

אני רוצה שאתה תגיד לי מה לעשות. נניח אתה נמצא במשפחה.

אורן: כן, אני אבא לארבעה ילדים.

לא, אתה עם אשתך, וניצוצות אש עוברות ממקום למקום.

אורן: ימינה ושמאלה.

אז מה, הולכים להרביץ זה לזה?

אורן: אי אפשר, אנחנו בני זוג.

כן, אי אפשר. אז איך עושים? מה היית אומר שכדאי לעשות? אתה מפסיק לדבר והיא מפסיקה לדבר. אתה מחבק אותה, מביא אותה לשולחן, אתם יושבים עם כוס קפה בשקט ומדברים.

אורן: בסוף מוצאים איזו פשרה.

מהי הפשרה, למען קיום המשפחה, למען קיום הילדים, למען שלום בינינו, אנחנו קודם כל צריכים להתעלות מעל המחלוקת. להתעלות, להתחבר כמשפחה. וכשאנחנו בטוח מחוברים, אנחנו צריכים לראות את המחלוקת כדבר טוב, מועיל. אנחנו מעל המחלוקת הזאת, נגיע לחיבור יותר חזק. למשל נניח שיש לנו עכשיו עשרה קילו חיבור, ואתה מחבק אותה, בגלל המחלוקת, כדי לעלות מעל המחלוקת, אתה צריך לחבק אותה בעשרים קילו כוח. ותראה עד כמה שהיא מרגישה טוב.

זאת אומרת מגיעה מחלוקת, מחלוקת בונה, ואתה מעלה את האהבה על ידי המחלוקת. ואז אתה מבין שכל הבריאה, כל הטבע, הכל מסודר בצורה כזאת שאני אגיע ליתר חיבור, שאני ארגיש בזה שהחיים שלי יותר טובים, יותר גבוהים, יותר חמים.

אתה מתחיל להסתכל על מה שקורה אתך, על כל התהליך שאתה עובר בחיים, ובכלל כל האנושות בהיסטוריה, ועל המשבר הזה ועל כל מה שקורה, ואתה אומר יש לנו הזדמנות להגיע למדרגת הקיום החדשה, להרגיש משהו חדש וטוב באמת. נהפוך את כל הכוחות הרעים האלה, לכוחות טובים. זה נקרא על כל פשעים תכסה האהבה. דווקא מתוך הפלפל הזה, אתה מרגיש יותר טעם. רק תתייחס לזה בצורה שאתה בונה משהו ולא הורס. וזה רק עניין של גישה.

נקודת הגישה היא אחת ופשוטה. קודם נתחבר ואחר כך נמשוך לחיבור שלנו את המחלוקת, כתומכת, כמחזקת, את החיבור. אז אנחנו קודם כל סוגרים את המחלוקת והולכים לחיבור.

התחברנו? בשביל מה התווכחנו, איך אנחנו יכולים עכשיו להכניס את זה בינינו?

אני מוותר, את מוותרת. כל אחד מוותר לשני, כל אחד ניכלל בשני, כל אחד מבין יותר את השני. אני נמצא בך, באותו הנפח של אי ההסכמה, ואת נמצאת בי באותו נפח שלי של אי הסכמה. כל אחד לוקח על עצמו את הרצון של השני, דווקא מפני שהוא מנוגד, וכל אחד מתחיל להיות יותר גדול, יותר רחב. ואז שנינו מגיעים לחיזוק האהבה. זו גישה חדשה. אין לנו את זה, ואנחנו צריכים ללמוד איך להעביר את הרע, לטוב. אנחנו נלמד.

אורן: תודה רבה הרב לייטמן. תודה ניצה מזוז. תודה גם לכם שהייתם איתנו. נלמד ביחד איך להפוך את הרע לטוב. בואו גם לשיחות הבאות. עד אז, שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.

מניכור לאיחוד

 האגו שלנו כל הזמן גדל באיכות ובכמות. הוא מפעיל אותנו ומשנה ראיית העולם שלנו

• מביא לריחוק. אתה לחוד, אני לחוד. דרושה סיבה מיוחדת לשבת יחד. עדיף לי הפלזמה
• משתנים הערכים. אני מתחיל לדאוג שיהיה לי לא פחות מלאחרים ועדיף יותר. תחרות
• היום האגו התפתח לרמה חדשה. נגמרה ריצה של עשרות שנים אחר הישגים חומריים
• לכולנו רמת חיים גבוהה לאין ערוך ממה שהיה לפני 50 שנה, אבל אין שמחה. אין אושר
• האגו החדש דורש משהו, שאנו עוד לא מעכלים מהו. חסר לנו סיפוק פנימי, להרגיש טוב
• עוד נסיעה לחו"ל, להחליף אוטו, להחליף דירה, לעשות ילד – כלום כבר לא באמת מרגש
• אנשים לא מרוצים, גם לא בעשירונים הגבוהים. מרגישים "לא טוב לנו", מועקה פנימית
• תרופות הרגעה, פרוזק, סמים וכדומה – קשה לחיות בלי משהו

 טכנולוגיה תשחרר את רוב הציבור מהצורך לעבוד. אך מאיפה נחלק אושר לאנשים?

• הרגשה שטוב לי הופכת להיות מוצר בפני עצמו, המוצר המבוקש ביותר בעולם
• אפילו יצירות התרבות כבר לא משמחות. נותר רק כדורגל, חיים ממונדיאל לאולימפיאדה
• ילדים נולדים עם שאלות פילוסופיות, מבוגרים לא מוצאים טעם לחיות כ"כ הרבה לבדם
• עושר לא מביא אושר. אושר הוא ממש מוצר אלוה-י. לא קשור לרמה הכלכלית
• פעם אדם הכיר מקום הולדתו ומעט יותר. כיום כבר בלענו את כל העולם, וחזרנו ריקניים

מקור האושר החדש הוא ברמה חברתית, לא אישית, לא אינדיבידואלית

• כשהאגו צמח בנו בדור הקודם, כל אחד התפתח לפי הנתונים שלו, ולכן נוצרו פערים
• בתחילה ישראל הייתה חברה סוציאליסטית יחסית, אח"כ השתנתה. תחרות, טכנולוגיה
• למרות הכול, אדם נותר אדם. חסר לנו חום כמו ילד בחיקה של אימא, חסרה חברה חמה
• הבורסה, המחסר והתעשייה גם הם סוג של משחק, ממש כמו מונופול. כולנו ילדים
• בכל העולם אנשים יוצאים למחאות. כוח עצום שבעצם דורש חום אנושי, קשר מלב אל לב

 מתפתחת כיום כלכלת האושר. עלינו ללמוד כיצד נוכל  להיות באמת מאושרים

• פערים חברתיים בישראל, מעמדות כלכליים
• פעם דאגנו לאחרים באופן טבעי, החיבור היה פשוט. אח"כ האגו קפץ לרמה חדשה
• הרצונות שהתעוררו בנו דחפו אותנו לחיים לא נוחים. תחרות, תרופות הרגעה
• דרגה חדשה: קודם חיינו במשפחה כיום עלינו לחיות כמו במשפחה
• לשם כך התפוררו כל הקשרים הטבעיים בינינו, אפילו התא המשפחתי
• הפערים בינינו יישארו, אבל נעורר רגש משפחתי בין כולם. דאגה הדדית, כמו במשפחה

אורן: שלום לכם, אנחנו ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן וניצה מזוז.

הנושא שלנו בדיונים האחרונים הוא החברה הישראלית, ואנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו. היום אנחנו רוצים להתמקד בהיבט מאוד מסוים של החברה הישראלית, הפערים החברתיים, כלכליים, בישראל. בשיחות הקודמות שלנו דיברנו על כך שאנחנו רוצים לבנות אופק חדש לחברה הישראלית, רוצים להציע חזון חדש לחיים חדשים כאן בישראל, חיים שבהם כולנו הופכים להיות משפחה אחת.

במצב כזה, באווירה כזאת שנרקום בינינו, אני מניח שאני אקום בבוקר שמח יותר, אחיה בביטחון רב יותר, אשמח שהילדים שלי גדלים דווקא פה ולא במקום אחר והכל יהיה חם, קרוב,  מרגש, מעניין, מחובר יותר. לשם אנחנו שואפים להגיע בדיונים שלנו על החברה הישראלית, לצייר את החזון החדש לחברה הישראלית, כשבכל פעם אנחנו רוצים, לקרב את הפנס אל תחום אחר שאנחנו מכירים היום במצב בישראל, ורוצים דרך ההתבוננות בתחום המסוים הזה ללמוד משהו על החזון הגדול, להרגיש אותו יותר, לאחוז בו יותר, על מנת שנוכל לחוש קצת יותר מה הם החיים החדשים שאנחנו יכולים ליצור כאן בינינו. היום בחרנו בנושא, הפערים החברתיים כלכליים בישראל.

ניצה: כשאנחנו נזכרים במה שהיה פה לפני כמה שנים, אני לא מדברת על כמה דורות, אני זוכרת כשהייתי צעירה יותר, הכל היה פתוח. החברה הייתה חברה שלא היה הרבה לאף אחד, אבל כולנו היינו מאוד מאושרים ושמחים, והכל היה נוח, פתוח, הדלתות תמיד היו פתוחות, היינו עולים משכן אחד לשני, היה מין  מנהג בשכונה שפעם בשבוע היו פותחים שולחן וכל אחד היה מוריד את הדברים שלו ואוכלים וצוחקים ביחד, הייתה אוירה של משפחתיות מאוד נעימה. במבט לאחור אני חושבת שאין אחד שלא מתגעגע למקום הזה ולא חשוב איזה הישג הוא השיג, או איפה הוא נמצא מבחינה כלכלית, זה משהו שכל אחד היה רוצה להרגיש.

עם השנים התרחשו דברים ולאט לאט החברה התחילה לצבור פערים חברתיים, כלכליים. התחילה התרחקות בין האנשים, הקשר שהיה קודם חם בוטח ונותן אמון, פתאום הפך להיות קשר של אי יכולת לסמוך אחד על השני. אנחנו רוצים להסתכל על זה ולבחון לאורך השנים האחרונות איך קרה שהפכנו מחברה חמה, לחברה שנוצרו בה הפערים האלה והביאו אותנו למקום שאנחנו נמצאים בו היום.

האגו גדל, אנחנו צריכים לראות מה היסוד, מה הסיבה הראשונה לכך שאנחנו מתפתחים והסיבה הראשונה היא הרצון האגואיסטי, האגו שבנו, שכל הזמן גדל גם בכמות וגם באיכות. אנחנו רואים שלא רק אצלנו זה כך, אלא בכל העולם, אנחנו לא מיוחדים בכך. וכשהאגו גדל, אנחנו נפעלים על ידו. אין לי מערכת בקרה, שתבדוק בכמה האגו שלי גדל מאתמול להיום ולכן אני מתנהג כך, ומתייחס בצורה כזאת או אחרת לכל מיני דברים ורואה את העולם היום בצורה שונה מאתמול בגלל האגו שגדל. אני לא מסוגל לכך, האדם בכלל לא בנוי לזה.

כתוצאה מכך שהאגו גדל, אז לא רק שאנחנו מסתכלים בצורה אחרת אחד על השני, זה כמו במגדל בבל, הם פתאום התחילו לגלות שכל אחד רחוק מהשני, לא רוצה להתחבר אל השני, הם רצו לבנות מגדל עד השמיים כדי להתגאות, משהו קרה, התגלתה שנאה. "שנאה" זו אולי מילה חזקה מדי, אבל איזה ריחוק. אתה לחוד, אני לחוד, לא בא לי לשבת איתך היום. בעבר לא הייתה שאלה כזאת בכלל, אלא זה היה נעים ונעשה בלי הרבה מחשבות. היום כדי לשבת יחד צריכה להיות סיבה, מחשבות, איך, מה, עם אחד כן, ועם השני אולי לא, כל אלה הם סימנים של האגו שגדל ודורש מאיתנו. אם אנחנו רוצים לעשות משהו נגד האגו, אנחנו צריכים לזה הצדקה ממשית, שהאגו שלנו ייהנה מזה. אני יושב עימו היום בערב לעשות סעודה יחד עם כמה שכנים, ואולי מחר יהיה לי מזה רווח, נעשה אולי עסק משותף, אז כדאי. סתם בשביל המצב רוח לא בא לי לשבת איתם, לפי האגו הנוכחי אני מקבל מצב רוח טוב יותר בבית עם הטלוויזיה הענקית שלי שזה גם לפי האגו שלי שנפתח.

אנחנו צריכים להבין שיש כאן בעיה, שקודם כל ההסתכלות שלי משתנה, הערכים משתנים אני מתחיל לדאוג מה יש לאחרים, ושלא יהיה לי לא פחות מהם, כי אחרת אני סובל. האגו מכוון אותי כך, שאני צריך ליהנות מהחיים. אני נהנה מהחיים בהרגשה האגואיסטית שלי, שיש לי לפחות איזו הצדקה, שאני לא פחות מהאחרים, ואם אפשר יותר מהאחרים, אז אני עובד יותר, ומרוויח יותר, ומשתדל, ואז מתחילה התחרות.

בעבר זה לא היה, הייתה בנו דרגה אגואיסטית כמו בחיות, דומם, צומח, חי, כך היה האגו שלנו, זאת אומרת, יש לכולם וגם לי ולא צריכים יותר. אבא שלי היה נפח, ואני אהיה נפח, הוא היה סנדלר, ואני אהיה סנדלר, העיקר שיהיו לי ילדים, אישה, בית והכל יהיה בסדר, אז אני אהיה מסודר. היום אם אתה לא מתקדם יום יום בחיים, אתה מרגיש כאילו משהו בפנים בוער ולא נותן.

אנחנו צריכים לתת לכך תשובה וכאן בעצם נמצאת הנקודה. אנחנו הולכים אחרי האגו ואז אנחנו מגיעים להתפתחות מאוד גדולה, מבחינה טכנולוגית, כלכלית ופיננסית, ואחר כך נגיע למשבר. המשבר הוא לא משבר שאוצרות הטבע נגמרים, יש הכל, אלא המשבר הוא בכך שהאגו שוב עובר איזו מדרגה. עליתי מדרגת החי שבה לא רציתי שום דבר חוץ מהחיים הנוכחיים, כמו שהיה פעם בישראל הקטנה, ופתאום התחלתי לגדול שבאגו שלי, הייתה תחרות שנמשכה חמישים שנה, ו"בום" פתאום אני שוב מרגיש את עצמי, "מה עשיתי, בשביל מה ולמה, אני מרוצה? לא".

באיכות החיים היום, כולם חיים הרבה יותר טוב ממה שחיינו בעבר, כאשר כולם היו שווים, היום יש לכולם הכל בשפע. למי היה אז מקרר, מישהו חשב שיהיה לו בעוד יום יומיים מה לאכול? היום יש בנק, ביטוח, קופת חולים, פנסיה, כל מיני דברים. איך שלא יהיה, האדם לא הולך לאיבוד, בנינו מערכות נפלאות. ומה? אין סיפוק, אין שמחה, אין אושר ואת זה אפשר לומר על כל השכבות ובכל הדרגות של החברה.

ההרגשה הזאת קיימת בנו לא בגלל שבאמת חסר לי משהו, אלא שהאגו שלי עכשיו עובר עוד פעם שדרוג. חמישים שנה עברו בתחרות, בריצה, בכל מיני דברים, עכשיו האגו קופץ למעלה. מה הוא דורש ממני? אני עדיין לא מעכל, לא יודע, אבל אני רואה שמה שיש, לא יעזור.

השאלות הן על חוסר השוויון, חוסר השמחה, חוסר המזל, הרצון להיות מאושר, להיות מרוצה מהחיים, על מהות החיים, כל מיני שאלות פילוסופיות. אם לא הייתי מסתכל על אף אחד, זה לא היה כך. לאדם הכי פשוט שיש לחם, חשמל, וטלוויזיה משלו, והילדים שלו הולכים לבית ספר. נכון שהם לא הולכים לחוגים יקרים מאוד והוא לא נוסע פעמיים בשנה לטיולים בחוץ לארץ, אבל אין ספק שכל אחד חי יותר טוב לעומת מי שהיה במצבו לפני חמישים שנה. חסר מילוי פנימי ולא חיצוני ואנחנו רואים שככל שמוסיפים לאדם, הוא כבר לא יכול להתגאות כלפי האחרים, זה גם לא ממלא אותו, האגו השתנה בטיבו, באופיו, במהותו. האדם דורש יותר מילוי. זה כמו שלפעמים נשים אומרות, "אני רוצה שיהיה לי טוב", "מה את רוצה שיהיה לך טוב"? "שיהיה לי טוב". כך גם הילדים הקטנים. הגברים הם יותר פרימיטיביים, יותר פשוטים, אם יש להם ספורט או משהו, זה ממלא אותם.

סוג הריקנות הזה מתחיל יותר ויותר להתגלות בעם, ובמיוחד בישראל מפני שאנחנו נמצאים  בתנאים מאוד מיוחדים. אין בעולם דבר כזה, מדינה קטנה, לחוצה מכל הצדדים, שנמצאת במלחמות, בהתמודדות גם מבחינה פוליטית, סביבתית, בכל, אנחנו בהחלט נמצאים כאן ממש בכור.

אנחנו צריכים להבין שעכשיו האגו שלנו לא דורש מאתנו מילוי בכסף, לא בכבוד ולא באיזו מין הצטיינות חומרית, אלא יותר בסיפוק פנימי. פעם זה היה תרבות, אז היו נמשכים לכל מיני דברים כמו ספרות, תיאטרון. כבר עברנו את כל הדברים האלה, היום אנחנו לא יכולים אפילו להצביע על דברים חיצוניים שיתנו לנו סיפוק. ניסע לחוץ לארץ, נצא לפיקניק, נבנה עוד חדר, נעשה עוד משהו, הסיפוק הפנימי לא משתנה בכך, הוא נשאר בכל זאת ריק כמו קודם, ואפילו יותר.

כאשר אנחנו חוקרים זאת כדי לתת תשובה נכונה לחברה הישראלית, אנחנו מגיעים למצב  שאנחנו צריכים לטפל באדם עצמו. אין לנו מה לתת לו, מה נגיד לו, אתה רוצה את הצעצוע הזה, כמו לילד קטן ומפונק או אם זאת ילדה, אולי את רוצה את הבובה הזאת או את זאת, והיא לא יודעת מה היא רוצה. אולי מרוב הבובות היא לא יודעת מה היא רוצה אבל היא כבר הגיעה למצב שבובות כבר  לא מספקות אותה.

לכן אנחנו צריכים קודם כל לעבוד עם בני אדם, לבדוק יחד איתם מה הם רוצים. הם יוצאים למהומות, הם צועקים לא מלמדים אותם לצעוק נכון יותר, הם חושבים שמזה יהיה להם טוב יותר. אני לא אומר שיש להם הכל ובנוח ובטוב, אבל זה בכלל לא אותו המקום שממנו הם צועקים, כי אפילו אם נמלא אותם ונעלה אותם בכמה דרגות לרמה אחרת, גם יהיו אנשים שיגידו שלא טוב להם, כך זה בכל דבר.

העבודה כאן היא עם בני האדם, צריכים  קודם כל לברר מה האדם צריך כדי להיות מאושר. האם זה תלוי במה שיש לנו בחומריות, או שהיום הרצון שלנו לא מתבטא אפילו בזה. פעם אם הייתי קונה רכב, הייתי נהנה לפחות כמה חודשים, או אם קניתי בית, אז בשנה ראשונה הרגשתי ממש טוב, או כשנולד ילד במשפחה, אז הייתה שמחה, היה בלגן אבל שמחה, היום זה  קורה אבל אני נעשה אטום לכך. הילדים מתחתנים, טוב, אז הם מתחתנים והולכים.

אז מה האדם מבקש? אולי הוא נעשה כל כך מגושם שהוא לא יכול למלא את עצמו, וכל הצעקות שלו הן סתם מתוך כך שיש לו חוסר אונים, אבל הוא לא באמת מחפש מילוי. אם לא נחפש מילוי אז לאן אנחנו הולכים, לסתום את עצמנו, לסמים, לכדורי ההרגעה כמו הפרוזק, שהוא כדור נפוץ מאוד, אומרים שהוא יותר גרוע מכל דבר, לפי המחקרים הכדורים האלה גורמים נזקים מאוד גדולים למרות שנותנים אותם לכל לאחד.

אנחנו צריכים קודם כל לברר את הדברים האלה עם הקהל הרחב. כי הגענו למצב שאי אפשר לספק לו עבודה, אנחנו נכנסים לעידן כזה שאין עבודה, תוך כמה שנים אנחנו נראה שחצי מהעולם, אפילו יותר, כל מי שבדרך כלל הלך לעבוד, לא הולך כי אין לאן. ואם נפתח את כל אוצרות הטכנולוגיה שיש לנו כדי להקפיץ עוד יותר את רמת הטכנולוגיה בתעשייה, אז אף אחד לא יצטרך לעבוד. 3% מהאמריקאים שעובדים בחקלאות מספקים אוכל לכל אמריקה, וגם יצוא חקלאי עצום. המדינה אפילו משלמת לחקלאים שלא יעבדו כל כך קשה, כי הם לא צריכים כל כך הרבה, ההיפך, אחרת הם יוכלו לשמור על רמה מסוימת של המחיר של מה שהם מייצרים. זאת אומרת, יש לנו עודף של הכל, אבל חוסר בשמחה, חוסר במילוי.

לפני חמישים שנה היה את  ה"קלאב אוף רומא", זו הייתה קבוצה של אנשים חכמים שאמרו, שעוד מעט כל אוצרות האדמה ייעלמו, כל המתכות, הגז, הנפט, הכל, ומה יהיה ומה נעשה? לא, אנחנו רואים, שעברנו לטכנולוגיות כאלה שאנחנו לא כל כך מפחדים מהן. עוד מעט לא נצטרך אפילו את הגז והנפט, נוכל לעבור לאנרגיית השמש ולכל מיני אנרגיות אחרות כמו הרוח וכן הלאה, ונוכל לספק לעצמנו את הכל אפילו בלי תחנות אטומיות.

המשחק הפוליטי שמעורב כאן הוא זה שמקלקל את התמונה זאת אומרת, אין חוסר לא במזון ולא באנרגיה, שזה בעיקר החשמל ולא בכלום, אנחנו יכולים לעשות יופי של חיים חומריים על פני כדור הארץ ולכולם. יש לנו את זה, הבעיה היא החלוקה, כי בכל זאת חייבת להיות חלוקה חומרית לתת לגוף האדם את מה שהוא צריך, בלי זה אי אפשר. אבל העיקר הוא, איך בנוסף לזאת, אנחנו מחלקים את האושר, מאיפה אנחנו מביאים את האושר לבני אדם? את השמחה, את ההרגשה שטוב לי, כדאי לי לחיות, את החיוך.

אנחנו רואים, שזה בעצם המוצר הכי מבוקש בעולם, שהוא הפך להיות מוצר בפני עצמו, וככל שרצינו להשיג אותו, בכל מיני דרכים, בטלוויזיה, ברדיו, במחשבים, לא הצלחנו, האושר  הוא מילוי שצריך להיות בכל כלי התקשורת, בכל מה שאנחנו מייצרים בתרבות, אבל הוא לא נמצא שם, בעצם מתוך זה שחסר לנו אושר פנימי, גם היצירות שלנו הן כאלה שזה חסר בהן. בכל שנה  יוצאים מאות  סרטים, סדרות וכל מיני דברים, שאין בהם שום מילוי שהאדם יכול להגיד שהוא נהנה. מה שנשאר וגם מתחיל להתרוקן זה הספורט, הכדורגל, חלק מהאנשים ממלאים את עצמם על ידי הספורט ממונדיאל למונדיאל זה מה שיש להם. לכן מחזיקים ומשלמים על זה המון, בגלל שלפחות כך אתה מחזיק במשהו את ההמון, מיליארדים רואים, לכן זה כדאי לכולם במיוחד לשליטים, לפתח את זה. אבל גם זה הולך ומתדרדר ואנחנו רואים עם כל המשחקים האולימפיים איך הכל הולך ונשחק, קודם זו הייתה גאווה לאומית, היום אפשר לקנות ולמכור כל שחקן, זה כבר מטשטש את עניין הגאווה.

נשארת אותה השאלה מאיפה אנחנו מביאים את האושר כדי "למכור" אותו? אם הייתה לי אפשרות למכור אותו בצנצנות כמו קוקה קולה או משהו דומה, הייתי ללא ספק הכי עשיר בעולם. איך ובמה למלא אותו, באילו דברים, זה כבר לא חשוב, דרך ראייה, שמיעה, טעם, ריח, מימוש,  דרך כל החושים, דרך תמונות, דרך אינפוזיה, אז האדם היה מגיע כמו שבאים למלא רכב, כדי למלא את עצמו,  והייתי נותן לו "זריקה" והוא היה כל היום ב"היי", אבל זה סמים.

לא קיים בעולם שלנו בצורה פשוטה, נראית לעין, מקור לאושר כדי שהאדם יוכל למלא את עצמו על ידי אותו מקור נעלם. לכך אני בעצם משתוקק, זאת אומרת, החיפוש שלי הוא כמו הכלב שמשוטט ברחוב וכל הזמן מריח איפה יש משהו. כך אני בחיים, כמו כלב, כל הזמן הולך ומחפש איפה אני יכול להיות יותר מאושר ואני לא מוצא את זה באף מקום.

האנשים נולדים עם זה היום, ממש בגיל צעיר מאוד, הם מאוד פילוסופים, הם רואים לעומק החיים ועד סוף החיים. בנוסף לכך, האנשים חיים יותר מדי זמן, אני מדבר עם רופאים, יש לי הרבה תלמידים רופאים, הם מספרים לי שמגיעים אליהם אנשים מבוגרים, ואומרים "בשביל מה לחיות כל כך הרבה? אני רוצה שקט, כבר נמאס לי". אנשים מרגישים שהם סובלים מחוסר, פעם זו לא הייתה בעיה, היית חי בתוך המשפחה, ילדים, נכדים, היום אתה לבד, אין לך מה לראות בטלוויזיה, אפילו לא מדליקים אותה, יש המון אנשים שאפילו לא צופים בה, אין מה לראות, בשביל מה, על מה להסתכל? ואין ממה ליהנות, וריקנות כזאת ש"טוב לי מותי מחיי".

לסיכום אנחנו צריכים להבין שבצורה החיצונית על ידי העושר בע' אנחנו לא משיגים אושר בא', וההיפך. אלא אושר הוא מוצר א-לוהי, אומרים "יש לו מזל שהוא מאושר",  זה באמת מגיע מלמעלה. לאדם המאושר לא חשוב באיזו רמה כלכלית הוא מתקיים, אלא הוא מאושר. המילוי באושר הוא למעלה מכל יתר המילויים, אם אני מאושר עם מישהו, אני יכול לחיות איתו ביער ולא אכפת לי, טוב לי, אם אני לא מאושר, שיהיה לי ארמון ויהיה לי כל טוב, אני סובל, אני מרגיש את עצמי בבית סוהר.

לכן אנחנו רואים שמחוצה לאדם אין איפה לחפש את זה, אלא רק בתוכו, השאלה איך אנחנו מעוררים באדם את ההרגשה הזאת, מאיפה היא יכולה לבוא, היא לא יכולה לבוא מתוך האדם עצמו, כי אנחנו רואים שככל שהאנשים נעשו יותר מבודדים, הם נעשו פחות מאושרים. פעם הייתה משפחה, חמולה, סבים, סבתות, אבות ואימהות, בנים ובנות, יחד עם זה אולי פרות, כבשים תרנגולות, ועוד אנשים נוספים שחיו בסביבה כך היו החיים ואף אחד לא היה רץ. לאדם היה ידוע שהוא יתחתן עם מישהי שחיה באזור שלו, ויש לו כאן את כל החיים עד האופק והוא לא צריך יותר כלום.

היום כבר עברנו מעל האופק סביב כל כדור הארץ, ואני חוזר מסתכל לאחור ורואה שאין לי כלום מזה. האדם בתוכו משתוקק לאותה הסביבה שהביאה לו פעם אושר, האמת היא שהוא לא יכול לסבול אותה אבל בעצם הוא משתוקק לאותה ההרגשה. הרגשה זו קיימת קצת במגרשי הכדורגל ולפעמים באירועים שאנחנו עושים יחד, כשיוצאים לכיכר העיר, לפסטיבל, או משהו, אז מרגישים שזה איכשהו ממלא אותנו, אבל זה ממש לרגעים ספורים.

הפתרון הוא בכך שאנו צריכים להראות לאדם מה המקור של האושר, מה הוא דורש, האושר הוא לא אושר מדרגה אישית, אינדיווידואלית, אלא אושר שצריך להגיע מהרמה האנושית, חברתית ומה שחשוב להסביר הוא שאנחנו ניזונים תמיד על ידי הסביבה.

פעם היינו ניזונים על ידי הסביבה הקטנה, היה לנו בית, שכנים בחצר, כמו במושב, אחר כך התנתקנו מזה, עלינו דרגה, רצינו כל אחד ואחד לגדול לגובה, אז איפה הבית, החצר, השכנים? אני רוצה לצפצף על כולם, אני הולך להצליח בחברה אחרת לגמרי, במקום שאני אהיה אינדיבידואליסט, וכך כולנו עלינו לגובה ואנחנו נמצאים בגובה מסוים, בתרבות, חינוך, כלכלה, אספקה אישית. הכל השתנה.

ניצה: יש משהו שאני לא מבינה, אתה מסביר שהכל עלה ביחד, כאילו האגו עלה וכולנו עלינו לרמה מסוימת.

כדי לספק את האגו. הוא עלה רק לכלכלה, להצלחה, לתחרות.

ניצה: אז איך נוצרו הפערים האלה?

כל אחד נמצא באגו שלו, איך יכול להיות אחרת? אני הגעתי מעיירה קטנה מאוד ברוסיה, כארבע מאות אלף איש, והגיע אלי מידע מסוים על האנשים שהיו שם, ושמעתי שמכל אותם אלפי אנשים שהכרתי, והכרתי המון אנשים, המון משפחות, המשפחה שלנו הייתה מאוד ידועה בעיר, כל אחד הלך לכיוון אחר. אם הייתי עושה גרף הייתי רואה עד כמה שהאגו בכל אחד דחף אותו לכיוון ולאופן אחר שבו הוא ביטא את עצמו, וודאי שכולם שונים. זה מיד הצטייר לי לאיזה כיוון כל אחד הלך, יש כאלה שעברו מהעיר לכפר התחתנו בכפר. קרוב שלי התחתן ברוסיה עם בחורה שהוא למד יחד איתה הוראה והם הלכו להיות מורים בבית ספר בכפר והוא חי בכפר, איתה עם הילדים, יש להם בודאי  פרות ועיזים ותרנגולות ליד הבית והוא חי כך. הוא העדיף לחיות כך ויש לו הכל, האגו שלו לא דרש יותר, אלא דווקא את זה. אם הוא מרגיש את עצמו מאושר, מה הבדל בינו לבין מישהו אחר? יש לי גם קרובי משפחה שהגיעו לכך שיש להם היום חצי מיליארד דולר ומטוס פרטי וכולי. מי יותר מאושר אני לא יודע. הרגשת האושר זו הרגשה פנימית של האדם. גדלנו יחד כולנו, אז לא ניתן להגיד מי גדל יותר ומי פחות.

ניצה: אני שואלת את זה בהקשר לחברה הישראלית, אנחנו רואים שבשנים הראשונות מאז הקמת המדינה היו פערים מאוד גדולים, אבל אחר כך לאט לאט הם הצטמצמו. ולפני כשלושים שנה החברה הישראלית הייתה נחשבת לחברה שיוונית, ללא פערים מאוד גדולים. ודווקא בשלושים השנה האחרונות, פתאום הפערים האלה התפתחו, זאת אומרת יש פה תהליך שממצב לא מגובש, הפך להיות מצב מגובש, ומהגיבוש נוצרה התרחקות.

כי עד לפני שלושים שנה, היינו יחסית חברה סוציאליסטית ומאז התחלנו להיות קפיטליסטים בתחרות ובהשפעת חברות מחוץ לארץ. גם הטכנולוגיה שהתפתחה אפשרה לחלק שמסוגל ללמוד ונתנה לו זכות קדימה, וכך להגשים את עצמו. זה תמיד יהיה כך ולא חשוב באיזו חברה. היום אנחנו נמצאים במצב שאמנם קפצנו למעלה עם האגו שלנו, הגענו שוב למצב שהאושר שהיה לנו קודם,  נדרש עכשיו אבל ברמה אחרת. אין לנו אותו החום.

אנחנו צריכים להבין שהאדם נשאר אותו אדם, זו חתיכת חלבון עם קצת עצבים בִפנים, אני אומר כך בכוונה, מה שהיה לי הכי טוב זה שהייתי תינוק שדבוק לאימא. מה שיכול להיות לי הכי טוב זה שאני ארגיש שאני נמצא בחברה חמה, ואת זה אי אפשר להחליף. אומנם אנחנו היום מאוד מתוסבכים ואנחנו לא מתארים לעצמנו את הדברים האלה, "מה זה, אתה שוב מביא אותנו לגן הילדים, לשחק שוב בארגז החול"? החיים שלנו הם באמת אותו גן הילדים וארגז החול, רק שאנחנו קלקלנו את אותו ארגז חול עד כדי כך, שאנחנו לא נהנים מהמשחק הזה.

גם התחרות שלנו וכל אלה שרצים בכל העולם לעשות עסקים שונים, זה גם משחק. הבורסה היא גם משחק, זה ממש אותו המונופול במשחק ובחיים אבל לא נהנים כי חסר קשר חם בין בני האדם. עד כדי כך קלקלנו את הכל שגם ליסודות שלנו זה נכנס, גם למשפחה. אין לנו את זה. נולד תינוק, אחרי חודשיים מוסרים אותו לטיפול, האימא כבר חייבת לקרוע אותו מעצמה, רצה לעבודה. בטבע זה לא כך ואנחנו צריכים ללמוד ממנו. אנחנו עם השכל המפותח שלנו, הייתי אומר מקולקל, צריכים לראות בסופו של דבר שמקור האושר הוא שם.

לכן, אם אנחנו נחדש ונעורר אותה הסביבה, בצורה אחרת וודאי, בהתאם למה שאנחנו, אז נוכל בזה להחזיר את האושר לאדם. והאנשים היום משתוקקים לזה, אנחנו רואים את זה לפי אחוזי ההתאבדות, הדפרסיה, והמשתמשים בסמים, מהגירושים, מהפשע והטרור, כל הדברים האלה הם מחוסר אושר. אם נעורר את האנשים שסובלים מכל האלה, זה יהיה כוח עצום. זה שהפוליטיקאים לא מבינים את זה עדיין, זו ממש הבעיה שלהם, כי אפילו מצד האגו הם היו צריכים ללמוד איך למשוך אנשים אחריהם. הגישה הזאת שונה עד כדי כך מהאגו הרגיל של האדם, שהם אפילו לא משתמשים בה, לא משחקים בה כדי למשוך קהל אחריהם.

וגם זה לא יצליח כי כאן לא יכול להיות שקר. כאן צריכה להיות גישה אמיתית מלב אל לב, אנחנו צריכים ללמד את בני האדם מה הוא האושר שנוצר בקשר נכון בין בני האדם, זה המילוי הדרוש, זה מה שהם ירגישו כאושר. זה באמת המטבע הכי מבוקש שעולה הרבה כסף, היום מתפתחת כלכלת האושר, שבה לא מודדים כמה כסף יש לך אלא עד כמה יש לך הרגשה שיש לך הרבה.

אנחנו מתחילים לגלות שהאנשים שמרגישים שיש להם הרבה הם דווקא באפריקה ולא באירופה, לא באמריקה ולא ברוסיה שיש שם הרבה יותר מיליארדרים מכל מקום אחר, כי דווקא במקומות האלה יש לחץ, יש מתח, יש פחד שיהרגו אותך, שיעשו לך משהו, שמחר לא תהיה כמו היום. שם הם מרגישים את עצמם חופשיים ומאושרים יחסית, אומנם אין לאדם באפריקה יותר מקילו בננות ליום, אבל זה מספיק לו. מה שאנחנו צריכים זה ללמוד בעצמנו את הנושא ולהכין את השיטה איך ללמד את בני האדם להיות מאושרים.

אורן: כשהזכרת את קילו הבננות, עלתה לי תמונה מהעבר. הנושא שלנו היום הוא הפערים החברתיים הכלכליים בישראל. ניצה תיארה איך בשלושים השנה האחרונות החברה בישראל מאוד השתנתה ממצב שלכולם לא היה כלום, למצב שפתאום נוצרו פערים חברתיים כלכליים מאוד גדולים. כשדיברנו בינינו והתכוננו לדיון היום, סיפרתי לניצה שאבא שלי כבר נולד בארץ ואני כילד גדלתי בבית ולא ידעתי מה זה המושג "מחסור". בגלל שאבא שלי היה איש יחסית אמיד, אין בהתרשמויות שלי מהחיים כילד במשפחה של חמישה ילדים, מושג מה זה משהו שחסר. לא קיים בתפיסת החיים שלי משהו שרוצים ואין יכולת לרכוש אותו.

באותו הזמן, במקומות אחרים בישראל גדלו ילדים במשפחות שחיו על כדור אחר, ששם המושג של "יש את כל מה שצריך", לא היה קיים. הם חיו בתמונה הופכית לחלוטין. שנינו ישראלים, שנינו נולדנו באותה מדינה ואולי גם ההורים שלנו התחילו מאותה נקודת פתיחה, כי אבא שלי התחיל לבנות את עצמו מאפס, ההורים שלו עלו לארץ מתימן, זאת אומרת שהוא ועוד מישהו התחילו מאפס, אלא שאחד נשאר די קרוב לאפס ואבא שלי הצליח לבנות את עצמו. אחר כך בא הדור הבא, הדור שלי, אני חי במציאות מסוימת וילד אחר בן גילי, מקביל לי, שאולי יש לו אותן יכולות ואותם כישרונות כמוני, חי במציאות אחרת בכלל, בסרט אחר שאני בכלל לא יכול להרגיש ולממש אותו. אני יודע שיש כזה דבר, אבל אני לא באמת מרגיש מה זה אומר לחיות כך.

עבר דור ועוד דור, ועכשיו אני בעצמי נמצא במקום שלישי, זאת לא מציאות שלא יודעים מה זה מחסור, לא מציאות שאין לנו שום דבר, אני איש מעמד הביניים הקלאסי. אני ואשתי עובדים "מצאת החמה עד צאת הנשמה", וחיים במינוס כמו רוב המדינה.  

תארתי לכם שלושה תדרים, שלוש רמות כלכליות שונות של אדם שחי במעמד אחד, אדם שחי במעמד שני ואדם שחי במעמד שלישי, ומה שאנחנו מזהים בעשרות השנים האחרונות הוא, שהפערים הלכו והקצינו. בשנים האחרונות הנושא עלה למרכז הדיון הציבורי, החברה הישראלית מסתכלת על עצמה במראה ושואלת לאן הגענו, האם לכך התכוון המשורר?  בסך הכל זאת מדינה שלא חיה כל כך הרבה זמן, שישים וחמש שנה אנחנו כאן, ויצא לנו משהו שכשאנחנו מסתכלים עליו, אנחנו אומרים, לא לילד הזה פיללנו.

אז למה התחברתי לקילו בננות, למה זה הציף לי תמונה? כי אני זוכר שכשגמרתי את הצבא ונסעתי לפי המנהג הישראלי המקודש לחוץ לארץ והתבוננתי על חיי, יכולתי להציע לעצמי על דף חלק איך אני נכנס לאוניברסיטה, לחוג היוקרתי, יורש את המשרד של אבא שלי, בונה ווילה יותר יפה משלו, מכוניות יותר יפות משלו, וכך ממשיך עד סוף חיי. הרגשתי שזה אחלה, ואני רוצה את כל זה, אבל אם בזה זה מסתכם, זה קטן עלי. זאת אומרת, רציתי שיהיה בחיים שלי סיפוק חזק יותר, עוצמתי יותר, שלא נמדד בגודל של הווילה או בנפח המנוע של הרכב. המון אנשים בני דורי, שאני מכיר ומרגיש אותם היטב, מרגישים את החיים מתוך תדר דומה. זה לא שיש לנו, כי אין לנו, אני יותר "תפרן" מאבא שלי. אם אבא שלי לא היה תומך בי היום כלכלית, מצבי היה עגום.

ואני מעריך את כל ההישגים ואיך שהוא בנה את עצמו בשתי ידיו, אבל השאלות שעולות לדיון לגבי הפערים החברתיים כלכליים אלה שאלות הרבה מעבר לכסף. אלה שאלות של מה העיקר ומה התפל. גם אני רוצה שיהיה לי, כמו שיש לו, ואין לי ואני מצטער שאני גר בדירה ואין לי ווילה, גם אני רוצה ווילה. אבל הווילה לבדה לא מספיקה. אני חושב שזאת תובנה רגשית שחרוטה עמוק בבני הדור שלי, שההישגים החומריים של הדור של ההורים שלנו, זה אחלה וגם אנחנו שואפים לכך, אבל אם בזה זה מסתכם, זה קטן עלינו.

 נכון.

אורן: אז לאן זה הולך קדימה?

 אני זוכר אותך, איך עשית את ההחלטה. אתה בעצם אב טיפוס, אתה לא רצית קצת יותר ממה שיש לאבא שלך, קצת יותר בית, קצת יותר אוטו.

אורן: כן, בדיוק, ה"קצת יותר" הזה לא מספיק לי, אני רוצה הרבה יותר, ובכלל לא בתדרים האלה.

 איכותי.

אורן: איכותי, נכון. אז עכשיו אני שואל, כשאנחנו מסתכלים על מה שקרה לנו פה ועל הפערים החברתיים, לא במקרה ניצה ציירה תמונה שפעם ישבו ביחד, לא היה כלום לאף אחד, אבל לפחות ישבו ביחד. היה חום, היה קשר, היה משהו בין אנשים.

 זה לא קיים כבר היום.

 היום זה לא יכול לחזור, וגם אתה לא יכול לרצות את זה.

אורן: זאת השאלה, אם אנחנו מסתכלים קדימה, לאן החברה הישראלית צריכה להתפתח מהמקום הזה, מהדיון הציבורי שהוא כל כך נוקב היום, על המצב שאליו הגענו, ולא עליו חלמנו, לא לפערים כאלה, לא למצב רוח כזה, לא לאווירה כזאת. לא נעים לומר, אבל היום בישראל יש אנשים זקנים שבסוף היום מבקרים בשוק באשדוד ובחיפה וצריכים לאסוף ירקות כי אין להם מה לאכול. סבא שלי לא נפטר כך, הוא נפטר בשיבה טובה כי למשפחה שלו היה הכל. איך החברה הגיעה למצב כזה הזוי ומוטרף שהניקור והבידוד הפך כל אחד ל"אם יש לך, אחלה, אין לך תמות ברעב".

 פשוט מאוד. אם היינו חיים כולנו יחד כמו שאמרת, וכולם היו דואגים לכולם.

אורן: אימא שלי עלתה מתימן, במשפחה שלהם היו שניים עשר ילדים, סבא שלי בתימן היה איש מאוד אמיד, אבל בדרך לארץ היה צריך לשלם, אז כשהוא הגיע לארץ לא נשאר לו כלום. והוא עוד אימץ ילד, שלוש עשרה ילדים במשפחה, למה? כי הוא היה יתום, ההורים שלו מתו ולא היה לו עם מי לגור, אז הם צירפו אותו אליהם. זה מתחבר לי, לא היה להם כלום אבל כן היה חום.

 כן, זה ברור, היה אז חיבור בדרגה מאוד פשוטה. אני לא רוצה לפגוע, אבל הייתי אומר בכל זאת שזה בדרגת חי.

אורן: מה פירוש?

 כי זה כמו אצל החיות. רק שאנחנו בני האדם, אצלנו זה אחרת, אבל בצורה טבעית, מתוך הטבע, כך היינו בנויים. האגו עדיין לא חגג. כך זה היה בכל מקום בעולם. לדוגמה, הכרתי אינדיאנים בדרום אמריקה, אצלם זה ממש אותו דבר כמו שראיתי אצל האיכרים ברוסיה. אין הבדל, אדם הוא אדם בכל מקום, יש לו משפחה, יש לו חלקת אדמה, הוא מתפרנס ממשהו, עושה משהו, מכין שיהיה לילדים לפחות איך לגדול ומשחרר אותם לחיים, זאת הדרגה הטבעית שבה אנחנו קיימים.

אנחנו עשינו קפיצה מלאכותית, אגואיסטית, שלא הייתה עד כה, עד לפני מאה חמישים שנה, היא לא בערה בנו.

אורן: ובישראל? איפה זה קרה בנקודת הזמן בישראל, בחברה ישראלית?

לפני שלושים, ארבעים שנה.

אורן: אתה קורא לזה קפיצה אגואיסטית מלאכותית?

 אני קורא לה מלאכותית, כי היא לא לפי הטבע של החי. זאת דרגת האדם שבי, זה משהו נוסף. זאת אומרת, זה מין רצון, שאני רוצה יותר ממה שהגוף שלי צריך. לפני זה לא היה דבר כזה, רציתי שיהיה לי נח, בית, עוד חדר לעוד ילד וגם לא תמיד. המורה שלי סיפר לי שכשהוא התחתן, ההורים של אשתו היו אנשים מאוד עשירים, הייתה להם דירה של שני חדרים בירושלים. וכשהוא התחתן, אז לא נתנו להם חדר אצלם בבית. לא, הם חיו באותו חדר עם ההורים שלה, ואת החדר השני הם היו משכירים. לא בגלל שהיה חסר כסף, אבא שלה היה סוחר יחסית גדול, יציב. הוא אמר שאף אחד לא הרגיש שצריך את זה. הרי יש כאן מקום, שמים עוד מזרנים על הרצפה.

אורן: טוב, היום זה לא רלוונטי.

אבל זה משתנה כל פעם לדרגה יותר נוחה. עוד חדר, עוד כמה כבשים, עוד כמה דברים. אבל התחרות לא הייתה כל כך חזקה. באדם לא היה משהו כזה בוער, שהוא צריך לקפוץ לגובה, שהוא צריך לרכוש את כל העולם, הוא צריך לצאת לחלל, פתאום קיבלנו רצונות שלא היו אף פעם.

הרצונות האלה שייכים לדרגת האדם שבנו, לא לדרגת הבהמה. הם לא בכוון שיהיה לי יותר נוח בדרגה הבהמית. אף אחד לא מרגיש שנוח לו. אם אני מתגרש, אני לא מרגיש נוח, אם אני נמצא במאבק עם אחרים, כדי לסדר את כולם, אני לא מרגיש נוח. אני בולע פרוזאק ומעשן סיגריות, רק כדי להרגיע את עצמי, כי אני נמצא כל הזמן בתחרות, זה לא נוח. מהיום למחר אני בכלל לא יודע מה יקרה עם כל העולם, מה ייפול עלי, שום דבר לא נוח.

אבל האגו דורש זאת, הוא עובד הפוך מהגוף שלי ואין לי מה לעשות. הקפיצה השלילית הזאת שקיבלנו, היא לדרגה אחרת, לדרגת המדבר. ועכשיו בקפיצה הזאת, בגובה החדש, אנחנו צריכים שוב לחדש את החברה המקושרת, הנמצאת באיחוד, בערבות, בידידות. ואנחנו עושים זאת על ידי חוקים חדשים, לא כמו אלה שהיו קודם, כשהייתה משפחה, אלא היום זה כמו משפחה.

ניצה: מה ההבדל?

 ההבדל הוא שהיום אנחנו לא יכולים להרגיש כך אפילו  לא עם ההורים והילדים, למרות שאנחנו כל כך קשורים יחד. אני לא מרגיש אפילו את הילדים שלי, והילדים שלי ודאי שלא מרגישים אותי, אין היום משפחות. הרסנו את כל התשתית הטבעית הזאת שאני קורא לה דרגת החי, ועלינו לדרגת האדם. ועכשיו בדרגת האדם אנחנו צריכים לבנות תשתית כללית משותפת, אנחנו כמו משפחה. לא משפחה, אלא כמו.  אין בינינו אף אחד שקרוב לשני, אורן יותר רחוק מהאחים שלו מאשר ממני.

כך אנחנו מרגישים היום. אין, כל החיים הטבעיים נעלמו. כי אנחנו עלִינו וכבר לא נמצאים שם. זה כמו שאימא חתולה פוגשת את הבן החתול שלה אחרי כמה שנים, לא מרגישים שהוא נולד ממנה, אין דבר כזה.

ניצה: בעצם אתה אומר שמשפחה זה לא קשר דם, אלא קשר אחר.

 כן. שכאן אנחנו צריכים לבנות בינינו קשר חדש שיהיה כמו במשפחה ובין כולם. כי בעצם כולם רחוקים זה מזה. זה המקור לאושר ואז לא נרגיש את הפערים, והפערים יישארו.

ניצה: הפערים יישארו?

 כן, כי כל אחד יהיה מה שבא לו, זה לא חשוב. אנחנו לא צריכים לעבוד על זה, אלא מתוך כך שאנחנו נפעיל הרגשת משפחה, נתחיל לעבוד יחד על הפערים, לסדר כך שיהיה לכולם, שלא יהיו נזקקים, אם אני רואה שהבן של אורן ממש מוכשר במוזיקה, אז אני אעזור לו, לאו דווקא אני, אלא אנחנו נעזור שהוא ילמד. אורן אמר שהייתה לו יכולת ללמוד בעזרת אבא שלו כי הוא רואה חשבון, ובעזרתו הוא סיים את האוניברסיטה, והשכן שלו לא יכל ללמוד. אז עכשיו אנחנו כבר כמו משפחה, ובטח שנעזור, כמו שהורים של אורן צרפו ילד נוסף למשפחה של שניים עשרה הילדים שהיו להם, והם נעשו שלוש עשרה ילדים, כך גם אנחנו נחשוב על כולם.

אבל זה לא נעשה מתוך פקודה מלמעלה ואז כולם מתחילים להיות חשובים, אלא אנחנו נכניס רגש משפחתי, והרגש הזה בעצמו יסדר בינינו את כל יתר הדברים. כי אחרי שהרגש הזה יהיה בי, אני לא ארגיש שטוב לי, אם אני אראה מישהו שנמצא בצרה, כי הוא קרוב לי.

הבעיה היא לפתח את הרגש, את הקרבה הזאת זה לזה, ועל זה צריך לעבוד. בכך נפתור את כל הבעיות. יש כאן רק חינוך, אין כאן שום דבר שלא תלוי בנו, אנחנו יכולים להגיע להצלחה ובזה אנחנו פותרים את כל הבעיות שלנו, את המשבר וכן הלאה. זה תלוי רק בחזרה למשפחה אחת בעם ישראל. אם אנחנו מדברים על עם ישראל ואפשר לדבר על זה עוד הרבה, יש לכך הרבה מאוד הכנות, הרבה מאוד יכולות, אפשרויות, נטיות, אנחנו יכולים להשתמש בהן דווקא כאן, ודווקא בתנאים האלה, כדי לממש את התכנית הזאת של "אנחנו, כמשפחה אחת".

אורן: הזמן שלנו הסתיים, אני מאוד מודה לך הרב לייטמן, תודה ניצה מזוז, תודה גם לכם שהייתם איתנו, בואו נחשוב על זה ביחד עד הפעם הבאה, שכולנו כמו משפחה אחת, בחיים חדשים. כל טוב ולהתראות.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני

 רוצים או לא, עם ישראל סיפק לאנושות דוגמה ליחסים בין אנשים, תרבות, דת, חינוך

• מאז ומעולם שורה בעם המיוחד הזה הרוח של "ואהבת לרעך כמוך", פחות או יותר
• אך כשהגענו חזרה לארץ ישראל הזנחנו את החיבור בין אנשים כתרבות ישראל
• לא מחנכים אותנו לאהבת הזולת. איבדנו את כל הצביון החברתי-יהודי מקורי שלנו
• שנאת ישראל היא תופעה חוצת עמים ותרבויות
• העולם מושפע לחלוטין מישראל. מיחסנו לעולם, מיחסנו זה לזה בתוך עם ישראל
• זו קבוצה קטנה של אנשים שממנה כמו מתפשטות פקודות הפעלה לכל העולם
• עם ישראל – תופעת טבע חברתית. זו עובדה. למרות שאנו מנסים להיראות רגילים
• אבות המדינה חשבו שאם תהיה לנו מדינה, נהיה סוף סוף כמו כולם... ולא כך קרה
•  אם מכאן מתפשטים גלים, איזו חברה יש לבנות בישראל כדי שהעולם יהיה מרוצה?
• העולם זקוק מאיתנו לדוגמה של חברה מאושרת. שום דבר אחר לא יספק אותו היום
• מה שלא נעשה במישור המדיני לא יספק את העולם, כל עוד קיים סכסוך בינינו

 קיבלנו מדינה, כדי שנוכל לבנות כאן חברת מופת של ואהבת לרעך כמוך

• חוסר חיבור עומד כיום בבסיס המשבר העולמי. העולם מקושר, אנחנו לא
• כוחנו מול האויב החיצון עומד לרעתנו, כי הוא מאפשר לנו להתקוטט זה עם זה
• לכן אויבנו מתחמשים, והעולם כולו מתחיל לסגור עלינו
• בינינו הישראלים יש פערים רבים ומגוונים. איננו מצליחים להתעלות מעליהם לחיבור

 מושרשת בנו יכולת פנימית ייחודית להתחבר מעל כל הפערים

• אבל איננו משתמשים בה ומקרינים חיבור לעולם. לכן העולם סובל ומאשים אותנו
• עלינו לומר לעולם: אתם צודקים. באמת איננו מממשים ייעודנו. עזרו לנו בבקשה!
• שכנינו רוצים שנעוף מכאן, העולם רוצה שניעלם בכלל. רק הקרנת חיבור תרגיע כולם

 העולם אומר שאנו גורמים כל הרע? סימן שאנחנו היחידים שיכולים גם לגרום כל טוב

• חבל לצפות לביטחון, לשלום, לשיפור היחס מארה"ב ואירופה. רק רע לפנינו
• העולם מצפה שנביא לו שלמות. חיים חדשים שבהם אדם מרגיש טוב, מלא, שלם
• גדולי האנטישמים כתבו שאם היהודים היו מתחברים, היו נפתרות כל בעיות העולם
• האנטישמיות היא חוק טבע חברתי. אין טעם להתעלם ממנו. צריך להבין את שורשו
• ריפוי הפילוג בינינו ירפא כל תחלואי העולם. אנחנו במוקד האנושות. בידינו להכריע

אורן: שלום לכם, תודה שאתם מצטרפים אלינו. אנחנו כאן עם "חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן, שלום ניצה מזוז.

שלום לכולם.

אורן: הנושא שלנו היום הוא הסכסוך הישראלי פלסטיני. בשיחות האחרונות דיברנו על החברה הישראלית וניסינו ללמוד איך אפשר לקחת את החיים של כולנו ושל כל אחד מאיתנו כפרט, למקום טוב, חדש, של חיים חדשים. אפשר לומר בלב גלוי, שהנושא שאליו הגענו היום, לאחר דיונים בהיבטים שונים של החיים שלנו כאן בישראל, נמצא לצערנו במוקד החיים שלנו ומשפיע על כל ההוויה שלנו כאן בישראל מהקצה אל הקצה. במהלך הדיון ניגע בהיבטים רבים של הנושא ואנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו ומקווים שנוכל ללמוד מהרב לייטמן גישה חדשה שתשפוך אור חדש על הנושא הזה ובכלל על החיים שלנו כאן בישראל.

ניצה: האמת היא שעל נושא הסכסוך הישראלי פלסטיני לא צריך להרחיב הרבה, אין אדם בחברה הזאת שלא יודע מה הוא ולא מרגיש אותו בבשר כל יום. אין ספק שהסכסוך הזה יוצר בלב החברה הישראלית את מקור הצער והכאב הגדול ביותר, בכל השנים האחרונות. למעשה אני חושבת שכולנו מאמינים שאילו הסכסוך הזה היה נפתר והיינו יכולים לחיות בשכנות טובה, אז היה פה סוג של גן עדן, הכול היה נפלא. גם מהעולם היו זורמים יותר אנשים לבקר בישראל והדברים היו נראים אחרת.

אז נתחיל בשאלה, שהיא אולי השאלה הראשונה, מה מהות הסכסוך הזה מהזווית שאתה רואה אותו? יש לכך סוגים רבים של פרשנויות, אבל אותנו דווקא מעניין לשמוע את הזוית שבה אתה רואה את הדברים.

אני רואה בסכסוך הזה העתקה של כל הסכסוך שלנו עם הטבע. צריך לעלות לשורש יותר גבוה, מהיכן שזה מגיע. בעיניי, עם ישראל הוא העם שנתן לעולם את החינוך, התרבות, הדת, את היחס לאדם, לסביבה ולטבע. זה אומנם הועבר כבר לפני אלפי שנים לדתות, אמונות ופילוסופיות זרות, דרך יוון, דרך חכמי השכנים שלנו, העולם הערבי, העולם המערבי, אבל בעצם זה נמצא ביסוד של התרבות, החינוך ובכלל במבנה של העולם המודרני. יום השבת, החופש, השוויון שהיה תמיד בעם ישראל במשך כל אלפי שנות הקיום שלו, גם לפני הגלות כשהוא היה עצמאי באדמתו, וגם במשך אלפיים שנות הגלות, תמיד יחסית היינו דוגמה ליחסים בין בני אדם.

בסופו של דבר, למרות שזה לא כל כך מקובל בעולם, נצטרך לראות את זה, כי רוצים להסתיר את הדברים האלה שקורים על ידי הטבע, אבל אני עושה חלוקה ברורה  מאוד בין מה שנמצא בתוך הטבע לבין מה שבני האדם עושים מעל זה, ברצון שלהם לטשטש ואפילו לשקר. והם בונים מעל זה מעין צורה שנוחה להם, ולכן אני חושב שהעם המיוחד הזה, כבר לפני ארבעת אלפים שנה, מרגע שיצא מבבל, כשאברהם לימד אותו שוויון, חיבור ו"ואהבת לרעך כמוך", הצליח פחות או יותר בכל השנים האלה, לקיים את המשימה הזאת, ומתוך כך השפיע מאוד על האנושות בכל מיני רמות וכיוונים. ולכן זה מוכר באנושות, ופילוסופים, מדענים רבים ובכלל אנשים שמבינים את הטבע הפנימי של העולם, של החברה, של הציוויליזציה, מבינים ומכירים את זה, וגם שוחחתי רבות עם אנשים כאלה.

הבעיה היא שכשהגענו לארץ ישראל הגענו למצב שעזבנו את השיטה של החיבור, של היחס בין אדם לחברו, אדם לסביבה, לחברה. בנינו מדינה לא לפי העקרונות שתמיד היו בשבילנו כעין מגדלור שמשך אותנו. בעצם אין כאן אשמים שאפשר להצביע עליהם, אלא היה כאן סדר דברים ומקרים שהצטברו על ידי הטבע, השלטון האנגלי והטורקי שהיו כאן, אנחנו שהגענו כקבוץ גלויות והסוציאליסטיים למיניהם שהגיעו מאירופה ומרוסיה, ורצו ובנו את המדינה לפי כללים שאינם יהודיים.

לכן היום אנחנו לא חיים בחברה שהיא "ישראל". כי ישראל הם קומץ אנשים, קבוצת אנשים, שמונה אולי מיליונים או פחות מזה, אבל הם קודם כל משתוקקים לחיבור, לאהבת ישראל, ל"אחים אנחנו". כי זה לא חשוב אם יש מדינה או לא, מדובר על החברה. האם היא נמצאת בגבולות כלשהם כמדינה או לא, זה כבר דבר משני, אבל אין לנו חברה כזאת.

לכן, אנחנו בכלל לא מבינים, וגם לא מחנכים אותנו כל כך לכיוון כזה. ובכלל אנחנו לומדים את ההיסטוריה שלנו לא מהצד של האזרח והחברה והיחס בין בני האדם. כי קודם כל זו סביבה, זו חברה שאנשים בונים כדי לחיות בה. באיזו אווירה אנחנו חיים? תמיד דאגנו לכך שהחברה הזאת תדאג לאדם, תעלה אותו לגובה, תדאג לכל אחד ואחד, לגברים, נשים, לבחורים, בחורות, לילדים הקטנים, לחינוך. שאף אחד לא יישאר אנאלפבית, שלא יהיו חולים, שלא יהיו לא נשואים, זו הייתה דאגה מיוחדת בעם, לסדר כל אחד ואחד. היו גמ"חים למיניהם, במשך כל ההיסטוריה שלנו הייתה תמיכה גדולה בזה. אנשים חכמים תמיד עמדו ברום החברה, הם תמיד הובילו, קבעו את דעת החברה, אפילו בזמן הגלות. בכל מקום היה איזה חכם, היה קשר בין החכמים, גם בארצות ערב, גם באירופה, גם במזרח אירופה, היכן שהיינו בגלות. ושמרנו על ההיבט הזה שנקרא "ישראל". זה דבר מאוד מיוחד שהיום אנחנו לא מרגישים אותו.

ואני כאדם שנולד מנותק לגמרי מכל הדברים האלה, התחלתי להתעניין מה זה נקרא "יהודי" ו"ישראל", ובכלל מה היא התופעה המיוחדת הזאת, השנאה הכללית אלינו, שדווקא היא ממש מאחדת המון אנשים בעולם נגדנו, משמשת כשורש שסביבו הם מתאחדים. כשהתחלתי ללמוד, לחקור ולהבין את הנושא, דיברתי עם אנשים רבים וראיתי שההתנהגות בינינו מאוד משפיעה על כל העולם. ואנחנו רואים שאותו דבר קורה גם עכשיו. שהעולם כביכול, אם הוא רוצה או לא רוצה, ניזון מהיחס שלנו אליו, מהיחס שלנו בינינו.

מה הקשר בין וונצואלה, ברזיל, סין או יפן, שכל כך רחוקות זו מזו, איפה הן בכלל נפגשות איתנו? ואנחנו רואים עד כמה השליטים שלהן וגם העמים עצמם מרגישים יחס מאוד מיוחד אלינו. והיחס הזה לפעמים מתגבר ולפעמים פוחת, יותר קרוב, יותר רחוק, מטוב יחסית לשנאה ממש טוטלית. ואנחנו רואים שיש קשר הדוק מאוד בין איך שאנחנו מתנהגים בתוכנו, בינינו, לְבין מה שהעולם מגיב על זה. אפשר ממש לראות את העולם כתוצאה ממה שקורה בקומץ הזה של כמה מיליוני אנשים, למרות שהם מפוזרים. וכשיש להם מדינה אז זה נעשה כביכול עוד יותר מקוּבץ ובוֹלט. אנחנו מעין כוח בטבע שביחס בינינו, אנחנו קובעים את צורת הקשר בין בני האדם בכל העולם ובין המדינות, וזה בעיקר בהרגשה שלהם.

אולי זה לא בולט כל כך כי זרמים פנימיים וכוחות פנימיים מפעילים את הציוויליזציות וכך מה שקורה על פני כדור הארץ לא מובן לאדם הרגיל וגם לא לאנשים חכמים וגדולים, אבל רואים שיש כאן תופעה מאוד מיוחדת. קבוצה קטנה בעולם, שהיא פחות מחצי אחוז, מהווה נקודה שממנה והלאה מתפשטים בעולם תגובות, פקודות והפעלות. והעולם, רוצה או לא רוצה, מגיב על זה. ואנחנו רואים את זה בחוש. אנחנו שומעים, מרגישים ופתאום רואים שבמדינות גדולות זה משנה את הפוליטיקה ואת היחס הפנימי והחיצוני ביניהן, והם מתווכחים דווקא על השאלה הזאת ביחס אלינו, ומוציאים את זה כשאלות גדולות לאו"מ ובכל מיני פאנלים גדולים שדנים בזה.

וגם אם לא עושים זאת מכל מיני סיבות ורוצים לטשטש עד כמה זה חשוב להם, עד כמה זה נוגע בהם, עד כמה הם מרגישים תלויים בזה, אפילו שהם לא רוצים להביע זאת, זה נמצא אצלם באיזה מקום, או כאנטישמיות בוערת פנימית, או בכל זאת כמשהו שלא נוח להם בו, הם מרגישים שיש מעין הפרעה פנימית, שמתבטאת בכך שבכל מקום שבו נמצא אפילו יהודי אחד, בקשר וביחס אליו, יש משהו שהוא לא כמו עם האחרים.

ולכן אנחנו צריכים לחקור יותר את תופעת הטבע הזאת. בכלל, יש פילוסופיות שטוענות שדווקא עם ישראל הגיע כחייזר מכוכב אחר, שהוא זן אחר שהתפתח מקופים מיוחדים, בקיצור, גישות שונות שמצביעות על כך שהעולם לא מקבל אותנו כבני אדם רגילים. וזה למרות שבמשך כל ההיסטוריה רצינו להגיד להם שאנחנו רגילים ורוצים להיות כמוהם, מסורים וממש רוצים להיטבע בחברה. אבל זה לא עובד גם מצידם וגם מצידנו. זאת אומרת, יש בטבע מעין תכנית פנימית, שתמיד תשאיר אותנו כחלק מאוד מיוחד בתוך האנושות, ולא חשוב אם זה לרע או לטוב, אבל מיוחד כל כך שסביבו משהו תמיד מסתובב, תמיד זורם. יותר מזה, אנחנו אפילו רואים שהם אומרים בפה גלוי שישראל הם מקור הרע בכל העולם, שהיהודים סובבים את כל העולם. ויש בזה משהו עד היום, כי באמת, גם בהוליווד, גם בוולסטריט, בכל מקום, גם במדע, גם בפרסי נובל, בכל דבר, אנחנו, או לטוב או לרע, מיוחדים.

ויש עובדות שאי אפשר להכחיש אותן, למרות שבעצם לטובתנו היינו רוצים לטשטש זאת ולא להיות כאלה. אבל למרות שאנחנו לא רוצים, כך זה יוצא. ורואים שיש בזה איזה כוח עליון, שמסדר אותנו תמיד בין העליונים, בין הראשונים, בין החכמים והעשירים ביותר, והדבר הזה, אם כי הוא תמיד משחק לרעתנו, אנחנו בכל זאת, בכל מקרה פתאום למעלה, ולא רק בדברים הטובים, גם בדברים הרעים.

ולכן עלינו להכיר בעם ישראל כתופעת טבע, כי קודם כל זו תופעה מיוחדת, נסכים איתה ולא נטען כמו שחשבו אבות המדינה, שאנחנו כמו כולם ואם תהיה לנו מדינה, נהיה כמו כולם. ולא כמו בן גוריון ששמח כשמצאו איזו זונה או גנב בתל אביב, מפני שהיוו עדות לכך שאנחנו כמו כל העמים ויש לנו את כל מה שיש לכולם. גם בטוב וגם ברע אנחנו לא כמו כולם והסימנים החיצוניים האלה לא אומרים שום דבר, למרות שנמשכנו להיות כמו כולם וכך גם חשבו ורצו בהקמת המדינה, האירופאים, האמריקאים, הרוסים, או כל אלה שתמכו בזה ורצו לקבוע קשר מיוחד.

מעניין שהיחס הזה נשאר והוא בולט ומתגבר. כי אם קודם חשבנו שזה תלוי בדת, היום העולם מתרחק מדתות ובמקום הדתות המקוריות, כל אחד כבר ממציא מעין מודרניות שהיא כתוספת תרבותית לחיים. אנחנו רואים את זה אפילו אצל שכנינו, הרבה זרמים וכיוונים, אבל היחס לעם ישראל נשאר. ואפילו עמים שהם נטולי דת לחלוטין, וזה מעניין ולא חשבנו שכך יקרה, ככול שהם מתפתחים יותר, היחס שלהם לישראל שלילי יותר. הם באמת פתאום מגלים את העובדה שישראל הוא עם מיוחד, מקום מיוחד, תופעה מיוחדת, שמתגלה יותר ויותר בעולם. ושוב, מדובר במדינות שלא שייכות לנו לגמרי, אני לא מדבר על מדינות מוסלמיות או נוצריות, אלא על סין, יפן, או על אלה שלגמרי לא שייכות לדת.

זאת אומרת, יש כאן בכל זאת תופעה מוזרה. זה ברור לכולם, יש על זה המון מחקרים ולא נוכל להגיד שהגענו על ידי המחקרים האלה לדעה ברורה. ואם בכל זאת נוכל להסתמך על משהו ולהמשיך בכיוון כלשהו, לבחור מתוך זה התנהגות מסוימת בינינו, בבניית החברה והמדינה, והיחס עם השכנים ועם העולם, אנחנו צריכים לראות שאם אנחנו עושים משהו ומאיתנו מתפשטים גלים בכל העולם, אז איך עלינו להיראות, להתקיים, באיזו תבנית, באיזו פילוסופיה פנימית, כדי שהגלים שיתפשטו מאיתנו ימלאו דווקא את התקווה של האנושות, שהיא תרגיש שמאיתנו מגיע כוח חיובי ולא שלילי?

כי בטוח שזה קורה, כל מה שנעשה יתפשט בכל העולם בגלים מאיתנו כמרכז. בואו נתנהג לפי מה שהעמים היו רוצים לקבל מאיתנו, נעשה זאת כבפידבק, כאילו לנו אין שום פילוסופיה, שום דבר בחיים, אנחנו יכולים להיעלם מהמפה, שוב לנסוע לכל מיני מקומות, להתפזר בעולם. בזה לא נפתור שום בעיה וכבר ראינו את זה, בכל מקום שיהודים נמצאים הם הופכים להיות  המוקד, או הטוב או הרע, שממנו מתפזר משהו. כך זה קורה.

במיוחד מישראל, אומות העולם תמיד בונים גוש אחד, מעין "חכמי ציון" למיניהם, שיש להם כביכול איזו תכנית מיוחדת, שהעם הזה מאוחד בתוכו ויש לו סוד ותכנית סודית כלפי העולם, וכלפי המדינות. זאת אומרת, הם תמיד רואים בנו משהו מאוד מגובש שקולט את כל התגובות מהעולם ועל ידי זה שולט. אני חושב שאם היינו מבינם את היחס הזה וקודם כל מסכימים שזה כך וקיים, שהתופעה הזאת ברורה וקיימת, ומשתדלים להבין מה אומות העולם והשכנים שלנו  רוצים מאיתנו? מה אנחנו יכולים לתת? כבר נתנו לעולם חכמה ומדע ודתות, אנחנו יכולים לתת לעולם את כל העושר שיש לנו, שום דבר לא ישתנה. העולם זקוק לדוגמה מאוד מיוחדת, שלפיה הוא יוכל לסדר את עצמו ולהרגיש מאושר. עד שלא נביא לו דוגמה, השפעה כזאת, הוא תמיד יבוא ויאשים אותנו, למרות שיקבל מאיתנו כמו ממרכז ההשפעה, כסף, חכמה וכל מה שהוא רוצה.

אנחנו צריכים לחקור מה במיוחד הם רוצים מאיתנו, שאם הם לא יקבלו אותו, כלום לא שווה. ואז יהיה לנו ברור מה לעשות. כדי לחקור את זה אנחנו צריכים להיכנס לפנימיות הטבע, כי אף אחד לא יודע, גם לא אומות העולם. הם יודעים בצורה אינסטינקטיבית להאשים אותנו, כי כך הם מרגישים, והם מרגישים בצורה הטבעית, שאתה גורם לרע. פשוט מאוד, כל אחת ואחת מאומות העולם פונה כביכול לאיש יהודי, או לְמה שהוא קורא לו "אתם", לעם ישראל, אם כי אין עם ואין מושג כזה. אני זוכר שכשהייתי ברוסיה עם מאות חברים ומכרים שלי, שכמעט ולא היו ביניהם יהודים, ובכל זאת היחס הוא "אתם", ורע לנו מפני שאתם כך קיימים וכך עושים וכולי. זאת אומרת, בכל מה שאנחנו עושים, אנחנו גורמים להם רע כל הזמן.

וצריך להבין שבכל הפעילות שעשינו עד כה, באמת גרמנו רע לכל העולם. בואו נקבל את נקודת המוצא הזאת, את זווית הראיה שלהם, ש"היהודים גורמים לנו רע." ולא חשוב איך נתנהג, זה מושרש בטבע. השאלה היא, האם יש בנו יכולת, מצב מיוחד, שנוכל בצורה כלשהי להתקיים? כי לא חשוב אם ניגע בהם או לא, זה מתפשט כביכול מתחת לפני האדמה, כך זה בטבע, בקשר הפנימי שלנו לכל העמים. איך אם כך, אנחנו צריכים לחשוב? אולי זה במחשבה? אולי בהתנהגות בינינו, שאינה תלויה במקום בו נהיה, אפילו ניסגר בתוך הגבולות שלנו, ללא שום קשר לעולם? איך עלינו לבנות בינינו קשר שיגיע אליהם בצורה, בהרגשה, בתגובה חיובית?

זאת אומרת, אנחנו לא הולכים לטפל בסכסוך עם השכנים שלנו, או עם מדינות רחוקות, עמים שונים וציוויליזציות שונות אי שם. לא. אנחנו פועלים במישור הטבעי, ולכן מתנזרים מהפוליטיקה, מהכלכלה, ומזמנים כאלה ואחרים, כל זה לא חשוב. התופעה הזאת היא תופעה נצחית, ודורנו נמצא ממש מול אותה שאלת הנצח, "מה עלינו לעשות?". ולכן אין סכסוך בינינו לשכנים, יש סכסוך בינינו, כל היתר נפעל בצורה אוטומטית, בחוק הטבע שעליו אנחנו לא שולטים. ואולי זה טוב, כי הכל נמצא בידינו, הכדור בידינו, ואם נסדר את היחס, את הקשר בינינו, רק שייתן תגובה נכונה, אז זה יסתדר.

וכאן אנחנו צריכים לפנות לטבע ולראות, האם אנחנו מיוחדים מכל הציוויליזציות, מכל העמים, מכל הקבוצות והשבטים למיניהם שהיו ונמצאים ועוד יהיו? מה הטבע רוצה מאיתנו? וכאן באמת אנחנו רואים שאנחנו נמצאים בזמן מיוחד, יש לנו אפשרות לבנות את החברה שלנו, של היהודים, בצורה שאותה נרצה, בזה אף אחד לא מפריע לנו, מלבד אנחנו בעצמנו. והטבע מראה לנו היום דוגמה, ובעצם ידענו על זה גם קודם, מהחכמה שלנו, מהתורה שלנו, שאנחנו צריכים להיות באהבה הדדית, בחיבור, בהתחשבות עם הזולת, אחים אנחנו. אנחנו צריכים לקיים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך", זו השיטה שכבר קיימת אלפי שנים בעַם שלנו, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", ו"איש לרעהו יעזורו". ומה לא נאמר על זה, יש אלפי פסוקים שנאספו במשך השנים מהפילוסופיה של העם שלנו, ולפיהם העם השתדל להתקיים ותמיד לפחות, כיבד את זה פחות או יותר.

היום אנחנו רואים, שיש לנו אפשרות להתחיל לממש את זה, וזה יהיה בהתאם לְמה שהטבע דורש מכל החברה האנושית, כי זו בעצם הסיבה לכל המשברים, לכל הרע שכולם מרגישים. אם נתחיל להתקיים בינינו בצורה כזאת, ונבנה חברה שבה כולם מקושרים יחד בצורה הדדית, בחיבור, כשכל אחד דואג לזולת, אם כי מאוד לא מובן איך להגיע לזה מהטבע האנושי, ואנחנו לא פחות אלא יותר אגואיסטיים מהאחרים, אבל אם היינו עושים זאת, בהכרח היינו משפיעים את אותה השפעה חיובית, על כל הקשרים שלנו עם האחרים, והם היו מתרשמים בצורה אחרת מעכשיו. מתוך זה שאנחנו בפילוג, בשנאה הדדית, במצב שבו אף אחד לא סובל את השני, אנחנו ממש הרוסים, החברה שלנו הרוסה. הילדים עוזבים את הבית, אף אחד לא מכבד את השני, גירושין, סמים, זנות, מה לא? אנחנו לא דוגמא לאנושות ולא מקור הכוח החיובי הדומה לטבע.

ולכן לא פלא שכולם מצביעים עלינו, ואנחנו במצב הזה כבר אלפי שנים. אבל אף פעם לא הייתה לנו אפשרות לעשות אחרת, כי היינו תחת שליטות זרות. ודווקא תחת שליטה זרה היהודים עזרו זה לזה, כי האויב היה קרוב. עכשיו אנחנו מול אויב חיצוני יותר, אז לא כל כך מפריע לנו. אם אנחנו חזקים, אז זה עוד יותר גרוע, אנחנו עלולים לזלזל באויבים האלה, בשכנים שלנו, ובינתיים גם להתווכח ולהתקוטט בינינו וכן הלאה. זאת אומרת, הכוח הפנימי שלנו להתמודד נגד האויב החיצוני הוא לרעתנו, כי הוא נותן אפשרות לאגו שלנו להיות בהתקוטטות פנימית זה עם זה.

ניצה: תוכל להרחיב קצת על זה?

ככול שהצבא שלנו יותר חזק והאיום החיצוני פחות מאיים עלינו, אנחנו מרגישים יותר בטוחים, זה מאפשר לנו להיות יותר חופשיים בינינו, ובכך לתת לאגו שלנו לפרוץ, לזלזל זה בזה וכל אחד עושה מה שבא לו. לעומת זאת, אם היינו מרגישים כמו אז בקיבוצים, "חומה ומגדל", אנשים היו חייבים להתחבר יחד, כמו כבשים שמתחברים אם מסביבם יש זאבים, במצב כזה הייתה לנו נטייה טבעית יותר להתחבר. וככה לא.

זאת אומרת, אין לנו מה להתגאות בכך שאנחנו חזקים. הטבע מחייב אותנו להיות מחוברים, זו המשימה שלנו מצד הטבע, לכן, עלינו להבין איך לפתור את הבעיות של האנטישמיות והביטחון הסביבתי הזה, למרות הכוח צבאי שיש לנו. זאת אומרת, לא להתגאות בו, אלא לראות בו הזדמנות שעל ידה, בינתיים, נבנה את עצמנו כאן בצורה נכונה, למרות שיש לנו סוג של ביטחון מסוים. ואם לא, אז אנחנו פתאום מגלים שלשכנים שלנו יש כבר טילים והם ממש יכולים לכסות אותנו בכל פינה ופינה עם אלפי הטילים וכן הלאה.  כלומר, אם לא נשתדל בזמן שניתן לנו, להתחבר ולהתחיל להשפיע לעולם בדרכים הטבעיות הפנימיות שנמצאות בתוך הטבע, השפעה חיובית לכל העולם, אז וודאי שנרגיש שהיחס השלילי אלינו מתגבר. גם בכך שפוליטיקאים מכל הצדדים ומכל העולם, פחות ופחות יעזרו לנו, וגם בכך שהשכנים שלנו יהיו יותר חמושים, יותר חכמים ויותר מגובשים ביניהם סביבנו.

אורן: אתה מדבר על כך שהחברה הישראלית מפולגת, מפוררת וחלשה. זה לא סוד שזאת החברה שלנו ואת זה אנחנו רוצים לתקן בעזרת מה שנלמד ממך. אם מנתחים את הגורמים שיוצרים את הפילוג, אז הסכסוך הישראלי פלשתיני מלבד ההיבטים שלו בינינו לבין שכינינו הוא גם בעצם גורם מרכזי אם לא הראשון במעלה בעוצמתו, שמפלג את החברה הישראלית.

וזה הפלא, כי הוא היה צריך לאחד.

ניצה: בדיוק.

אורן: כן. יש מקומות בחברה הישראלית, ואזורים מסוימים בארץ שבהם "שמאלני" היא מילת גנאי, ויש אזורים אחרים שבהם המילה "ימני" היא מילת גנאי. יש משפחות שנמצאות בסכסוכים פנימיים כי ההורים הם כאלה, והילדים הם אחרים. אם היינו ממפים את הדיונים שנערכים בסלון, בבית קפה או לא משנה איפה בציבור בישראל, אז נראה שהדיון על שמאל וימין ביחס לסכסוך הישראלי פלשתיני נמצא בעצם במוקד ומפלג את העַם.

כן.

אורן: וזה משהו שהולך ומתפתח בעשרות השנים האחרונות. השאלה היא, איך באמת אתה רואה את הדבר הזה כגורם שמפריד בינינו? הרי הגענו למצב שלפני שהוא קרה, אני לא חושב שהיה אפשר להעלות אותו על הדעת, ראש ממשלה בישראל נרצח על ידי יהודי, אחיו, בגלל סכסוך על היחס לפלשתינאים?

היו לנו עוד דוגמאות עם קום המדינה ב"אלטלנה".

אורן: אבל זה כביכול קצת רחוק מאיתנו, אני מדבר בהוויה העכשווית. ואני חושב שרצח רבין שם מעין מראה מול החברה הישראלית שהכניסה אותנו קצת להלם, מהמקום שאליו הגענו בעוצמת השנאה והפירוד שהדבר הזה מעלה. אולי תוכל להתייחס לעניין הזה, איך הסכסוך בינינו לבין השכנים שלנו מפלג בינינו? מה דעתך על זה?

אני לא מחלק לסכסוך בינינו, לבין סכסוך בינינו לכל העולם, כי זאת אותה תופעה. הסכסוך הפנימי בין היהודים והסכסוך בין עַם ישראל לכל העולם, זה אותו סכסוך, כי אם לא היה לנו סכסוך פנימי, גם לא היה לנו סכסוך חיצוני עם כל העולם.

אורן: איזה סכסוך בינינו, על בסיס מה?

לא חשוב על בסיס מה, זה לגמרי לא חשוב, לדוגמה, שאתה כהה ואני לבן, שהיא פמיניסטית קצת ואני חושב אחרת, לא חשוב במה זה מתבטא. יש בינינו חוסר חיבור מעל כל הפערים. אנחנו מכירים כבר אחד את השני. תראה מה קורה בכלל.

זה האגו שלנו, ואנחנו כן יכולים מעליו לעלות ולהתחיל להתחבר. יש בנו ייחודיות מיוחדת, יש בנו תכונה פנימית ביסוד שלנו, שדרכה אנחנו כן יכולים להתחבר מעל כל הפערים, ולא לקחת בחשבון מין, גזע, מנטאליות, ולא שום דבר אחר, כאילו אין גופים, כאילו אין שום דבר מהעולם הזה, לא פוליטיקה, לא חינוך, לא יחס, שום דבר, אלא בוא נגיד, רק נשמה, שהיא הרצון הפנימי.

בוא נתחבר מעל הכול ואז, בדיוק כפי שאתה גורם לכל העולם את כל התופעות השליליות שלך, תגרום לעולם תופעה חיובית. לפחות פעם בהיסטוריה תראה למה מצפים ממך כל בני האדם, למה מחכה ממך כל העולם. הרי מה כל העולם אומר "היהודים אשמים במה שקורה לנו. הם עושים את כל הרע בעולם. רע לנו ובזה היהודים אשמים. אהה, אלה היהודים". הם מצביעים לך על זה.

אורן: ומה אתה עושה עם זה?

אין לי מה לעשות.

אורן: זה בדיוק הנושא שלנו היום, מוקד הויכוח, מה אתה עושה עם מה שהעולם אומר לך? אני צריך להגיד לעולם, "אתה צודקים. תעזרו לנו לעשות את הסדר הפנימי. בכך שתבואו ותכו אותנו, אפילו תשחטו אותנו, לא תפתרו את הבעיה, גם אנחנו לא פותרים את הבעיה". אנחנו צריכים להיות עד כדי כך לחוצים גם בכוח החיובי וגם בכוח השלילי, ודאי שרצוי בחיובי, אבל בחיובי זו דרך ההכרה, ההבנה, שנבין שאין לנו ברירה, אנחנו חייבים להתעלות לחיבור מעל כל הפערים.

אורן: יש פה קפיצה בהסבר שאני לא מצליח לגשר עליה. אפשר לחלק את הדיון בנושא הסכסוך הישראלי פלשתיני, לשלושה היבטים שונים: א', הסכסוך בינינו לבין הפלשתינאים, ב' ההשפעה של הסכסוך הזה על הפילוג בינינו, כאן בקרב החברה הישראלית, משמאל קיצוני עד ימין קיצוני, ובאמצע גוונים רבים שאנחנו בעצמנו לא מספיקים לעקוב אחרי השינויים בהם בכל רגע. ו-ג', זה יחס העולם לישראל.

בכל אחד מהדיונים גם בינינו לבין הפלשתינאים, גם בינינו לבין עצמנו וגם בינינו לבין העולם, קיים משהו שבצורתו ההגיונית, ואפילו הלא הגיונית, שהוא בלתי פתיר. גם אם נסתכל על העבר, כמו שאומרים "תסתכל על העבר, תבין לאן זה הולך", יש פה משהו שלא יודעים מה לעשות איתו, לא מימין ולא משמאל, לא מלפנים ולא מאחור, לא אנחנו והשכנים, לא אנחנו בינינו לבין עצמנו ולא אנחנו והעולם, והדבר הזה הולך ומתעצם, הולך ומפלג. וכמו שאתה אומר, מחליש, כי כישראלי, עם כל הכבוד לכל העולם, זה מה שהכי מפורר ומצער אותנו.

לכן לשכנים שלנו יש פתרון, שנראה להם כפתרון, שהישראלים יעופו מכאן. לכל העולם יש פתרון, שיהודים יעופו מכדור הארץ. אין לך פתרון אחר, פשוט מאוד. ואני אומר לך שמלבד הפתרון הזה, שהיטלר רצה ליישם, אין פתרון אחר מלבד האיחוד, התנהגות נכונה שלנו שמפעילה בהכרח גם את כל העולם לחיבור. ואז אתה גורם לכל העולם להיות מחובר בצורה יפה, ידידותית, כולם נרגעים, כולם פתאום מרגישים בנוח, בשלווה. וגם מרגישים שזה הגיע אליהם מהיהודים, מישראל. אין פתרון אחר. וכל העולם ממש מצביע על זה ואומר את זה.

מה הוא אומר? "אתה גורם לכל הרע." אז תגרום להם טוב. אין פתרון אחר. לא כאן בינינו לשכנים, לא בינינו עם כל העולם, לא לעולם לעצמו. תאר לך נניח, שלא אכפת לך, אתה נמצא בכוח כזה בעולם שלא אכפת לך מה אומרים, שיגידו מה שיגידו. אבל מבחינת המצפון, מבחינת יחס העולם אליך בכל זאת, אתה לא רוצה לעזוב את זה בצורה כזאת. יש כאלה שאומרים, כמו על השכנים "אה, לא חשוב לי מהם". אבל אפילו שלא חשוב לך, ואתה מרגיש ביטחון כלשהו וזה לא נוגע בך, העולם סובל. העולם נמצא במשבר, במצבים נוראיים.

אם אתה שואל אותי, בכל מקום שאני נמצא בעולם, יש לי תחושת אשמה כשאני רואה את כל שכונות העוני האלה בדרום אמריקה, ביפן, ברוסיה, או באירופה, וגם כשאני סתם רואה חדשות מכל העולם ורואה איך היחסים הרעים בינינו, גורמים את כל הדברים הרעים בעולם, המצפון שלי, הלב שלי, בכל זאת לא רגועים. למה אני צריך להיות הגורם הרע הזה?

אני לא עוסק בשאלה איך לפתור את הסכסוך שלנו, או איך נחיה ביתר ביטחון וכולי. חבל לחשוב על ביטחון או על השלום, הם לא יהיו. חבל לחשוב שהאמריקאים יתייחסו אחרת, או איך לא תהיה הידרדרות ביחס לישראל מאירופה או מכל מקום, זה לא יקרה. ככול שהזמן עובר ואתה לא מתקן את הדבר המעוות היחידי שאתה חייב לתקן, שגורם את כל הרע בעולם, גורם למשבר הכללי, עד שלא תתקן אותו שום דבר לא ישתנה. וככול שאתה מושך ומושך, זה יגרום ליותר ויותר בעיות.

כל יום שעובר ואתה לא פונה לתיקון, אתה גורם לחורבן. כשאני מסתכל על העולם אני אישית מתבייש במה שאני גורם בעולם. יש לי כזאת הרגשה.

ניצה: בסקר שנערך באיחוד האירופאי נטען שישראל היא בעצם מקור הסכנה לשלום העולם. 74% מהאוכלוסייה ההולנדית טוענים שישראל היא בעצם הסכנה לשלום העולם.

וזה כנגד כל הגיון.

ניצה: זאת אומרת, הם בעצם מצפים מאיתנו להביא שלום?

להביא שלימות. אפילו לא שלום, אלא שלימות. הם מדברים רק על שלום או מלחמה ואני אומר, לא רק זה, אלא שלימות. שלימות זה כשטוב לאדם, כשהוא מרגיש מלא, שלם. כשהוא נמצא עם כל העולם ועם עצמו, ועם כל השאלות שלו, אפילו עם החיים והמוות, עם כל הדברים, הוא נמצא במצב שהוא מלא, הוא שלם, הוא בהרמוניה, בשלווה.

לזה העולם מצפה. והטענה כלפינו היא טבעית ולא על טבעית. לנו היא נראית על טבעית, נפסיק כבר עם הגישה הזאת ונבחן אותה לאורך כל ההיסטוריה, איך היא על טבעית אם היא קיימת במשך כל ההיסטוריה? אלא מדובר באחד מחוקי הטבע.

ניצה: אני מרגישה שיש פה מחסום פסיכולוגי, שכחברה אנחנו צריכים לעבור. כי באופן טבעי אנחנו נוטים להסתכל החוצה ולהגיד "הסכסוך, הוא הגורם לפילוג בינינו". ואתה בעצם אומר, הפילוג בינינו הוא הגורם לסכסוך ולכל הבעיות האחרות.

הוא גורם לכל הבעיות בעולם.

ניצה: זו כביכול פעולה הפוכה, שהשכל מתקשה לקלוט. כי נראה לנו שאם הסכסוך לא היה, אז הכול היה בסדר אצלנו.

אם קורה עכשיו איזה אסון קטן או סתם איזו צרה קטנה לאדם כלשהו בעולם, נניח לאינדיאני בדרום אמריקה, או מישהו שובר רגל, או כל משהו אחר שקורה, זה קורה כתוצאה מכך שאנחנו לא מחוברים, לא מאוחדים. ככה זה. זו רשת כוחות שפועלת וכל חוסר השלמות נגרם על ידינו.

ובסופו של דבר כך זה בתוך כל אדם ואדם, וככול שהאנושות מתפתחת יותר, יש להם יותר ויותר את ההרגשה הפנימית הזאת. מאיפה? זה הטבע. כמו שאני רוצה לאכול, כך אני מרגיש. זאת תופעה טבעית מיוחדת מאוד. כי בדרך כלל אני מרגיש מה אני רוצה, אני רוצה לאכול, לשתות, להכניס דברים, להוציא דברים, לישון, משפחה, כל מיני תענוגים, כל מיני דברים, ויש לי עוד משהו, אם קורה לי משהו שלילי בסופו של דבר אני קושר את זה לקבוצת אנשים שמונה בסך הכול כמה מיליונים, 0.1% או פחות מכל האנושות, הם מפוזרים, מאיפה ומה הם? אף אחד לא יכול להצביע עליהם. עכשיו לפחות יש את מדינת ישראל אז אפשר להצביע עליהם, "ההם גרים שם". מי "ההם"? אלה האשמים בכל הצרות.

זה כל כך חזק שאין בכלל מה להכחיש את זה. זה במשך כל ההיסטוריה, כל בני האדם, זו תופעה עולמית. וזה שאנחנו רוצים לברוח ממנה, לטשטש אותה, גורם לנו רק רע. איך אנחנו יכולים ללכת נגד חוק הטבע אם אנחנו רואים שזה קיים במשך כל ההיסטוריה? אם אנחנו רואים שזה קיים בכל הציוויליזציות, בכל הזמנים, בכל העמים, כלפי כל דבר ודבר שקורה, אז מספיק, אני כבר צריך לעשות מזה איזה סיכום.

אורן: אתה אומר שהדבר הכי לא חכם לעשות, זה להתעלם ממה שהעולם טוען?

כן. אסור לנו להתעלם מזה שהעולם תלוי בנו.

אורן: אתה אומר, בואו לא נזלזל במה שהעולם אומר לנו, מאשים אותנו. אפשר להתעלם אבל זה לא יביא אותנו לשום מקום.

עלינו לקבל את זה.

אורן: קח את זה בחשבון, כעובדה, שכך הם מרגישים ומכאן תתקדם הלאה.

האנטישמים הכי גדולים כתבו דברים הכי אמיתיים. תראה את כל האידיאולוגים של האנטישמיות, את הנרי פורד ואת כל הנאצים, שכתבו "אם היהודים היו מתחברים, הם היו מבצעים את התפקיד שלהם בעולם, והיו מפסיקים לגרום רע לכל העולם. כל העולם היה מסתדר". מתוך התלות שלהם בנו, כך הם מרגישים. הם אמרו, "אנחנו מוכנים לעזור לכם בכל דבר".

לפני מלחמת העולם השנייה, הנאצים שילמו כסף רב ליהודים כדי שיעברו מגרמניה לפלסטינה, שיבנו בה את המדינה. אותו גבלס וכל אותם אידיאולוגים נאצים, שאחר כך שינו את הכיוון, כי לא הייתה ברירה, לא היה אפשר לסדר אותם שיהיו כאן מאוחדים. פתחו בגרמניה בתי ספר למקצוע, לכלכלה, לחקלאות, הם עזרו בכסף לכל מי שנסע לכאן. הם מלכתחילה רצו לארגן כאן ישוב שיתפקד בחיבור. וכשהיהודים לא הסכימו לזה, אז הם התחילו עם ההשמדה. קודם הם רצו לזרוק אותם מגרמניה, ואם לא, אז לשרוף אותם. תקרא מה כתב הנרי פורד, הוא אידיאולוג גדול.

אורן: מה הוא כותב?

הוא כותב שאם היהודים היו מתקיימים בחיבור ביניהם, הם היו פותרים את כל בעיות העולם. זה גורם את כל השנאה בעולם והפוך, זה יגרום לכל החיבור בעולם, לכל טוב. יש ספרים שהם כתבו, ואתה רואה עד כמה הם הכירו בתופעה הזאת. מתוך שנאה, מתוך צער, אבל כתבו במוח צלול, מתוך זה שהם רואים ומרגישים. כשאני קורא את זה, אני מזדהה איתם.

אורן: מה פירוש?

אני מבין אותם. כי בסך הכול מה האדם כותב? מי זה האדם? אני לא מסתכל על האדם, אני רואה את תופעת הטבע, שכך הוא מרגיש וכך הוא מביע את עצמו. ובאמת, לפי מה שהוא ראה בהיסטוריה וכחוקר, דבריו נכונים, ליהודים שלא התחברו הוא היה אנטישמי, אבל לאלה שהתחברו הוא היה אוהד ומחובר בלב ונפש. זה מה שהוא כתב.

זאת אומרת, לזה העולם זקוק. תאר לעצמך שהיית תלוי בבן אדם, הוא זה שגורם לך טוב או רע ואתה לא יכול לעשות כלום, הוא ביחס שלו, במחשבות שלו קובע לך את כל הגורל, משנה לך, ואתה בינתיים מרגיש רע, איך היית מסתכל עליו? ומגיעים עוד משברים ועוד בעיות וצרות, ומפטרים אותך מהעבודה, אז ודאי, יש מגיפה, מי אשם? היהודים. אתה צוחק מזה, אבל זה לא צחוק, כי הם מרגישים בפנים בצורה רצינית, וזה לא סתם כך שמישהו קופץ באו"ם או באיזה מקום פומבי, ומדבר באופן שאסור לדבר, זה כביכול לא יפה, אבל הוא לא יכול להחזיק את עצמו כי הוא מרגיש את התופעות האלה. הם אנשים חכמים, הם מרגישים את זה ממש מתוך עצמם.

צריך להכיר בתופעה הזאת כחוק טבע. וכל עוד לא נתחיל להתייחס לזה כך, לא יהיה שינוי לטובה.

אורן: הזמן לדיון הזה הולך ומסתיים, נמשיך לדבר על הנושא, אבל בכל זאת, הייתי רוצה לשמוע סיכום לשיחה הזאת, התחלנו מהסכסוך הישראלי-פלסטיני והתרחקנו קצת. עם מה אתה רוצה שנצא מהשיחה הזאת.

אם נרפא את הפילוג הפנימי בינינו, נרפא בזה את כל המחלות והתופעות הרעות בעולם. וההיפך, נסובב את העולם לטוב. אין לאף עם בעולם יכולת לשנות את העולם לטוב או לרע, רק בנו נמצאת יכולת כזאת. זה מאוד מוזר, זה מאוד לא רגיל שרק לנו, אבל אנחנו צריכים להכיר את זה לפי כל העובדות ולפחות לפי כל היחס שאנחנו רואים ומרגישים מהעולם. ואם לא, אז יבואו חלילה עוד ועוד מיליארדים וילמדו אותנו את זה.

קודם כל להכיר בזה שאנחנו נמצאים בנקודת המוקד. אנחנו גורמים או טוב או רע לכל העולם, מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות או לכף חובה, זה אנחנו.

אורן: הזמן שלנו הסתיים, יש הרבה על מה לחשוב. תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה מזוז, תודה גם לכם שהייתם איתנו, עד הפעם הבאה שיהיה לנו כל טוב ולהתראות.

ישראל והעולם

 נאום באו"ם: אין המדובר בסכסוך בין ישראל לשכניה אלא בבעיית ישראל בעולם

• כמו שהאו"ם החליט בעבר על הקמת מדינת ישראל, כיום עליו לדאוג לתפקודה הנכון
• שאלה לאו"ם: מה אתם באמת חושבים על היהודים?
• במה בדיוק ישראל גורמים רע בעולם? אם נאתר זאת בדיוק ונהפוך זאת, נגרום טוב
• בואו נפתור את בעיית ישראל בעולם יחד, כי בעצם זו בעיה של כולנו
• לא ייתכן ששבעה מיליארד יסבלו בכל רמות החיים, כי כמה מיליונים לא מתחברים
• זהו לא סכסוך בין ישראל לשכנותיה, אלא קודם כל סכסוך בין הישראלים לבין עצמם
• האו"ם צריך לדחוף את ישראל לבצע את תפקידה הגורלי ולהוביל העולם לשלמות
• שיפור היחסים בחברה הישראלית ישפיע מיידית על הסכסוך הישראלי-פלסטיני
• גם אם ישראל תיעלם מהמפה, העולם הערבי מלא סכסוכים, ותמיד יאשימו היהודים
• אם בישראל תיבנה חברה לדוגמה, כל האומות ירגישו ויבינו כיצד להתחבר גם כן

 דיאלוג עם אמדניג'אד: אתה טוען שאנו שולטים בעולם? החלטנו להזרים לך כל טוב

• "מי אתה אחמדיניג'אד לולא התרסתך נגד ישראל? בזכותנו בכלל מבחינים בך"
• אין פתרון ישיר לסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם לא לשום בעיה אחרת בעולם
• לתת עוד כמה ק"מ לפלסטינאים או אף את כל ישראל לא מסלק הרע והסבל מהעולם
• לולא ישראל, הערבים היו אוכלים זה את זה, עקב מלחמות דת פנימיות
• העולם זקוק לתרופה של ממש ולא לפלסטר מקומי. ריפוי הרע בשורשו
• אם נתחיל לפתור בעיות חברתיות בישראל, אותן בעיות יתחילו להיפתר בכל העולם
• יש בינינו לבין העולם קשר פנימי. כך בדיוק זה עובד. אנחנו הראש והשורש לכול
• העולם עומד להתפוצץ מרוב בעיות. המפתח לרוגע, לשלווה ולשלמות בידינו

 אם העולם יבין את התמונה ויתחיל לדרוש מאיתנו ביצוע תפקידנו, זה יעזור לנו מאוד

• דימוי של כנס פנים-ישראלי לאיתור פתרון חדש לסכסוך הישראלי-פלסטיני
• עלינו להפסיק השפעתנו השלילית על העולם, ולפתח הקרנה חיובית ע"י חיבור בינינו
• ריבוי המפלגות והדעות בישראל זו העתקה מהעולם כולו. מחלוקות הן דבר טבעי
• היהודים משפיעים לא רק על כלל האנושות אלא גם על מערכת הטבע. מכת ארבה…
• אנחנו היהודים משפיעים רע בעולם בכך שאיננו מתעלים מעל כל ההבדלים אל חיבור

 קודם כל לארגן בינינו חיבור כמו במשפחה. שנתקדם למצב כזה, הבעיות ייעלמו

• הסכסוך עם השכנים ייפתר ע"י החיבור בינינו. כי החיבור יזרים כוח טוב בעולם
• לא נזדקק להסכמי שלום על נייר, כיוון שישרה בינינו יחס טוב אמיתי
• כיום יש יהודים ששונאים זה את זה, יותר מאשר את שכנינו
• "עַם" פירושו חיבור. טרם בינינו עצמנו כעם אחד מאז שחזרנו לכאן קיבוץ גלויות
• דוגמה של בעל ואישה שמתחברים מעל כל הפערים כיוון שהם משפחה אחת
• אי אפשר לפתור רק ויכוח מפלגתי או סכסוך ישראלי- פלסטיני, כיום המשבר גלובלי
• ריבוי דעות דווקא מעשיר את חכמת ההמונים, אך התנאי המוקדם הוא שמתחברים
• לכן לפני הכול, עלינו לבנות בינינו קשר כמו במשפחה. והחיבור יהיה הערך העליון
• אם "על כל פשעים תכסה אהבה", הבעיות ייעלמו, או שנפתור אותן יחד מתוך חיבור

אורן: שלום לכם, ותודה שאתם מצטרפים אלינו ל"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן.

שלום לכולם.

אורן: אנחנו מנסים ללמוד כאן בשיחות האחרונות שלנו מהרב לייטמן, איך אפשר לבנות את החברה הישראלית בצורה חדשה, שתיקח את כולנו יחד ואת כל אחד מאיתנו כפרט, אל חיים חדשים, חיים טובים יותר, שנקום עם אור גדול בעיניים. אנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו. הנושא שלנו היום הוא אחד הנושאים, שנמצא בלב ליבה של החברה בה אנחנו חיים, הסכסוך הישראלי פלסטיני. תצטרפו, בטוח שיהיה מה ללמוד.

אנחנו רוצים להציב לפניך בתחילתה של השיחה שלנו היום אתגר, בוא נדמה סיטואציה בה אתה מוזמן להציג את תפיסת העולם שלך, למשל בכנס מיוחד באו"ם, שדן בסכסוך הישראלי פלסטיני. היו עד היום הרבה דיונים באו"ם מזווית כזאת, מזווית אחרת, מדינה כזאת הובילה, מדינה אחרת הובילה, ובעשרות השנים האחרונות הסכסוך הזה תופס אולי את המקום המרכזי בכלל דיוני האו"ם, ובאופן מעשי אף אחד לא יודע מה לעשות איתו, לא בצורה כזאת, ולא בצורה אחרת.

אנחנו כישראלים רואים שהמגמה הולכת ומחריפה, היחס אלינו הולך ומחריף, המגמות נהיות יותר ויותר שליליות והמצב מאוד מדאיג. בוא נזמין אותך הרב לייטמן, לנאום ולהציע פתרון משלך, משהו חדש שכנראה לא הכרנו, שיכול לפתוח לנו אופק חדש, לשפוך אור על מה עושים עם הצרה הצרורה הזאת, של הסכסוך הישראלי הפלסטיני. הייתי רוצה להזמין אותך להיות הנציג של מדינת ישראל בכינוס כזה באו"ם. מה יש לך לומר לגבי הסכסוך הישראלי פלסטיני?

קודם כל, אני חושב שזה לא סכסוך בין ישראל לשכנות שלה, לא העמים ולא המדינות, אלא זו בעיית ישראל בעולם. קודם כל נעלה דרגה, זו בעיה בין ישראל לאו"ם כולו, לכל העמים, לכל המדינות, לכל האנושות, ישראל מנוגדת לכל האנושות. והאנושות על נציגיה באו"ם, בהתאם לזה שפעם ייסדה את מדינת ישראל, נתנה את הסכמתה שהיא תהיה קיימת, והיא חייבת לדאוג עכשיו שהמדינה הזאת תתקיים, כפי שאומות העולם רוצות שהיא תתקיים. אנחנו צריכים לשאול אותם, מה אתם חושבים על היהודים לא על ישראל? ואנחנו נשמע מהם את הדעה הרווחת בכל העולם, שהיהודים גורמים רע לכולם. כשקורה משהו במקום כלשהו, במדינה קרובה או רחוקה, או במשך ההיסטוריה למעלה מזמן, מקום ומרחק, כולם תמיד חושבים שהיהודים גורמים רע.

באירופה, בתקופת ימי הביניים כשבאה מגיפה, מיד האשימו את היהודים. כשהייתה צרה כלשהי בחקלאות או במשהו אחר, גם האשימו את היהודים, אמרו שהם גרמו לזה. זה לא חשוב באיזה עולם, גם כשבעולם בני אדם עוד בכלל לא היו קשורים זה לזה, לא היה אינטרנט, עיתון, כלי תקשורת ולא כלום האשימו את היהודים. התופעה הזאת התפרצה מאסיה, אפריקה, דרום אמריקה ועד המזרח הרחוק, דרך כל אירופה ובמיוחד איפה שהיו יהודים. ואפילו במדינות בהן לא היו יהודים, וכמעט לא ידעו מי הם, בכל זאת הייתה גישה כזאת, יחס שלילי אליהם, בצורה פנימית טבעית. זאת אומרת, שאנחנו צריכים להכיר שיש כאן תופעת טבע. אין כאן אשם, מי פחות ומי יותר, אלא כמו שאנחנו חוקרים את הטבע, אנחנו צריכים לחקור כך את התופעה הזאת, שקיימת בטבע האנושי, ברמה האנושית. לא בחוקים של דומם, צומח וחי, אלא בחוקי המדבֵּר של החברה האנושית. ואחת התופעות שנראית כמו חוק, היא שישראל כנראה גורמים רע לעולם, כך מרגיש כל העולם.

האם יש אפשרות להפוך את היחס של כל העולם כלפי ישראל, מרע לטוב? או שנשאל את זה עמוק יותר, האם זה אפשרי שישראל לא יגרמו רע לכל העולם, כמו שהעולם חושב, ושבאמת יכול להיות שהם גורמים? ושאלה עוד יותר בסיסית ועמוקה, במה ישראל גורמים רע לכל העולם, כשבשינוי הגורם הזה, הם יגרמו טוב לכל העולם? אז לא מספיק מצד האו"ם רק לתת או קיי לקיום המדינה, ושנכניס אפילו כוחות של האו"ם, ונעודד שכמה מדינות יהיו אחראיות על קיום ישראל בינתיים, כמו שהיה בהקמת המדינה. אלא אם האו"ם נתן אוקיי להקמת מדינה מיוחדת מאוד בעולם, וכל אומות העולם פתאום הסכימו לזה, אז האו"ם צריך גם לייצב נכון את המדינה הזאת, שתהיה גורם חיובי לכל העולם.

לכן, אני כנציג עם ישראל, לא המדינה ולא הממשלה, אלא כנציג העם, פונה לאו"ם לחקור את התופעה ולעזור לכל העולם. כי אנחנו מדברים מהאו"ם, אני מדבר מהמשכן, מהמקום הגבוה הזה לכל העמים, "בואו ונפתור את הבעיה, כולם סובלים, זו בעיה של כולם, ואני כנציג מעם ישראל מזמין את כולכם, בואו יחד נחקור, בואו יחד נשנה את הסיבה הרעה הזאת, לסיבה הטובה".

אם אנחנו יורדים לעומק הדברים, אנחנו רואים שיש השפעה ישירה, בין מה שקורה בעם ישראל לבין מה שקורה בכל העמים, כל החברות, כל המדינות. ואם ישראל יהיו מחוברים יפה ונכון ביניהם, ללא פילוג, בחיבור ידידותי, כאחים, כמשפחה אחת, זה יגרום לכל העולם להיות כמשפחה אחת. וההיפך, אם ישראל נמצאים בפילוג, בריחוק, בקיבוץ גלויות כמו עד כה, אז כך הם גורמים רע לכל העולם בכל מיני רמות.

התופעה הזאת קיימת בטבע, אין לנו מה לעשות איתה, ועכשיו אנחנו צריכים להתארגן, כל העמים והאו"ם בראשם, כדי לחייב, לעזור ולתמוך בחברה הישראלית, להיות יותר אחראיים על מה שהם גורמים לכל העולם. כדי שהם יתחילו להסתדר לא למען עצמם, אלא למען העולם, ושיקבלו את האחריות והרצינות במשימה הזאת. יש לנו בעיה עולמית, כולם סובלים, שבעה מיליארד איש סובלים, לא יתכן שהם סובלים ולא יכולים לסדר את עצמם, בצורה חברתית,  אנושית פנימית, במשפחות, בבריאות, בכלום. גם כלפי תופעות טבע, אקולוגיה, כלפי כל דבר העולם לא יכול להסתדר, בגלל שכמה מיליונים, נניח 1% או 0.5%, או 0.1%, לעומת מיליארדים, שלא יודעים לעשות ביניהם חיבור יפה, כמו משפחה שדואגת בצורה הדדית זה לזה.

אנחנו חייבים לחייב את ישראל, לתמוך, לעזור להם לקיים דבר כזה. בזה שנחייב אותם, שהם ירגישו מחויבים לכל האנושות, הם יגרמו סדר, שלווה, שלמות וטוב, לכל העולם. לכן אני פונה לכל העמים בנאום הזה, ומזמין אותם להתחבר, לבוא לישראל בדרישה, ובעזרה, כדי לעזור לעם הזה להפסיק עם כל הסכסוכים. זה לא סכסוך בין ישראל לשכנים, הסכסוך הוא בתוך ישראל. איך אנחנו יכולים לגרום להם להרגשת האחריות לחיבור, כי הם מחויבים לכל העולם. למה? כי זה הגורל של היהודים.

אז מעכשיו והלאה אני מבקש, בואו נסדר כאלו תוכנות, תכניות, ישיבות, נתחיל לממש בפועל, נדרוש את זה ממדינת ישראל, ממשרד החינוך שלהם, מכלי התקשורת ומכל מיני ארגונים. נביא לשם גם כוחות עזר במה שצריך, נתחיל לתמוך בכל החברה הזאת מבחוץ, שהיא תתכנס כמשפחה אחת בשינוי עצמי פנימי. השינויים האלה יתפשטו בכל העולם כהשפעת ישראל לכל העולם, ויגרמו לכל העולם להגיע לשלמות.

אורן: מה ההצעה הייחודית שלך לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני? סכם את ההצעה.

ישראל חייבת להיות דוגמה לחיבור, ואז לתוך החיבור שהיא עושה בפנים, בתוך עצמה, להזמין את כולם להתחבר. וכולם ירצו להתחבר ברגע שהם ירגישו שמתוך ישראל באות כאלה השפעות לחיבור. אין לי עם מה לפנות לאחרים, כי גם כך אני משפיע עליהם. אני לא צריך לפנות אליהם, ברגע שאני עושה בי שינוי, אני משפיע עליהם.

אורן: אתה מדבר מצד הציבור הישראלי?

כן.

אורן: מה אנחנו מציעים באו"ם כפתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני?

תלחצו על ישראל שתשתפר, שתתקן את עצמה.

אורן: את זה עושים עד היום ללא הועיל. מה באופן מעשי?

האו"ם לא עושה את זה.

אורן: מבוקר ועד ערב האו"ם דורש מישראל לשפר את עצמה.

מה זה "לשפר"? לשפר, זה לגרום לחברה הישראלית להבין את תפקידה בעולם, שאנחנו צריכים להיות "אור לגויים". אין לי מה להציע יותר, בשביל מה לי לפנות למישהו? אלא, אני יכול לפנות לכל העמים רק עם המשימה הזאת, לאו"ם, לשכנים שלי, ולכולם. זאת אומרת, מחוץ לישראל אני צריך לפנות רק בעניין אחד, תעזרו לי להשתנות, להשתפר, להתחבר פנימית. מזה שאני אהיה מחובר פנימית, אני אשפיע לכולכם טוב, אתם רוצים שיהיה לכם טוב? תשפיעו עלי, תלחצו עלינו, תעזרו לנו להיות מחוברים. אין לי עם מה לפנות עוד, לא לשכנים, לא לפלסטינאים, לא לאו"ם ולאף אחד, רק עם זה.

זה עובד בצורה כזאת, זה פידבק מאוד פשוט, מה שאני יכול לקבל מהם. זה בסדר שאתם מאשימים אותי, ומה חוץ מזה שאתם מאשימים אותי? במה אתם עוזרים באמת, בפועל, כדי לא לקבל ממני השפעות שליליות, תעזרו לי, תחייבו אותי לחיבור, ואז תקבלו ממני השפעות חיוביות.

ניצה: הנושא של הכנס הייחודי הזה הוא, החברה הישראלית והסכסוך הישראלי פלסטיני. זאת אומרת, שבכנס הזה מן הסתם נמצאים אבו מאזן ועוד אנשים, שרוצים לדעת איך זה ישפיע באופן מידי על הסכסוך, אם נניח ונעשה פעולות כלשהן.

זה ישפיע באופן מידי על הסכסוך, ברגע ובמידה שאנחנו מתחילים להשתפר, זה ישפיע מידית על היחס שלנו כלפי האחרים. מה שאחרים ירגישו מאתנו, איך שאנחנו מתחברים ומשתנים, בכך אנחנו נשפר את הדמות שלנו בעיניהם, הם ישתנו בהתאם לזה אלינו, וירצו להיות יותר קרובים, מידית זה ישתנה.

נניח שישראל נעלמת מכאן, ולכאן נכנסים חמס, פתח, אל קעידה, לא חשוב מי ומה, אתם חושבים שהסכסוכים ביניהם יגמרו או לא? אתם רואים את מה שקורה בכל המדינות ובין המדינות, בין השיעים, הסונים, האלו וההם? הם לא יאשימו אותנו אחר כך, אם נהיה מפוזרים לא חשוב איפה, בכך שיש כוח שלילי בעולם שמחמם אותם וגורם להם את הסכסוך הזה? יאשימו.

זה לא חשוב אם יש מדינה ומקום מיוחד, מוגדר, או לא. ברוסיה היו כאלה האשמות, ואיפה הם היהודים? תצא לרחוב ותראה. באמריקה, באירופה? בשביל זה לא צריכים להיות מוגדרים כמדינה, כגבול, כצבא, לא. ובזה שיצאו יהודים מאיזו מדינה, זה גרם להפסק האנטישמיות שם? לא היו בכלל יהודים בסין, ביפן, בהודו, או בכל מיני מקומות, אין בהם אנטישמיות? באינדונזיה לא היו אף פעם יהודים, תראה איזה אנטישמיות נוראית יש שם, או בדרום אמריקה.

אנחנו צריכים להבין, שבזה אנחנו לא פותרים שום בעיה בעולם. אני מדבר על העולם, אני לא מדבר על ישראל, אני לא רוצה שיהיה טוב לישראל, אני רוצה שיהיה טוב לכולם. איך פותרים את הבעיה שיהיה טוב לכולם? רק דרך זה שישראל יהיו מחוברים, שיהיו דוגמה, שכך צריך להיות כל העולם, ואז בהכרח הדוגמה הזאת תתפשט לכל המדינות, לכל העמים.

הבעיות של האו"ם, הן איך מסדרים שלום בעולם, שלכולם יהיה מספיק, שכולם יהיו מחוברים יפה, שיהיה טוב לכולם בתרבות, בחינוך, במשפחה ובכל מיני דברים כאלה. אתם רוצים שכל המספרים יגיעו למאה אחוז טוב? בבקשה, אז שקבוצת האנשים הזאת שנקראת "עם ישראל" תעשה את זה כדוגמה לכול". לא שהיא תהיה דוגמה ואחרים יצטרכו לעשות משהו, אלא בהכרח מתוך זה שהם יעשו, זה יתפשט בכל העולם וזה יהיה שם. הם לא יצטרכו להתאמץ, הם ירצו לעשות את זה, ובקלות ידעו ויבינו איך לעשות, עד כדי כך יש כזאת השפעה. זו לא השפעה שאנחנו נהיה כדוגמה, והם יסתכלו מרחוק, ויגידו "אצלם זה כך, גם אנחנו רוצים". לא, הם ירגישו מבפנים, שכך אנחנו צריכים לעשות, בכל העמים, והם יעשו את זה בקלות. פתאום יהיה להם בלב רצון, ובראש שכל איך לבצע. עד כדי כך אנחנו שולטים בלב ובמוח של אחרים, זה לא יאומן, זה ממש כך. אנחנו קשורים אליהם בצורה ישירה, וכול עוד אנחנו לא נעשה את זה, הם יסבלו המסכנים.

אורן: נמשיך וניכנס לתוך התמונה הזאת של כנס בין לאומי באו"ם בנושא הסכסוך הישראלי פלסטיני, ואתה כנציג ישראל עם חזון חדש כלשהו, אין ספק שהייתה חדשנות בדבריך. אבל עכשיו לצורך העניין, אני אקח מקום של נציג.

אחמדינז'אד.

אורן: למשל, אז הייתי אומר לעצמי "הופה, ישראל כרגיל משחקים אותה, ועוד פעם בסיבוב כלשהו, שלחו לנו את החכם".

אנחנו לא בונים בינתיים פצצת אטום, איזה סיבוב אנחנו עושים?

אורן: שלחו לי לפה איזה חכם חדש שהציע תפיסה מהפכנית, לא בדיוק הבנתי מה הוא אומר, רק שאם אני מסכם את השורה אחרונה, היא אומרת תעזרו לישראלים לבנות משהו טוב בישראל, והכל יהיה בסדר.

לא.

אורן: זה לא סיכום דבריך? אז כנראה שלא הבנתי אותך.

את מה שאני אומר, למדתי ממך, אתה המורה שלי.

אורן: אחמדינז'אד.

בטח.

אורן: במה?

בזה שאתה אומר שאנחנו אשמים בכל הצרות.

אורן: נכון.

זאת אומרת, אם נשתנה, אנחנו יכולים לגרום לך לכל טוב, מה אתה חושב? כל טוב אתה לא יכול להגיד, וכל רע אתה יכול להגיד, מה זאת אומרת? זה חוק טבע. או שאנחנו גורמים רע, או שאנחנו גורמים טוב, באותם הערוצים. זאת אומרת, שאני משפיע עליך, זה מה שאתה רוצה להגיד, אני גורם לך רע. זאת אומרת, שאני יותר חזק ממך, אתה נמצא בידיים שלי, ואני משפיע לך רע, את זה אתה אומר. אז אם אני משפיע עליך רע, ואני מודע לזה, ומודה בזה שאני משפיע לך רע, עכשיו החלטתי להשפיע לך טוב, באמת מכל הלב. מה צריך בשביל זה? בשביל זה אני צריך לתת לך דוגמה טובה, כמו שעכשיו אני נותן לך דוגמה רעה. תראה מה שכותבים כל האנטישמים הגדולים, האידיאולוגים, הם כותבים שבעיית ישראל היא, שהם לא נותנים לנו דוגמה טובה, זה נקרא אצל הישראלים, "להיות אור לגויים".

אורן: אז לגבי דוגמה, יש לי דרישות מאוד קונקרטיות לדוגמאות טובות. א', עם אחמדינז'אד, יש בכלל שאלה האם להסכים עם קיומך.

אתה מעוניין שאני אהיה קיים? אם אני לא אהיה קיים, בכלל היו שמים לב אליך? אתה חי בגלל שאני קיים, אתה יכול לקפוץ ולצעוק ומישהו שומע אותך? מי אתה בכלל עם כל המדינה שלך, על מה אתה מדבר בכלל? מתייחסים אליך בסך הכל בגלל שאתה קופץ עליי, אלא מה? מי אתם בכלל? שים לב מה קורה, אתה צריך להודות לי שאתה נעשה חשוב, כי אתה צועק יותר מכולם.

אורן: הנה שוב פעם היהודי החכם, יצרת לי אותה התחושה, אין לי מושג מה אמרת, סיבבת את הדברים ימינה, שמאלה, אחורה, קדימה ובלבלת את כולנו. עוד פעם שמת את עצמך במרכז, ושהכל בסדר, ו"תנו לנו שקט, אל תבואו אלינו בשום דרישה לגבי הפלסטינאים, אל תבלבלו לנו את המוח עם הסכסוך הישראלי פלסטיני, זה בכלל לא העניין. הזמנתם אותי לנאום בעניין הסכסוך הישראלי פלסטיני, זה בכלל לא העניין. כולם תתמכו בנו, תעזרו לנו, ונבנה פה חברה מעולה, יהיה פה בישראל גן עדן עלי אדמות, כולכם תהיו שמחים". מחיאות כפיים באו"ם, יצביעו שוב על הקמת מדינה חדשה במדינת ישראל, דור ב' לפרויקט.

כן, שידרוג.

אורן: אז אם הייתי הנציג הפלסטיני, והייתי חוזר עם זה, היו רוגמים אותי בעזה או בשכם. עם מה חזרתי? הלכנו לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני, אתה יכול להגיד לי אולי עם מה חזרתי? אולי גם את זה אתה יודע.

אני יודע, כי אין פתרון לסכסוך, אין פתרון בכלל לשום דבר בעולם, חוץ מהפתרון שאני מציג. אין לך כוח חיובי בעולם שיכול להתפשט בכל העולם ולגרום לשלום, לשלמות, אם הוא לא מתפשט מתוך ישראל, כמו שאתם בעצמכם אומרים, שאנחנו גורמים את כל הרע, אז שנגרום לכל טוב. יש בעולם מקום טוב עכשיו? לא, יש משבר בכל העולם, מישהו לא נמצא "בכסח" עם אחרים? אין דבר כזה, כולם נמצאים במריבות. יש סכנת רעב, משבר גדול, וכן הלאה, ודאי, חצי מהעולם גווע מרעב, והחצי השני נמצא בדפרסיה, ייאוש, סמים, גירושין וכן הלאה, זה לא סתם. וכולם בסופו של דבר מאשימים אותנו.

אם אני אעלם או לא אעלם מהמפה הפוליטית כמדינת ישראל, בזה אני לא מסלק את הרע מהעולם. אני חושב על העולם, ולא לתת סתם כך לעזה עוד כמה קילומטרים או לא, ברור שזה לא הפתרון. אני גם לא רוצה להיכנס לכל הסכסוכים האלה, ולכל הפוליטיקה הזאת, יש ביניהם פילוג, ריחוק ושנאה יותר ממה שלישראל. נכנסים לשם דת, וכאלה חשבונות, לפי הפוליטיקה הגבוהה אין בכלל דבר כזה, שיש ממש שנאה לישראל. ישראל עוזרת להם, אם לא, הם היו אוכלים זה את זה  עוד יותר, אתה מבין מה שקורה?

זאת אומרת, אין לי מה לענות במישור שלך, אני עונה במישור של פתרון, ולא משהו זמני. כשיש לך פצע כלשהו ברגל ואתה אומר, "אני רוצה שתרפא את הפצע עכשיו". אני אומר לך, "לא, אתה צריך לקבל תרופה, שבמשך חודש תרפא אותך מבפנים, ואז לאט לאט תרגיש שזה עובר, אחרת יהיה זיהום". ואילו אתה אומר, "לא, אני רוצה שהפצע ייעלם", ואני אומר לך "הפצע הוא תופעה מבעיה שיש לך בדם, בתוך הגוף שלך. כמה שתצעק שהפצע עצמו נראה לא יפה, זה לא יעזור, הוא יעלם רק אם תטפל ביסוד הבעיה".

אתה בא אלי עם כמה פצעים, "יש לי כאן וכאן, ואני רוצה להיפתר מהם. יש בעיה עם הפלסטינאים, בעיה עם עוד משהו ועוד מישהו, ובכל אשמים היהודים", זה נכון. אבל אני אומר לך, אתה לא יכול לפתור את הבעיה, "את הפצע כאן באמצע", אפילו שתמרח עליו משהו. לא, אתה חייב לרפא את השורש, את הבעיה המקורית, ואז כל הבעיות ייפתרו. כולם באים אלינו בטענות, למה זה צריך להיות קודם? למה לא הבעיה בבנקים של אמריקה, ולמה לא הבעיה באירופה או במקומות אחרים? לאן שאתה נכנס, תמיד אתה מוצא שצועקים, היהודים אשמים.

אורן: אז מה השורש?

שורש הבעיה הוא ההתנהגות של ישראל בתוך עצמה, בגלל שהם נמצאים בסכסוך, בבעיות, הם משפיעים בכל הדברים האלה על העולם. לכן כשבמקום כלשהו בעולם יש בעיית סמים, ישראל אשמים, יש בעיית זנות, יש גירושין, יש מחלות, ישראל אשמים. מה שעוד תגיד, בכל אשמים הישראלים, היהודים, כך אומרים, וזה נכון. עכשיו קח את ישראל, תעשה שם חברה שאין בה בעיות, או בוא נניח,שמתחילים להתקדם עם הטיפול בבעיות, לטיפול דרך קשר נכון, יפה בין בני אדם. כמו שכתוב בתורה שלהם, "איש את רעהו יעזורו", "ואהבת לרעך כמוך", ו"על תעשה לחברך מה ששנוא עליך", "כל ישראל חברים", "ערבות הדדית", וכל מה שאתה יודע. תתחיל לממש את זה, ופתאום  תראה את כל העולם נרגע, לכולם פתאום מתחיל להיות טוב בחברה שלהם. אתה מטפל כאן בישראל, בקטע הקטן הזה, ופתאום אתה רואה בכל מיני מקומות בעולם שהבעיה נפתרת.

אורן: מה זה, נס?

נס, הבעיה נפתרת. זה לא נס שקורה לך רע עכשיו, והם אומרים שאצלם גם כן רע? זה קשר, זה הקשר הפנימי, כך העולם בנוי, תכיר בזה. הם אומרים לך את זה, הם אומרים אצלי רע, ומי אשם? ישראל. תטפל בבעיה הזאת אצלך, ותראה שאצלו זה מתרפא. בוא נבדוק, האם ההאשמות שלהם כלפינו נכונות או לא, אני בעד בדיקה. אתם אומרים שאני אשם בכל הדברים? בוא ניקח דבר כלשהו לא חשוב מה, בוא נתחיל לטפל בו. בוא נתחיל לסלק אותו מהחברה הישראלית, על ידי זה שאנחנו מתחברים בינינו, לא על ידי משהו אחר. אתה לא יכול להביא כסף ולטפל בתופעה כלשהי, אלא לטפל רק בחיבור בין בני האדם, רק דרך זה שאתה מסדר את הטבע האנושי כמו כל הטבע הכללי, המחובר בידידות, בהתחשבות, בחיבור, כמשפחה. עד כמה שאתה הופך את העם הזה למשפחה יותר ויותר חמה, מתחשבת, מחוברת, בערבות הדדית, אתה רואה את כל העולם מתחיל להסתדר. הכל נעשה טוב, הכל נרגע, כי ישראל זה לי-ראש, אנחנו הראש. מה שיש בראש מתפשט בגוף, זה נעשה בצורה הכרחית, כך מעצמו.

ניצה: הבעיה הישראלית פלסטינאית היא חלק מהבעיה הערבית. אני מאמינה שאם היינו שואלים בעולם על הבעיה, הבעיה היא מצד אחד ישראל, מצד שני האסלאם שמתגבר. גם האסלאם מאוד התגבר והקצין בשנים האחרונות.

גם בתוך האסלאם יש הרבה בעיות, האסלאם באירופה ובעולם מלא בעיות, הוא עומד להתפוצץ ואנחנו מחזיקים את המפתח לרוגע, לשלווה, לשלום, לשלמות.

ניצה: האם זה מחויב במציאות, שכדי שאנחנו נתחיל כחברה ישראלית להתחבר בינינו, נקבל תמיכה כלשהי מהאו"ם. בלי זה אי אפשר? האם זה משהו שנהיה חייבים לקבל?

למה לא? עד כמה שאומות העולם יכירו בזה, שכשהם אומרים שאנחנו אשמים בכל הדברים האלו, זה באמת נכון, ועד כמה שהם יכירו בזה שהפתרון צריך להיות בנו, בתוך ישראל, ויצטרפו ויעזרו, זה נקרא כמו שכתוב בישעיהו הנביא ש"עמי העולם יישאו את בני ישראל על כתפיהם ויביאום לירושלים", לבנות מחדש את המושג הזה עם ומדינה. ככל שהם יותר יעזרו, וודאי שזו תמיכה גדולה, כשכל העולם מצפה ממך שתשתנה זה יחייב אותנו. מי עושה מזוג צעיר גדולים? ילדים שנולדים, מאין ברירה הם הופכים להיות להורים, לאחראים, לבוגרים, למבוגרים. ואם אין להם ילדים או שלא מתחתנים, רואים עליהם שאין להם התחייבות, אין להם בעיה. לכן אם אומות העולם באות וממש דורשות, זה יעזור לנו מאוד. אנחנו גם לומדים את ההשפעות החיצוניות על פנימיות מכל מיני מערכות שקיימות בטבע.

אורן: בנקודה הזאת הייתי רוצה להתקדם בדיון שלנו לתמונה חדשה. עד כה ציירנו תמונה ראשונה, שבה היינו בדיון באו"ם ואני לקחתי את התפקיד המכובד של אחמדינג'אד. עכשיו אפשוט את התפקיד, ואני מזכיר לכם שפעם, אמר אחד החכמים "או"ם שמום" הכי חשוב מה שאנחנו נעשה כאן, עם כל הכבוד לאו"ם. בוא נלך עכשיו לכנס כאן בישראל, ונצייר לנו תמונה חדשה, נשכח מהתמונה הקודמת. אנחנו כאן במדינת ישראל שיש בה ריבוי דעות, ריבוי פלגים, ריבוי גוונים ואנחנו מארגנים כינוס, שביסודו נמצא הפילוג בין שמאל לימין בהקשר של הסכסוך הישראלי פלסטיני. ויש לנו כאן בכנס מולנו קהל, שיש בו אנשים שמאלנים קיצוניים, אנשים ימנים קיצונים ובין אלה לאלה את כל שאר הגוונים שאנחנו מכירים.

הגורם שמפלג בינינו ושלשמו התכנסנו כאן היום, היא הדעה שלנו, איך אנחנו מציעים לפתור את הסכסוך בינינו לבין הפלסטינאים. אנחנו רואים שגם העולם כולו שם עלינו פוקוס, ולוחץ עלינו בזה, ואנחנו כאן הישראלים חלוקים בינינו בעשרות השנים האחרונות. מה לעשות עם הצרה הצרורה הזאת? היינו שמחים שהיא לא תהיה, אבל מה לעשות היא לא הולכת לאף מקום, השנים עוברות והצרה הולכת ומחריפה.

ניצה לצורך העניין תייצג את הציבור בצד שמאל של המפה הפוליטית, ואני אייצג את הציבור בצד ימין של המפה הפוליטית, אנחנו חלוקים במה כדאי לעשות כדי להתקדם מכאן והלאה. מכיוון שאנחנו רגילים להתווכח בינינו וכבר הרבה זמן אמרו לנו, תשמעו בכינוס הזה היום יבוא מישהו שיש לו דעה חדשה, יש לו תפיסת עולם קצת אחרת, בואו וניפתח, ננסה להתחבר לדברים שהוא יגיד, ננסה להבין על מה הוא מדבר, הוא מדבר בתדרים קצת אחרים ממה שאנחנו רגילים להתווכח בינינו, בפוליטיקה בין ימין ושמאל. בואו ניפתח את עצמינו, אולי יבוא משהו טוב, ואנחנו מזמינים אותך לנאום בכנס הזה. מה יש לך לספר לנו שהוא חדש, בסכסוך הישראלי פלסטיני, לא ברמה מופשטת אלא איזו החלטה אתה מציע לנו לקבל בישראל? הולכים לשמאל, הולכים לימין, איך מתקדמים מכאן? ואיך אנחנו כחברה מצליחים להרגיש, שכן זה הכיוון וסביבו מתגבשים?

אתם חושבים שיש עם מי לדבר? אני לא רואה, מה שאגיד על השמאל אתה תגיד ההיפך, מה שאגיד על הימין היא תגיד ההיפך, כרגיל. אתה יודע איך זה בפוליטיקה, עוד לפני שאני שומע מה אתה מציע אני אומר לא, כל אחד עומד על שלו, כך זה במפלגות, ועם כולם. לכן אני בכלל לא רוצה לדבר אתכם בתדר שלכם, כי בעיניי הוא בסך הכל משחק אינטרסנטי, שלא שייך למשבר עצמו, לסכסוך עצמו, אלא לשליטה. מי ישלוט, בדעה, בממשלה, בכסף, בכל, וחוץ מזה, זה לא פותר שום בעיה. אלא כמו שאמרתי קודם, אני אומר גם עכשיו, הבעיה היא לא ימין ושמאל, הבעיה היא לא אנחנו והשכנים, הבעיה היא שאנחנו לא מקיימים את חוק הטבע, ואז כל העולם בא אלינו בטענה. עכשיו הם מתרכזים בתופעה מיוחדת כלשהי, או שיש מגיפה, או מכה, או שיש סכסוך שאנחנו אשמים בו, או שבכל דבר שיש בעולם אנחנו אשמים. אנחנו צריכים להכיר בתופעה הכללית, לא לטפל במשהו, אנחנו לא נצא מזה, לא נזכה לשום דבר, אנחנו צריכים לטפל בשורש. למה בשורש? זה כמו פצע על הרגל, אם יש לי זיהום כללי הפצע לא יתרפא, כמה שאמרח עליו, ואפילו שאעקור אותו עם סכין, זה לא יעזור. אני צריך לרפא את הבעיה הכללית, ולכן זה לא עניין של סכסוך ישראל עם השכנות.

אורן: אלא עניין של מה?

עניין של ישראל בעצמה, שהיא גורמת רע לכל העולם, ושבתוכם יושבים השכנים שלה, להם היא גם גורמת רע.

אורן: אז איך אנחנו מפסיקים את הרע הזה?

על לכולם יש השפעה רעה מישראל, אנחנו צריכים להפוך אותה להשפעה הטובה.

אורן: איך?

על ידי זה שאנחנו מסדרים את החברה הישראלית שלנו.

אורן: אנחנו החברה?

אתם החברה? אז קודם כל הטיפול הוא רק בדבר אחד, להגיע ל"כל ישראל חברים", כולנו כמשפחה אחת.

אורן: איך אני יכול להתחבר כשתפיסת העולם של החברה בישראל הפוכה מתפיסת העולם שלי? מה שהיא מקדמת אותנו לפעול כמדינת ישראל, כחברה ישראלית מנוגד לתפיסה הערכית שלי. בעיניי יש לה התנהגות שהיא מנוגדת לערכים יהודים, מוסריים, והיא מן הסתם חושבת עלי כך. לא ניכנס פה לווכחנות, אנחנו כאן בכנס לא פוליטיקאים, אנחנו אנשים מהציבור, מן היישוב. לניצה יש תפיסת עולם שמאלנית ולי יש תפיסת עולם ימינית, ערכית, אידיאולוגית אנחנו חושבים הפוך.

ניצה: בשכל אנחנו חושבים הפוך.

אורן: גם בלב, אנחנו מרגישים הפוך את הדברים.

אני מבין את זה, יש בשמאל חוץ מכם עשרים מפלגות, מימין עוד עשרים ובאמצע ארבעים, לא חסר, זה לא מפריע לי.

אורן: מה פירוש?

אנחנו צריכים לראות שאתם בסך הכל, העתקה של כל העולם. מה שקורה כאן לפני, שיושבים כאן באולם שלנו עכשיו חמישים, ששים מפלגות, כל מיני איגודים, כל זה העתקה מהעולם, כך מחולק העולם. שמאלנים, ימיניים, דתיים, חילונים, פמיניסטיות, ירוקים וכחולים, ומה לא? כך כולם מחולקים בעולם. זה לא חשוב, כך הם בני האדם, ואני מסתכל עליהם, זה הטבע האנושי, כך הם באים מהטבע. יכול להיות שיש לי כמה בנים, אחד הולך לימין ואחד הולך לשמאל, זה תלוי בחינוך שלו, ותלוי גם עם מי הוא מתקשר, וכן הלאה. אנחנו לא צריכים להסתכל על זה, זה מישור פשוט וטבעי של הציביליזציה שלנו.

איך עכשיו אנחנו מתחילים לתקן את המצב? התיקון לא נמצא במקום שלכם, שכל אחד אומר, יש לי פגם כלשהו, והשני אומר יש לי פגם כזה, כל אחד רואה את הפגם בשני, הפגם שלי בך, והפגם שלה בו וכן הלאה. איך אנחנו מתעלים מעל זה ומטפלים בשורש הבעיה הכללית?

זה לא סתם ימין ושמאל, אנחנו, הפלסטינאים והשכנים, זה לא סתם אנחנו והעולם וכן הלאה. אנחנו משפיעים על כל הטבע, גם על הדומם, הצומח, החי והטבע האנושי, אנחנו היהודים משפיעים רע. מגיעה איזו מגיפה, או תופעה כלשהי, יש עכשיו במצרים מכת ארבה, היהודים אשמים, אתה עוד תשמע בעוד כמה ימים, שכך הם צועקים בכלי התקשורת.

אורן: במה אשמים?

בכך שמגיעה מכת ארבה לאזור אסואן.

אורן: למה אשמים?

כך הם מרגישים.

אורן: במה, אני שואל אותך כמי שמנתח את התופעה.

אתה מבין מה זה מכת ארבה, זה כמו ענן שחור שמגיע ומחסל את הכל.

אורן: את התופעה אני מבין, אני שואל אותך כמי שמצביע על שורש הדברים, אתה אומר "אני לא בענייני פלסטרים, לא נעשה פה איזה קוסמטיקה, בין ימין ושמאל, בוא נלך ישר לשורש", מה השורש?

היהודים חייבים להפסיק בהשפעה רעה לעולם.

אורן: במה הם משפיעים היום רע לעולם?

בזה שהם בעצמם רעים.

אורן: רעים, יפה, על זה בדיוק יש בינינו ויכוח, במה אנחנו רעים, שהוא מפלג את החברה?

אתם רעים בזה שלמעלה מכל ההבדלים ביניכם, אתם לא מתעלים להתחבר.

אורן: איך אפשר להתחבר עם דעות הפוכות?

כמו במשפחה.

אורן: איך? אנחנו לא במשפחה, אנחנו במדינה, הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא סכסוך מדיני בטחוני. זה לא בינינו לבין עצמנו במשפחה, יש פה עוד מישהו. 

לא.

אורן: כל העולם מסתכל, יש לזה השלכות מכף רגל ועד ראש, מה עושים? היא אומרת, בוא נלך כך, אני אומר, בוא נלך הפוך, אנחנו משותקים, לא יכולים ללכת לאף מקום כבר עשרות  שנים. 

אני אומר לכם לאן צריכים ללכת.

אורן: לאן?

להתעלות מעל כל מה שאתם אומרים, לאיזה כוונים ללכת, יש כיוונים ב-360 מעלות, ומה שאתה אומר היום, מחר תגיד בצורה קצת אחרת. הכיוון צריך להיות למעלה, מעל לכל ההבדלים. אנחנו קודם כל צריכים לארגן בינינו משפחה, אני מתעלם, סוגר את העיניים על כל מה שהיא חושבת אחרת ממני, בכמה שאני יכול, אני לא נכנס בכלל לפער בינינו. כל אחד מתעלה מעל הטבע שלו לטבע המשותף, מה יכול להיות משותף בינינו? אנחנו עם אחד, אנחנו משפחה אחת, לזה אנחנו צריכים להתעלות. ומתוך הנקודה המשותפת הזאת אני מבטיח לך, שאנחנו לא נראה פתרון לשום בעיה.

ניצה: מהנקודה המשותפת לא נראה פתרון לשום בעיה.

לא.

ניצה: אז מה כן נמצא שם?

הפתרון נמצא שם, זה יעלם מעצמו. אתה לא מגיע למצב שאתם שותפים ואז אתם יודעים איך לפעול נכון, שיהיה נכון גם לפי ההשקפה שלה וגם לפי ההשקפה שלך, אלא פתאום הבעיה נעלמת.

אורן: לאן היא נעלמת?

נעלמת.

אורן: הם לא נעלמים כבר עשרות שנים, מתפוצצים מעלי בקו 51 בגוש דן, לאן נעלמים?

אין סכסוך.

אורן: מי פתר אותו?

החיבור ביניכם.

אורן: מה זה, קסם כזה?

כן. כי בזה אתה משפיע כוח טוב לעולם, אתה מכניס כוח יפה וטוב לכל מה שאתה קשור בעולם. ואתה קשור לכל העולם, לכל החברות, המדינות, והעמים. פתאום אתה רואה שאין שום בעיה, פתאום זה מסתדר. כולם מסתכלים עליך בעין טובה, וגם אתה מסתכל על כולם בעין טובה, פתאום כולם מתחברים למשפחה אחת ומבינים שהם קשורים יחד בקשר ידידותי, אמנם היו פערים וחילוקי דעות, ופתאום אין חילוקי דעות. טוב לנו יחד הכל עבר ונעלם. זה היה ואיננו, אני נזכר שהיה, היינו באיזה חלום רע, וזה נעלם. היחס השתנה. ביחס אליה אתה קבעת שהיחס של השכנים שלך אליך ישתנה. לא שעם הכוח החדש הזה, שהתחברתם צריכים עכשיו לנסוע לוועידה כלשהי בינך לבין השכנים, ושם להצליח סוף סוף לחתום על הסכם. אין הסכם, אין כלום, לא צריכים שום הסכמים, פשוט יחס טוב. רק בצורה כזאת זה יכול לקרות, ולא בשום צורה אחרת.

לכן מה פתאום שאני אתייחס לזה שאתה שמאלני, או ימני, ולכל מיני דתיים, חילונים, ירוקים, אין עם מי לדבר, רק להתעלות מעל כל הפערים כדי להיות מחוברים כמשפחה אחת. משפחה אחת זה פשוט משהו שאנחנו יכולים להבין, איזה סוג של חיבור זה יכול להיות, שאנחנו דואגים זה לזה ברמה כלשהי. ואמנם שלכל אחד יש אופי משלו, ויש לי גם ביקורת פנימית על כל מיני צורות, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". יש פשעים שאני רואה בכל אחד ואחד, אבל החיבור הכללי שלנו, האהבה, השייכות יחד, היא השולטת. כי היום היא כשמאלנית מחוברת למישהו ברמאללה, יותר ממה שהיא מחוברת אליך, ואתה ההיפך. אתם שונאים זה את זה יותר ממה שאתם שונאים את השכנים.

אורן: אז מה עושים עם זה? זאת בדיוק השאלה.

מתעלים מעל זה ואז כל השנאה שבעולם נעלמת. מה כתוב בקבלת התורה, הר סיני, מה זה? שהתגלתה שנאה באומות העולם, רק כך זה קורה.

ניצה: האמת היא שזה משהו שקשה לתפוס אותו. אני חושבת שזה הקושי שלנו להבין.

אין בעיה, בכל זאת אנחנו חייבים ליישם את זה.

אורן: זה בדיוק העניין, שמבחינה יישומית אני לא שומע שום הצעה.

זה יהיה רע אם אנחנו נהיה מחוברים בכל זאת כעם אחד?

אורן: אני לא יכול להתחבר אליה כשהדעות שלה הפוכות משלי. במה להתחבר? אני וניצה מחוברים ואני שונא את דעתה והיא שונאת את דעתי?

יש הרבה עמים שבכל זאת מרגישים את עצמם שייכים לעם אחד. אצלנו זה הרבה יותר עמוק, אנחנו ממש שונאים זה את זה, אנחנו ממש לא מחוברים. מי מאתנו מרגיש שהוא ממש שייך לעם? בוא נרכיב קודם את מושג העם. עם זה חיבור,ולפי הטבע שלנו והמסורת שלנו, אנחנו צריכים להיות מחוברים. חזרנו לכאן כקיבוץ גלויות ואנחנו עוד לא עם. תראה את כל אומות העולם שמצביעות עלינו, כגורמים רע לכל העולם. בוא נגרום להם טוב, בדוגמה שנראה להם בינינו, ומה שקורה כאן בתוך ישראל, זה מה שיקרה בכל העולם.

תארו לעצמכם שאתם בעל ואישה, במשפחה, יש לכם בית משותף, מיטה משותפת, מטבח משותף, ילדים, אז מה קורה? היא עם הדעות שלה ואתה עם הדעות שלך. אז מה, אתה מתעורר בבוקר מסתכל עליה, ואתה לא יכול לחיות לידה בגלל הדעות הפוליטיות שלה? או שזאת בכל זאת משפחה אחת, יש עסק משותף, יש לכם מדינה, או דירה, ילדים משותפים, יש לך עם, ואתה תלוי בה והיא תלויה בך. יש עוד דברים חוץ מהפוליטיקה הזאת או לא? זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה", יש פשעים, נכון, כל אחד עדיין לא מצליח לחבר את הדברים האלה עם אחרים, אבל יש משהו שמשותף.

העסק הכללי הוא משותף, הבית או המדינה, הילדים או העם, יש שיתוף הפעולה שבלעדיו אי אפשר להמשיך את החיים. זה לא שאנחנו יכולים לחתוך הכל, אם אתה חותך, אז תחתוך, אז צא מכאן, שיבוא לכאן מי שחושב שזה המדינה שלו.

ניצה: קודם כשתיארת את התמונה בתוך הכנס באו"ם, נתת כמה שאלות שהיו שאלות שנתנו כיוון.

אני יכול להמשיך את זה כאן, אין שום בעיה.

ניצה: קודם שאלנו שאלות על האו"ם מבחוץ, מה הציפייה כלפי עם ישראל, במה עם ישראל גורם רע לעולם. אילו שאלות, איזה כיוון היית נותן פה בתוך הכנס של המפלגות השונות בתוך ישראל? מה אנחנו צריכים לחשוב כדי למצוא את הנקודה הזאת?

אתם לא חושבים על כלום חוץ מאיך להצליח זה על חשבון זה, זו המגמה שלכם. אני יכול לעורר אתכם למעלה מזה, ניסיתי לעשות את זה. אנחנו נמצאים בבעיה של כל העולם, עם כל המדינות, עם הטבע ועם כולם. הנציג של מפלגת הימין החזיר אותי בחזרה לסכסוך בין המפלגות בלבד, אני לא יכול לרפא את הפצע בלבד, כך זה לא הולך. אנחנו נמצאים בעולם גלובלי, במשבר גלובלי, בבעיה גלובלית, אנחנו נמצאים במרכז הגלובליות הזאת, ורק בצורה כזאת אנחנו יכולים לרפא אותה. אז מה? להסביר לעם ישראל את השורשים שלו, אלו דברים ידועים. ודאי שאפשר לצרף את זה.

אורן: אנחנו חלוקים על פי השורשים, היא חושבת שלפי האידיאה היהודית המקורית, צריך לפעול בקו של גישה שמאלנית, ואני חושב שלפי הערכים היהודים צריך לפעול בגישה ימנית. אנחנו יונקים מאותו שורש את התפיסה המוסרית, אלא חלוקים במה נחשב היום מוסרי לעשות, מה נכון היום לעם היהודי, לחברה הישראלית שקמה אחרי אלפיים שנה, איך נכון לה להתנהג, מה הצורה הרצויה לה כחברה? יש הרבה אנשים במדינת ישראל שלא שלמים בליבם, עם ההתנהגות של מדינת ישראל היום. וכנגדם יש ציבורים אחרים שלא שלמים לחלוטין עם התפיסה שאלה מיצגים, וכך אנחנו מחלישים אחד את השני ומפוררים אחד את השני.

זה פלורליזם, זה לגיטימי וטבעי ואנחנו לא צריכים להתנהג בכפייה זה לזה כמו שאתם חושבים. היא תישאר בדתה, ואתה תישאר בדתך, ושום דבר לא ישתנה ולא צריך להשתנות. כל אחד כמו  שנולד, איך שהתחנך, זה טוב, עושר הדעות והגישות רק פועל להתפתחות העם, אם למעלה מזה מרכיבים מטריה משותפת. אם יש רק דעה אחת, קשה מאוד לדעת אם זאת אמת או לא, אם יש מאה דעות מאנשים חכמים, שיודעים להתחבר כדי להיות למעלה מהדעות שלהם, לראות את העתיד הטוב, אז כל אחד יכול להוסיף. זה נקרא חכמת ההמונים, כולם מתחברים ורוצים להצליח במשותף. במשותף זה לשמור על המשפחה, לעשות משהו טוב, אני מוכן לוותר, יחד עם זה שאני עומד על דעתי במה שצריך, אבל מוותר למען הקיום הטוב, המשותף.

אצלי יש דעה אחת, משפחה, שלום המשפחה, שלום הילדים, שלומנו, והדעות האחרות הן אחר כך, כי היום הן כאלו, מחר הן כאלו. אבל כדי שנתקיים, הקיום שלנו חייב להיות הערך העליון, כמו שאתה חושב בתוך משפחה. כשהיום מתווכחים, לא, או כן, זה לא חשוב, אתה תמיד מחזיק בראש את הערך העליון שאנחנו משפחה. אני לא יכול להרשות לעצמי להתייחס אליה או לילדים כמו לזרים ולבנות את הדעה שלי מעל הכל, אם אני מתייחס כך, אז אנחנו מפרקים את המשפחה, זה מה שקורה.

לכן אני אומר, לפני הכל, בוא נבנה את המשפחה, את המדינה. "מדינה" זה נקרא שכולם דואגים להיות מקושרים, והקשר הוא ערך עליון. אבל גם אם יש דעות שונות מתוכו, אם נתחיל לבנות את הקשר, הכל ייפתר. ואפילו אם לא, אז לפי ההיגיון אני אומר שקודם זה צריך להיות. לפי התפיסה שלי, לפי ההבנה שלי, לא יהיו בעיות, לא עם השכנים, ולא בינינו, אם אתה לוקח את הערך העליון של חיבור מעל כולם. ואפילו אם לא, אז יהיה לך מתוך החיבור, מקום, בסיס לפתור את כל יתר הבעיות. וכשתלך עם הגישה שלך לשכנים שלך, תהיה לך נקודה, יסוד משותף, קונצנזוס לאומי, כך אין.

אנחנו מאוד מיוחדים כעם, יש לנו מה שאין לאף אחד,  להגיע לחיבור וממנו להחליט החלטות במאה אחוז נכונות. וכל יתר העמים סובלים בגלל שיש בינינו בלגן וחוסר חיבור. גם אצלם אין חיבור, כי אצלם זו תוצאה מאתנו. ולכן תראה מה שיש בכל העמים, בכל הפרלמנטים, הכל בגלל שאנחנו לא מסודרים. בכל שלב ושלב, בכל מבנה, הפגמים שקורים אצלנו, מתפשטים בכל העולם כפגמים בכל עם ובכל אומה ומדינה.

אורן: הזמן נגמר, משפט לסיום.

"על כל הפשעים תכסה אהבה", קודם לבנות עם ומדינה בחיבור כמשפחה, מתוך זה נראה, אני אומר שלא יהיו יותר בעיות. ואפילו אם כן, אז נוכל לפתור אותן מאותה הנקודה, סביב שולחן עגול, כל המשפחה יושבת ויודעת איך לדבר, כי מה שבמרכז העיגול משותף לכולנו.

אורן: תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה מזוז, עד הפעם הבאה אל מרכז העיגול, כל טוב, תודה שהייתם אתנו בחיים חדשים, להתראות.

הבנה חברתית בישראל

 השוני בין אנשים נובע מהטבע. כולנו שונים. אי אפשר להשוות אדם לחברו

• אדם מוצא את עצמו במקום שבו נוח לאגו שלו להיות
• פתרון: בניית אהבת אחים
• חיבור מעל כל השוני. ואהבת לרעך כמוך ממש
• למישהו יש אינטרס פוליטי לחמם את השטח

הבנה חברתית בסופו של דבר תיבנה, רק כשמעל ההבדלים, כולנו נאחז באהבת הזולת

• כשיש חיבור מעל הכול, ריבוי הדעות רק מעצים ומעשיר אותו
• לבנות כאן חברה כמו משפחה. להכניס חינוך אינטגרלי בכל מקום. כתוצאה מכך, כל אחד יתחיל לדאוג לכלל. כך תיפתר מהשורש חוסר ההבנה החברתית

מגמת הירידה מהארץ

כאשר בוחנים את המצב הכלכלי, הרבה אנשים שוקלים לרדת מהארץ. הגיוני מאוד

• כיום הגירה ממדינה למדינה נפוצה בכל רחבי העולם
• אי אפשר יהיה לעצור את הירידה מהארץ ע"י כל מיני הטבות או העלאת הפטריוטיות
• פיתרון לבעיה ייתכן רק אם נפתח בפני האדם את התמונה הכללית של ההתפתחות
• חצי עולם זורק אוכל לפח וחצי עולם מת מרעב. יש בעיה בסדר החברתי הכלל-עולמי
• נהיה חייבים לבנות את החברה האנושית מחדש. נגיע לזה אחרי סבל או מתוך הכרה

בניית חברה חדשה תתאפשר רק כפועל יוצא מחינוך ולימוד של מגמת ההתפתחות

• עם ישראל נושא בקרבו את החינוך הזה, ולכן תפקידו להתוודע אליו וללמד את כולם
• כאשר כולנו בארץ נרגיש כמו משפחה אחת, אף אחד לא ירצה לרדת מהארץ
• האנטישמיות תכריח אותנו לגלות את הייעוד שלנו – להביא חינוך אינטגרלי לעולם
• האמצעי לבניית חברה מתוקנת הוא החינוך האינטגרלי, והוא בא מחכמת הקבלה
• הייחודיות של שיטה זו היא שבעזרתה מגלים כוח מיוחד שמקרב ומחבר בינינו

תופעת הירידה מהארץ (א)

כיום אנו מנותקים מהמשמעות האמיתית של המושגים ארץ ישראל ועם ישראל

-        עם ישראל הוא קבוצת אנשים שהתחברה לאברהם אבינו בבבל, על בסיס חסד ואהבה

-        עם של אנשים זרים שמתחברים ביניהם באהבה כדי להגיע ישר-אל הכוח העליון

מבחינה רוחנית, להיות ישראלי או יהודי זה להיות בחיבור ואהבה. זהו סטטוס דינמי

-        ארץ ישראל הוא מקום שאליו נמשך מי שיש בו רצון לחיבור עם הזולת ועם כוח עליון

-        מי שמאבד את החשיבות של חיבור לאחרים, להיות יחד בארץ ישראל יורד מהארץ

-        הרבה עולים ממזרח אירופה עזבו בהמשך את ישראל, כי התאכזבו ממה שראו כאן

עם ישראל צריך לחיות בארץ ישראל, אבל לשם כך הוא צריך לחזור לחיבור ולאהבה

-        אם היינו "כאיש אחד בלב אחד", היינו מרגישים שבקרקע הזו יש כוח ששייך לנו

-        קשה לדבר על ירידה מהארץ לפני שנוצרו עם ישראל וארץ ישראל מבחינה רוחנית

-        אם לא תתרחש מהפכה רוחנית בארץ ישראל, כל המפעל הציוני ידעך

תופעת הירידה מהארץ (ב)

האדם הוא רצון ליהנות. הבעיה היום בישראל שהסביבה לא מספקת לנו שום תמיכה

-        צעירים מרגישים שהסביבה כאן גסה, לא מחוברת לנשמה שלהם, כל הזמן מאבקים

-        כשחיינו אלפיים שנה בגלות, היינו מסתדרים טוב בין אומות העולם, כאן לא הצלחנו

-        אי אפשר לבנות את ישראל כמו כל מדינה אחרת. כאן צריך להיבנות משהו מיוחד

-        יוקר מחיה, בעיות בטחון, חוסר וודאות לעתיד, חינוך לא טוב- אנשים לא רואים עתיד

אם נרד מהארץ, תבוא שנאה שתחזיר אותנו לכאן ותכריח לבנות את ישראל הרוחנית

-        כדי שאדם ירגיש קשור למדינה הזו, צריך לבנות חיבור, אהבה וערבות הדדית

-        חברה ישראלית כזו תמשוך אנשים חזרה לכאן. ירגישו שיש פה כוח מיוחד

-        כדי לעצור את הירידה צריך חינוך כלל-חברתי חדש

חוק הלאום – משבר זהות (א)

כשחיינו בארצות הגולה לא התעוררה שאלה על מהות הלאום שלנו. כשאנו חיים בישראל השאלה הזו מתעוררת

-        אנו עם מיוחד שנוצר על בסיס רעיון של חיבור ואהבה מעל כל השוני

-        כל אדם יכול להצטרף לאידיאה ולהפוך ליהודי. לעומת זאת, אינך יכול להפוך לצרפתי

-        העם שלנו נוסד על הסכמה עם חוק האהבה. המטרה: להביא את כולם לאהבה

אחרי השואה העולם הרגיש נקיפות מצפון ונתן לנו מדינה. היום לא היו נותנים

-        היינו אמורים לנצל את הקרדיט לבניית מדינה של חיבור ואהבה, שכולם כאיש אחד

-        כל הגדרה שננסה להביא מאומות אחרות, לא 'נדבקת' אלינו ולא תחזיק את המדינה

-        איננו מבינים בכלל מהו הלאום היהודי, מהו עם ישראל, ארץ ישראל ומדינת ישראל

העולם מסודר כך שכולם מצפים מאיתנו למשהו מיוחד, מרגישים שיש לנו סוד נסתר. ויש לנו סוד כזה.  הוא נוגע לעתידו של העולם

-        שיטה איך להביא חיבור ואהבה לכולם

-        חכמי הקבלה הגדירו מיהו יהודי, מהו עם ישראל ומהי ארץ ישראל – לפי חוק האהבה

חוק הלאום – משבר זהות (ב)

חוק הלאום מדבר על המורשת התרבותית וההיסטורית. אבל אנו לא מממשים אותה

-        אברהם אבינו ייסד אותנו כעם רוחני. היו עליות ומורדות ביחסים בינינו, עד החורבן

-        כדי להיחשב ליהודי באמת, יש לשאוף לאהבת הזולת, להיות 'כאיש אחד בלב אחד'

-        עם ישראל נקרא כך, על שם שאיפתו להיות מכוון ישר-אל הכוח העליון, כוח האהבה

הסוד שיש ליהודים הוא שע"י השפעה ואהבה בינינו אפשר לגלות את הכוח העליון

-        כיום חיינו מנוהלים על פי חוק האגו והתחרות. בחוק האהבה כולם דואגים לכולם

-        מדינת ישראל לא תוכל להתקיים לאורך זמן כמו כל המדינות. אלא, רק באהבה ובערבות

-         עלינו להכריז על בניית חברה של חיבור ואהבה, ולקבל כל אחד שירצה להצטרף לזה

-        כדי שהחזון הזה יתממש, יש לפתוח תהליך חינוכי כלל-חברתי להכרת השורש שלנו

הקונפליקט בין לאומיות לדמוקרטיה

ראשית נבחן את המושג עצמו. דמוקרטיה פירושה שליטת העם, בפועל זה לא קורה

-        לכאורה לאומיות ודמוקרטיה מנוגדים, אבל כשנבין מהו הלאום היהודי ניווכח שהם לא יהודים בהגדרתם המקורית, הם אנשים מעמים שונים המתחברים סביב חוק האהבה

-        עלינו לקחת הגדרה לעם ולמדינה שלנו לא מתוך השכל שלנו, אלא מהשורש של העם

-        "ואהבת לרעך כמוך" חייב להיות מעל הכול. חוק הטבע דורש זאת מאיתנו היום

-        יהודים, ערבים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים – כולנו זקוקים לחינוך לאהבה ולחיבור

-        'יהודי' מהמילה "יחוד", "איחוד". כלומר, כל אדם שמקבל את האיחוד והאהבה לכולם מעל הכול

"יהודי" הוא עיקרון שהוגדר ע" אברהם שאסף אנשים מכל מיני שבטים בבבל העתיקה

-        עלינו לבנות בציבור הבנה מהם באמת "עם ישראל", "מדינת ישראל" ו"ארץ ישראל".

-        מדינת ישראל צריכה להיות מוגדרת כמדינה של אנשים שחיים על פי חוק האהבה

-        אם היינו הולכים לכיוון האהבה והחיבור, העולם היה משנה מיד היחס אלינו לטובה

הפילוג בישראל – השד העדתי

טוב שהשד העדתי שוב מתעורר, כי כדי להתקדם יש לחשוף בעיות ולא לטייח אותן

• בקבלה מוסבר שכל קלקול שמתגלה, מסמן בשלות לתיקון
• כיוון שכיום מוכרחים להפוך לעם אחד מאוחד, מתגלה קודם הפירוד במלוא עוצמתו
• בפער העדתי טמון מקור הטוב, סוד העתיד הטוב שלנו. 'על כל פשעים תכסה אהבה'
• יש החושבים שהפער העדתי יחלוף מעצמו עם הזמן. הם טועים. בלי תיקון הוא יחריף

הפילוג אינו מקרי. תפקידו לאפשר לנו להתעלות מכל ההבדלים אל רמה גבוהה יותר

• תחילת סיפורנו באברהם אבינו. הוא קיבץ אנשים שונים לחיבור ואהבה מעל השוני
• אח"כ משה לימד אותנו להיות ממש עם אחד, כאיש אחד בלב אחד, בערבות הדדית
• כיום עלינו ללמוד להתחבר שוב כעם ישראל, מעל כל ההבדלים. להיות כולם כאחד
• צריך להסביר מהו יסוד האומה: עם ישראל יכול להתקיים רק בחיבור מעל ההבדלים
• אוה"ע לא חייבות להתחבר, כי אין בידם אמצעי. רק אנחנו יכולים להביא כוח מחבר
• אנו מוכרחים לטפל בשד העדתי. יש להציף אותו, ללמוד מדוע הוא קיים וכיצד לתקנו
• עלינו לחנך לקשרים מעל השנאה, מעל ההבדלים. אדם יימדד רק לפי אהבתו לעם

הפילוג בישראל – שנאת חינם

מבחינה פסיכולוגית, אדם שלא שלם עם עצמו, לא באיזון, מתחיל לשנוא אחרים

• הישראלי הטיפוסי מאוד לא מאוזן, מצוי בלחצים גדולים, אפילו שמראה שהכול בסדר
•  איך הוא יכול להתגבר על התחושה שמכל צד מדכאים אותו? לדכא אחרים. להתפרץ
•  חוסר האיזון הישראלי נובע מכך שבשונה מכל עם אחר, אנו חייבים להגיע לאיזון

הפילוג בישראל יהיה קבוע, ומעליו נלמד לבנות גשרים של אהבה. פילוג מעצים קשר

• שנאת חינם מתגלה כשאנשים מנסים להתחבר, ומגלים בקרבם דחייה מהאחר
• שנאה היא תכונה יהודית? לא סתם מתעוררת בנו שנאה, כדי שנתחבר מעליה
• בלי שנאה אי אפשר להתחבר. ככל שהשנאה גדולה יותר, כך גדלה האהבה מעליה
• אהבה יכולה להיות רק על פני שנאה. כדי להגיע לאהבה ללא גבולות, דרושה שנאה
• על כל פשעים תכסה אהבה. זו נוסחת הצמיחה. איזון השנאה הגוברת על ידי אהבה
• מה יוצא לאדם מזה? הוא מגיע לדרגה של הכוח העליון, נוגע בנצח, בשלמות
• למה לי כל הסיפור הזה? כי רואים שהשנאה לאחר, גורמת לך בסוף לאכול את עצמך

יש שיטה לעלות לרמה גבוהה יותר של חיים. האושר מצוי בבניית אהבה מעל שנאה

• כמו בני זוג שרבים, ואח"כ משלימים. החיים בתנועה: מתפרצת שנאה, בונים אהבה
• החיים בכוונה מזמנים לנו התפרצויות של שנאה, כדי שנלמד להגיב נכון, באהבה
• איך עוברים משנאה לאהבה זה נושא בפני עצמו, שאותו נלמד בפעם אחרת
• טיפ זמני: תבואו למי שרבתם איתו ותאמרו, 'הרב לייטמן אמר שמוכרחים להתחבר'
• לסיכום, שנאה מתגלה רק כדי שנחזק ונבסס את האהבה. שנלמד להתקשר זה לזה

גזענות שחורה בישראל

אין מה להשוות בין העלייה מרוסיה לבין העלייה מאתיופיה. התרבויות שונות לגמרי

• העלייה מאתיופיה לא קיבלה בארץ תנאים שהתאימו למנטליות שלהם
• יש בארץ הרבה סטיגמות, אבל כלפי יוצאי אתיופיה זה הכי קיצוני. אי אפשר לטפל בבעיה זו, אם לא מתעלים מעל הארציות, אל 'ואהבת לרעך כמוך'
• אנחנו בהכחשה של האפליה, כי אם נכיר בה, זה יחייב אותנו בתיקון המצב

אנו מתקדמים להכרת הרע, לכך שלא נוכל להסתיר את הגזענות, אלא לטפל בשורש

• כוח להתמודד עם הגזענות תוכל לספק חכמת הקבלה, שיטת החיבור, שיטת המעגל
• באף מקום בעולם לא יודעים איך להתמודד עם הגזענות, והבעיה רק תחריף
• הפתרון היחיד הוא שיטת המעגל שנובעת מהקבלה, מימוש של 'ואהבת לרעך כמוך'

אין בעיה עם העדה האתיופית אלא עם החברה בישראל. טרם בנינו את עם ישראל

• את קיבוץ הגלויות שכאן צריך להעלות למצב שייחשב ל'עם ישראל', לאהבת הזולת
• ישראל חייבת להיות מדינה לדוגמה, שאין בה גזענות, כי בעיה זו היא כלל-עולמית

כולם מושחתים

כל אדם שמגיע לעמדות כוח ושליטה עלול להפוך למושחת- תופעה כלל-חברתית

• המושחתים הם תוצאה ממצב החברה בישראל
• אם היית במקומם, היית נוהג כמוהם
• הסתיימה התקופה של האנשים האידיאליסטיים, האחרון היה בגין. כיום הכול רקוב
• כל אדם נגוע באגו, תראו את המצב בכבישים, בעבודה, בתור בסופר, בכל מקום
• מעטים מתנהגים אחרת, לפי הקבלה הם 10% מהאוכלוסייה, 'אלטרואיסטים מלידה'. 'הרצון לקבל' שלהם בנוי אחרת, הם נהנים אגואיסטית מלהיטיב. אין כאן תיקון האגו

בעבר הדת ריסנה את האגו של האדם. הבטיחו לו גן עדן. היום כלום כבר לא עוזר

• בעולם המודרני, אין לאגו של האדם שום מעצורים. חילוני, דתי, אשכנזי, מזרחי, כולם
• התעצמות האגו תביא את ישראל לקריסה. התקווה היחידה היא מהפכה חינוכית
• עלינו לחנך את עצמנו מחדש, כולנו יחד, צריכים לבנות אדם חדש. לעבוד 'מלמטה'

צריך ללמד שיש בטבע האדם גם כוח חיובי. יש שיטה להתחבר אליו, ולתקן הכול

הפער הכלכלי בישראל

בכל הדורות כיבדנו אנשים חכמים, העושר לא היה מוערך כמו חכמה. בעבר זה היה "חכם בתורה", אח"כ רכישת החכמה התבטאה במקצוע טוב ובמומחיות. כך זה היה בארצות הגולה, בישראל ההערכה לידע ולחכמה פחתה

• עלינו לשנות את סולם ההערכה החברתית, לכבד מומחיות ומטען פנימי, ולא עושר
• התעצמות האגו הביאה להרס חברתי, לא רואים אדם, רואים כמה כסף הוא שווה
• כיום ניכרת כבר עייפות פנימית מהמרדף אחר הכסף. לראייה, המון ייאוש וסמים

עלינו לקחת בחשבון לא רק עושר כלכלי אלא שמחה, אושר, ביטחון, רוגע במשפחה

• דרושה לנו גישה חדשה לחיים, שאדם ירגיש מעודד, נתמך, נאהב, בטוח, מחובר
• חברה שוויונית תיווצר רק מחינוך לחיבור, שכולם ירגישו קרובים וידאגו זה לזה

שנאת העשירים

החברה משתנה בהתאם להתפתחות האגו האנושי. פעם כיבדו עשירים, אח"כ שנאו אותם

• שנאת העשירים מונהגת פעמים רבות ע"י אנשים משכילים, מקרב העשירון העליון
• בישראל המצב מיוחד, כי לא חיינו יחד כחברה אחת באלפיים השנים האחרונות. לא עברנו כאן את כל התהליך שעבר למשל באירופה, את כל המהפכות והשינויים
• התופעות החברתיות שמתרחשות בארץ ישראל, כלל לא אופייניות לעם היהודי
• בארצות הגולה יהודים תמכו זה בזה, סייעו זה לזה, לא גנבו ושיקרו האחד לחברו
• אנו עוברים בארץ במהירות, תהליכים שהתרחשו במדינות המערב משך מאות שנים

הפערים הכלכליים רק יחריפו, עד שלא נתחיל לחנך את עצמנו מחדש לכיוון חיבור

• החינוך לחיבור בקרב הציבור הרחב, יקרין ערכים חדשים גם על העשירים שלמעלה
• טבעו של החינוך לחיבור לחלחל לתוך כל האומה, כיוון שכולנו מחוברים ברשת קשר
• רק חינוך לחיבור יחולל מהפכה אמיתית. מהפכה כוחנית רגילה לא תועיל במאומה
• כיום הציבור מרגיש שהעשירים גונבים ממנו, מנצלים אותו, לכן הוא שונא אותם
• כתוצאה מחינוך לחיבור, העשירים עצמם ירצו יותר לתרום לחברה כולה
• בנטייה לחיבור, הציבור יכיר ברווח חדש, במילוי חדש – גילוי כוח עליון, חיים חדשים. זהו לא מילוי שממלא את האדם דרך לבוש של עושר, רכוש או כבוד, זהו מילוי באור
• כדי לזכות למילוי הנעלה הזה, המילוי באור, אדם צריך להיות מחובר נכון לאחרים
• שנאת העשירים תיפסק רק כשהם יפעלו יחד עם העניים לבניית חברה מאוחדת

תסכול חברתי

אם חשבנו שיש בישראל איזה עוגן שאפשר להישען עליו, כיום השחיתות בכול

• התסכול כללי, טוב שהגענו אליו, כי מתגלה האמת שקודם לא הייתה ברורה לנו
• הכול רקוב. כל פוליטיקאי מבטיח, 'אני אסדר', וברור שגם הוא לא יצליח לעשות כלום

אי אפשר לומר שיש אובדן דרך, כי למעשה מעולם לא הייתה למדינה דרך נכונה

• הדרך הישראלית היחידה האפשרית היא ואהבת לרעך כמוך, ערבות הדדית
• שינוי חיובי יכול לקרות רק ע"י שינוי האדם. אנשים מתוקנים יבנו חברה מתוקנת

רק בחיבור בינינו נוכל לגלות כוח טוב, כוח של אהבה, שמסוגל לתקן הכול

• לעם ישראל דרוש חינוך כלל- חברתי, חינוך לחיבור ולאהבה הדדית. בלי זה איננו עם
• מאז חורבן הבית, שנאת חינם הורסת אותנו. 'ואהבת לרעך כמוך' הוא עתידנו היחיד. גם אם זה נשמע נאיבי, לשם מכוונים אותנו כוחות הטבע. כך מלמדת חכמת הקבלה

למה מחאות לא עובדות

מדוע מחאות, כלי דמוקרטי, אינן עובדות בישראל? כי אצלנו פועלים חוקים אחרים

• עם ישראל יכול להיבנות רק על בסיס ואהבת לרעך כמוך. החיבור הוא היסוד שלנו
• מחאות לא יצליחו לפתור בעיות, כי הפתרון טמון ביצירת קשר חדש בין כולם
• צעקות ברחובות לא יעזרו, רק לימוד הדרגתי של הסיבה, בעטיה אנו לא מצליחים לבנות חברה
• התקשורת צריכה לסייע לנו ללמוד כל יום משהו על חיבור, אהבת הזולת, תיקון היחס
• כדי שבעיות ייפתרו, העם צריך להתחבר, לאחד את התקוות, להפסיק לזלזל באחרים

מחאה היא חיבור נגד מישהו. עלינו למחות נגד האגו שבנו, אותו כוח שמפריד בינינו

• חיבור זה להתעלות מעל כל ההבדלים, מעל חילוקי הדעות, לפרוס מטרייה של אהבה
• צריך לקדם פעולות שיובילו לחיבור העם, סדנאות, מעגלי שיח, שירה וכדומה
• בחיבור בינינו מתגלה כוח רב עוצמה, הכוח החיובי שנסתר בטבע, והוא מאזן הכול
• חיבור מביא כוח שבונה, במקום כוח שהורס. אנו יוצאים נגד הכוח האגואיסטי שבנו
• רק כשאנחנו בעצמנו נשתנה, החברה הישראלית תשתנה והחיים במדינה ישתפרו

חילוניים ודתיים

הגישה החילונית אומרת שהעולם מנוהל ע"י חוקי טבע, לא ע"י גורל או כוח עליון. הגישה הדתית אומרת שיש כוח עליון בורא עולם שנתן לנו תנאים לקיום, ושכר ועונש

• בארה"ב אין מאבק בין דתיים לחילוניים כמו בארץ, כי הדת לא קשורה לשלטון וכסף
• למעשה, אין כאן בעיה בתפיסת העולם, אלא בעיה של שליטה, כוח, משאבים וכו'
• היום המלחמה היא לא על אידיאולוגיה אלא פשוט על קופת המדינה

הקבלה אומרת שכוח הטבע נקרא א-לוהים, ומספקת שיטה מדעית לגלות אותו

• המקובל מגלה את רשת הכוחות הפועלים עלינו, מגלה את הא-לוהות, ולומד את החוקיות
• בקבלה לא "מאמינים" אלא חוקרים ומגלים. חקירת הטבע מחייבת 'ואהבת לרעך כמוך'

גילוי הא-לוהות

ככל שעם מפותח יותר, כך יש בו יותר פלגים. ולכן גם כל אדם בישראל מורכב כל כך

• כל הספקות שמקננים באדם, נובעים למעשה מחוסר גילוי הא-לוהות. לא מדובר על דת אלא על גילוי הא-לוהים לאדם במהלך חייו כאן בעולם הזה. לפי הקבלה, גילוי זה מתרחש כתוצאה מקיום החוק האחד של 'ואהבת לרעך כמוך'
• א-לוהים זה כוח השפעה ואהבה, 'טוב ומיטיב', לכן כדי לגלותו צריך לאהוב ולהיטיב
• הקבלה לא מתייחסת לעניין דתיים וחילוניים. היא מלמדת כיצד לגלות את הא-לוהות
• הקבלה לא מתייחסת אל מה שהאדם מאמין או חושב, אלא מסבירה לו את גישתה

אדם שרוצה לגלות לשם מה הוא חי, מה מטרת החיים, מהו סוד החיים, מגיע לקבלה

• גילוי הכוח הכללי שבטבע לאדם מבהיר לאדם איך להתנהג, כיצד לא לטעות בחיים
• חכמת הקבלה מתגלה היום ברבים עקב המבוי הסתום אליו נקלענו, בכל הרמות

כדי לגלות את הכוח העליון עלינו לקנות טבע חדש של אהבת הזולת

• כל התורה מדברת על איך לשנות את עצמנו משנאה לאהבה, איך לתקן את הלב שלנו
• בין הדתיים והחילוניים קמה היום חכמת הקבלה, ומביאה עימה פיתרון לפילוג בעם
• 'ואהבת לרעך כמוך' מעל כל הפערים, בעזרת חכמת הקבלה וגילוי הכוח העליון
• כאשר בעם ישראל תהיה אהבה, נהפוך לאהובים על כל העמים, נהיה 'אור לגויים

סדר ישראלי חדש

 חילוני, דתי לאומי, חרדי וערבי – 4 'שבטים', שכל אחד מהם מחולק לפלגים נוספים

• רק על ידי תהליך חינוכי אפשר יהיה לשנות את הסתכלותם של אנשים על החברה
• הבעיה היא שכל אחד שומר על החלק שלו. איש לא מסתכל מלמעלה, במבט רחב

 צריך להיות חוק חינוך חדש חובה לכולם. קודם כל, כולם לומדים להכיר את כולם. אח"כ מתחילים בפעולות לקירוב ולפיתוח הרגשת שייכות לחברה אחת. חיבור

•  כולנו תלויים זה בזה, ולכן קשורים זה לזה. עלינו לחפש דרך להתחבר מעל כל השוני
• כל מגזר ישמור על הייחודיות שלו, אבל מעל זה בונים מעין 'קומה שנייה' של חיבור
• הסדר הישראלי החדש צריך להיות חיבור לעם אחד. קשר מעל כל ההבדלים
• יש להכריז על תכנית לאומית: 'על כל פשעים תכסה אהבה', לפי תורת אברהם אבינו

חילוני, דתי, חרדי וערבי

 מדוע רק אצלנו ההתרחקות בין מגזרים מדאיגה כל כך? בגלל השורש הרוחני שלנו

•  אנו לא עם רגיל. אברהם אבינו קיבץ אנשים שונים סביב הרעיון של אהבת הזולת
• כשנפלנו לשנאת חינם, נחרבנו. כיום אין דבר שמחזיק אותנו יחד מלבד אויבינו
• כיום ישראל מחולקת למעשה לארבע מדינות, חילונית, דתית, חרדית וערבית. בכל אחת תרבות אחרת, חינוך אחר, אמצעי תקשורת אחרים

 לפי תכנית הבריאה, עלינו לספק לעולם דוגמה של חיבור לעם אחד, מעל ההבדלים

•  אם נוכל ליצור חיבור בין המגזרים, כולל הערבים, העולם יבין שיש לנו שיטה לחיבור
•  לא נכנסים לשום פוליטיקה ולשום חשבונות. מייד בונים 'קומה שנייה', מחנכים לקשר. ודאי שיהיו מחלוקות בלי סוף, אבל דווקא בהתעלות מעליהן, הקשר בינינו יתחזק. לא נכנסים לאף מחלוקת, אלא רק עובדים על חיבור, בניית קשר. סדר ישראלי חדש

 כיום העולם כולו סובל מבעיות של חוסר קשר טוב. מצפים מישראל לדוגמה טובה. זה נראה בלתי מציאותי, אבל כאן נכנסת תורתו של אברהם אבינו, תורת הקבלה

•  אברהם לימד איך להביא אל חיינו כוח מיוחד שיכול להפוך שנאה לאהבה
• חכמתו העתיקה של אברהם אבינו מלמדת כיצד להתחבר, שלב אחר שלב
• שיטת החיבור של הקבלה נחוצה ומתאימה לכל המגזרים בישראל, ולעולם כולו

בין תרבות לרוח

 תחום התרבות הוא שדה בו מתרחשת מלחמת דעות. יצירות רבות נוצרו מתוך שנאה. ודאי שמי שנמצא בשלטון רוצה להשפיע על החינוך והתרבות. כך קורה בכל העולם

• אמן או יוצר ניחן בכישרון. זה לא אומר שמבחינה נפשית הוא מפותח יותר מאחרים
• אינספור ספרים ומחזות נכתבו על ידי אנשים ששנאו את האנושות. הם לא אנשי רוח
• אדם עם נפש מפותחת הוא אדם שיש בו אהבה לזולת. זה יכול להיות אדם פשוט
• השכלה וידע תרבותי נרחב לא קובעים האם אדם יהיה טוב לזולת או רע
• המדידה היא על פי לבו של אדם, יחסו לזולת, לא על פי כמה הוא למד
• לימוד חכמת הקבלה משנה את האדם לטובה, מתקן את טבעו האגואיסטי

 "איש רוח" הוא אדם רוחני שמחשיב את היחס הטוב בין בני אדם, מעל כל דבר אחר

• איש רוח הוא אדם שנמצא מעל החומר, מעל היחסים האגואיסטיים בין אנשים
• אדם רוחני לא מבקר אחרים, כי הוא מבין שהם בני אדם, ושיצר לב האדם רע מנעוריו. הוא יודע שטבע האדם לנצל הכול לטובתו, לדכא אחרים, ושואף לעזור לו להתעלות
• גם אם אתה משכיל, יוצר או פילוסוף, אין זה אומר שאתה איש רוח, מעל האגו
• איש תרבות הוא מי שלכל אדם בעולם נעים להיות לידו. זהו אדם שלא מתגאה, לא מזלזל באחר
• תרבות זה להכיר את טבע האדם, ומתוך כך להתייחס לכולם באהבה ובהבנה

התרבות הישראלית המקורית היא ואהבת לרעך כמוך. מזה התחיל עם ישראל. כדי להגיע לכך, דרוש תהליך חינוכי שיהפוך אדם לתרבותי, שישנה את טבעו הרע

•  העיסוק ביצירה ואמנות הופך אנשים לאגואיסטים יותר מאחרים. הם לא אשמים. האגו הגדול שנבנה בהם, לא מאפשר להם לשבת בשקט, והם חייבים להתבטא. אך טבעי הוא שאדם כזה יזלזל באחרים, לא יראה בהם שווים, לא ירצה להתקרב
• תהליך חינוכי שיהפוך את טבע האדם לטוב, יעשה שימוש מושכל באמנות וביצירה. לדוגמה, תיאטרון ימחיש מה מצבנו הנוכחי, לאן הוא עלול לדרדר אותנו, ומהו התיקון

פשעי שנאה בישראל

 החברה שלנו מצויה בשנאה פנימית, בין איש לרעהו

•  אמנם ביחס לעמים אחרים יש אצלנו עזרה הדדית, אבל אנו דורשים מעצמנו יותר
• לאמתו של דבר, כבר אלפיים שנה איננו מתפקדים כפי שאמור להיות עם ישראל
• בכל עם יש טרוריסטים, גם אצלנו. כיון שלא חינכנו את העם לאהבה, זו התוצאה
• התרבות, הטלוויזיה, התקשורת, החינוך – שום דבר לא מכוון לאהבת הזולת. להפך
• כיום ישראל קורסת משנאת חינם כללית. עלינו לעורר את האהבה מחדש בעם ישראל. זה יקרה רק אחרי שניקח את ואהבת לרעך כמוך, ונחדיר אותו אט אט לכל חלקי העם
• קידום חינוך לאהבת הזולת

חשבון נפש חברתי

 שנאה מבעבעת בינינו יום יום, בכל חלקי העם

•  עלינו לשמש דוגמה לאהבת הזולת ואיננו עושים זאת
• כל התורה היא ואהבת לרעך כמוך. כך מלמדת חכמת הקבלה
• אנו צריכים להתחיל תהליך חינוכי כלל-חברתי לאהבת הזולת, ולהציגו כדוגמה לעולם. בבתי"ס, אוניברסיטאות, מקומות עבודה וכלי תקשורת, לפנסיונרים, למובטלים, לכול
• אף אחד לא יקבל שום דבר מהמדינה, בלי ללמוד 'ואהבת לרעך כמוך'
• הזמן הוא לא למילים יפות. אלא, עת לעשות. מה נעשה היום כדי שמחר זה לא יקרה שוב

הטובים

 חכמת הקבלה מחייבת ואהבת לרעך כמוך. ערבות הדדית תכניס רוח טובה בארץ

•  כשיש בינינו קשר טוב, אנו מתאימים לכוח הטוב הכללי שבטבע, ויכולים לקרב אותו
• פעם היינו כאיש אחד בלב אחד. כשפרצה שנאת חינם, נחרבנו. עתה צריכים להיבנות
• עתידנו הטוב תלוי רק בחיבור בינינו. בעזרתו ישתפר גם הביטחון, וינוטרלו שונאינו
• גדולי האומה הסבירו שאם אנו מחוברים בינינו, איש לא ירצה להזיק לנו
• אם נפסיק לרצות 'להרוג' זה את זה בכוח, שכנינו יפסיקו לרצות להרוג אותנו בפועל

 נהיה טובים זה לזה, העולם כולו יהיה טוב אלינו. זו המשוואה

•  עם השכנים, בעבודה, בכבישים, בתקשורת, יש להקרין רוח חיבור ודוגמאות טובות
• בכל ישראלי יש פוטנציאל של טוב, חרות ב-DNA שלנו. כך התקבצנו סביב אברהם
• הטובים זהו גל חיובי שמטרתו לעורר את האהבה הרדומה שטמונה בנו
• עזרה הדדית בתוספת הסברה למה חשוב להתחבר, יבנו חגורת ביטחון סביבנו
• אם אנו מתחברים, אנו מעוררים את הכוח הטוב שבטבע, והוא מאזן את הרע שבנו
• אנו מסבירים לילדינו שכדאי להם להתנהג יפה לאחרים, אך אנו עצמנו שוכחים זאת

 נבנה בינינו גלים טובים של חיבור, והם יתפשטו כמו אדוות מישראל החוצה, לעולם

הריכוזיות במשק הישראלי

בכל מקום בעולם מכבדים את בעלי ההון, ויש להם גישה ישירה לאנשי השלטון

• לבעלי ההון יש רצון חזק מאוד, אחרת לא היו בעלי הון. רוצים לבלוע הכול, לשלוט
• רוב האנשים נולדו עם רצון חלש, אין להם שאיפות מיוחדות
• רצון חזק דרוש כדי להצליח בכל תחום, למשל באמנות או במדע. לא רק בצבירת הון
• כל אדם מנצל את האחרים במה שאפשר. כזהו טבע האדם, גם של האזרח הקטן
• גם אם אנשים יצאו לרחובות למחות על הריכוזיות, כלום לא יעזור בסופו של דבר. למה? כי מארגני המחאה ירצו להחליף את השלטון. וכשהם ישלטו יהיה אותו סיפור

טבע האדם הוא רע. נקודה. למי שיש טענות שיפנה לכוח העליון שיצר אותנו כך

• יצר הרע, אגו, מנהל את עולמנו. ואין כוח טוב. באף אחד. הכול מונע על ידי אינטרס
• למה שטייקון יוותר על קצת מהונו לציבור? האם אנחנו מוותרים על משהו למישהו?
• אם לא נשיג כוח הטוב שטמון בעמקי הטבע כדי לאזן את הרע שבנו, כלום לא יעזור
• כיום מוכרחים לעשות זאת כי האגו מחריב הכול. אקלים, יחסים בינ"ל, זוגיות ועוד
• האגו מתפרץ החוצה כמו נחש שבוקע מתוך ביצה, כמו תנין קטן. 'הכרת הרע'
• הבחירה החופשית שלנו היא לאתר בטבע את הכוח הטוב, ועל ידו לאזן את עצמנו. בעלי רצון חזק, בעלי רצון חלש, כולם יאזנו זה את זה, כמו פלוס ומינוס בטבע

מדינה קטנה, אגואיסטים גדולים. יציאה לרחובות לא תעזור. רק איזון הרע בטוב 

איזון כלכלי-חברתי

בעלי עסקים לא ישנים בלילה מרוב דאגות...

• אין מה לדרוש הוגנות יתר, כי טבע האדם אגואיסטי, יצר הרע. פנטזיה סוציאליסטית
• מחאות לא יביאו לשום שינוי מהותי, כי טבע האדם רע. החלפת שלטון גם לא תעזור
• אדם חייב להרוויח משהו מפעולה שמבצע. כדאי לברר מה מארגני המחאה רוצים
• אין בעולם אנשים לא אגואיסטים. כולם אגואיסטים. טבע האדם לנצל אחרים לטובתו

כל אחד משתמש בציבור לאינטרס הפרטי שלו

• בכל העולם, טייקונים זורקים לציבור רק פירורי לחם משולחנם. מאבק  ציבורי יכול להביא לתוספת של קצת חמאה על הפירור, לא יותר מזה
• שורש הבעיה הוא הרע שבטבע האדם, שאותו צריך לאזן עם כוח טוב. אין פתרון אחר
• האגו מחריב את כל המערכות שלנו, אקלים, כלכלה, מסחר, תרבות, חינוך, משפחה
• הטענה אל הטייקונים, אפשר להפנותה גם למדינות עשירות. שיתחלקו עם העניות!

רק טיפול שורש יעזור, בטבע האדם שכולו רע. לא יכול לסבול שאין לו יותר מהאחר

• רק אם נביא אל חיינו כוח טוב, הוא יאזן את הרע שבנו. ואז הכוחות יאזנו זה את זה. איננו מכירים טיפול שורש כזה. התחיל זאת אברהם אבינו וזה נמשך עד חורבן הבית
• העולם היום זקוק לתרופה לרע, ולכן הוא פונה בזעם לישראל. רק לנו יש שיטה לאיזון

ישראל מאוזנת היא חברה שבה אדם דואג לחברו יותר מאשר לעצמו. זהו חוק האיזון

השסע בין ימין לשמאל

בטבע יש שני כוחות קבלה ונתינה, שנמצאים במאבק תמידי

• השלמה ואיזון הדדי
• לאדם ניתן החופש למצוא את האיזון בין שני הכוחות הללו בעצמו
• הקבלה היא השיטה לאיזון, ואהבת לרעך כמוך, אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך
• היום העולם כולו בחוסר איזון ומאבקים, וגם ישראל בתוך עצמה

הימין והשמאל צריכים לעבוד בהרמוניה. ימין שואף לחיבור ושמאל להפרת החיבור

• שני כוחות קיימים בכל פרט ובכל אדם. פעם זה גובר ופעם זה, מאזנים זה את זה
• כדי שיהיה בין הכוחות מאבק בונה ולא הורס, כל כוח צריך להיות כלול מהאחר
• וזה יקרה רק כתוצאה מתהליך חינוכי כלל חברתי. נתאזן בינינו, העולם יאהב אותנו

מעל ימין ושמאל

כיום גם הימין וגם השמאל הן גישות קפיטליסטיות

• רק אחרי שנלמד כיצד בנויה מערכת הטבע ואיך שמאל וימין משתלבים, נוכל לשגשג
• עלינו ללמוד מהם שמאל וימין בטבע, וכיצד האיזון ביניהם מפתח את החיים קדימה

בלי הכרה של תכנית ההתפתחות, אף צד לא יבין את האחר ולעולם לא נגיע לאיזון

• אחרי שכל הציבור ילמד ויבין, הדעות יתכללו זו מזו, ונוכל לאתר את הקו האמצעי
• לא מדובר בפשרה, אלא בחיבור בקו אמצעי, לשם התקדמות לרמה עליונה יותר

אחדות בין ימין ושמאל

מדוע יש לנו צורך להגדיר עצמנו כימני או שמאלני? זה חלק מהתפתחותנו כבני אדם

• המאבק בין ימין לשמאל הוא תמידי, בכל העולם. אסור להרוס אחד מהצדדים
• יש דרך לשלב בין ימין לשמאל, לחבר ביניהם, בלי לתת לאף אחד לשלוט באחר
• מפלגת מרכז זה לא פתרון, כי גם לה יש אג'נדה. קו אמצעי צריך לכלול את כולם

אנשים ששונאים זה את זה מוכנים להתחבר, אם יש משהו משותף הגבוה משניהם

• כדי להתקדם לזה, יש לעבור תהליך חינוכי כלל חברתי, שנבין את עצמנו ואת העולם
• נגיע לפתרון רק כשנרצה להשליט את מטרת הטבע עלינו, ולא את דעתנו על אחרים

ימין ושמאל בישראל

הבחירה החופשית של האדם היא למצוא את האיזון. להגיע ל"ואהבת לרעך כמוך"

-        אם לא הבעיות הבטחוניות בישראל, הימין היה פחות חזק

-        אנשים מסתכלים על אירופה הפלורליסטית שסובלת היום מאוד

-        קשה לומר שהיום יש אצלנו ימין ושמאל טהורים, נטיות טבעיות כמו שיש בכל הטבע

-        אילולא השכנים שלנו, היינו אוכלים זה את זה עוד יותר

קמפיין: שלום המדינה הוא בחיבור בין כולם

-        עלינו ללמוד להתחבר מעל הטבע שלנו, לא לשנוא אחרים, להבין את דעתם, לשרתם

-        בשלב הראשון, עושים "משחק תפקידים". אני מבטא דעת האחר, כאילו הייתה דעתי

-        אחרי שכולם כלולים מכולם, מנסים להרגיש מהו הדבר המשותף החדש שנולד בינינו

-        מגלים את נקודת המרכז, נקודת האיזון

יציבות מול מהפכנות

ליברליות מול שמרנות, התחדשות מול יציבות

-        אם לא ידוע מה לעשות, עדיף שלא תעשה כלום. הטבע מקדם אותנו לפי תכניתו

-        חכם רואה את הנולד. לשם כך צריך ללמוד לאן הטבע מכוון אותנו

ככל שהעולם נעשה בלתי צפוי, כך תתעצם הנטייה לשמירה על הקיים מתוך חשש

-        הרצון לשמור על היציבות גם מחר מביא אותנו לפעול היום בכל מיני דרכים

-        המשחקים בין שמרנים לליברלים הם רק לשם צבירת כוח פוליטי לעצמם, לא יותר

קיצוניות או השלמה הדדית

במקום להתווכח ימין ושמאל, צריך ללמוד לאן הטבע מקדם אותנו

-        הפתרון חייב לכלול את כולם, "על כל פשעים תכסה אהבה", מתחברים מעל הדעות

-        ככל שהדעות מנוגדות, כך העוצמה בחיבור ביניהן תהיה גדולה ואיכותית יותר

-        לכן האנושות מתקדמת דרך התרחקות גדולה יותר בין שמאל וימין, במיוחד בישראל

אי אפשר ליצור רגש חיובי אם אין שנאה. צריך ללמוד לבנות אהבה מעל השנאה

-        כל אחד מצמצם דעתו, מתעלה כלפי השני, נכללים זה בזה ומולידים משהו משותף

-        הקבלה היא החכמה איך לקבל שני כוחות מנוגדים ולאזן ביניהם, חכמת החיבור

קיצוניות או השלמה הדדית

במקום להתווכח ימין ושמאל, צריך ללמוד לאן הטבע מקדם אותנו

-        הפתרון חייב לכלול את כולם, "על כל פשעים תכסה אהבה", מתחברים מעל הדעות

-        ככל שהדעות מנוגדות, כך העוצמה בחיבור ביניהן תהיה גדולה ואיכותית יותר

-        לכן האנושות מתקדמת דרך התרחקות גדולה יותר בין שמאל וימין, במיוחד בישראל

אי אפשר ליצור רגש חיובי אם אין שנאה. צריך ללמוד לבנות אהבה מעל השנאה

-        כל אחד מצמצם דעתו, מתעלה כלפי השני, נכללים זה בזה ומולידים משהו משותף

-        הקבלה היא החכמה איך לקבל שני כוחות מנוגדים ולאזן ביניהם, חכמת החיבור

טוב ורע – 2015

אנו חיים בעידן שבו ביכולתנו להשפיע טוב לעצמנו ולעולם, ולא יודעים לעשות זאת

-         אנו חיים בתוך מערכת מורכבת ומכירים מתוכה חלק קטנטן. ביכולתנו ללמוד לנהלה.

-         בזה היהודים מיוחדים, ולכן העולם שונא אותנו. המפתח לאושר העולמי בידינו

-        יחסים רעים בינינו הורסים את העולם. אנו חושבים רע זה על זה, ובשל כך קמים עלינו לכלותנו

יהיה טוב בארץ ובעולם כשנרצה להיות טובים זה לזה כאן בישראל

-        זה שמתעוררות לי מחשבות רעות על מישהו זה טבעי, צריך ללמוד להתעלות מהן

-        'על כל פשעים תכסה אהבה'. לא להתווכח מי צודק או מי אשם. רק להתעלות לחיבור

יורדים מהארץ – לא מרגישים שייכות

כדי להבין משהו צריך להתחיל מהיסוד של עם ישראל. אנו אוסף מ-70 אומות העולם

• ברגע שהפסקנו להיות בחיבור מעל כל ההבדלים, נחרב הקשר בינינו ויצאנו לגלות
• מאז כל יהודי מפוצל פנימית לחלק שבעד יהדות וחלק שנגד, שבעד חיבור ושנגד
• מכאן נובעת התופעה של יהודים ששונאים את היהודים יותר מכולם, הכי אנטישמים

יהודי לא יכול להיות ניטראלי, או שהוא בעד החיבור או שנגד ואז הוא שונא יהודים

• מה שקורה בארץ לא קושר אדם הנה, כי אין חיבור ואהבת הזולת כמו שצריך להיות
• הרב מספר על העלייה שלו, על ציפיותיו ואכזבותיו. לא מחנכים לחיבור אלא מפלגים
• לפני מאה שנה כל יהודי הרגיש קשר ושייכות לארץ ישראל, כיום אבדו כל השורשים
• האגו שגבר בקרבנו גורם לאנשים דחייה מעם ישראל. הכול נעשה ביזנס, כסף וזהו
• זה קורה כי אנו בנויים פנימית משני חלקים, אגו וניצוץ, כוח מיוחד שהיה מחבר בינינו
• מבחינה רוחנית, לא הצלחנו לבנות בחזרה את עם ישראל, ולכן לא נמשכים לכאן
• השיטה לבניית העם, הארץ והמדינה לא ידועה לאף אחד, רק לכמה מקובלים

האחרים יכולים לעבור ממדינה למדינה, רק יהודים לא ימצאו מנוח עד שלא יתחברו

• לנו יש משימה היסטורית, להראות לכולם דוגמה לחיבור ואהבה. יש בנו ניצוץ מיוחד
• הבעיה היא לא במי שעוזב את הארץ, אלא חוסר חינוך נכון לחיבור ואהבה מעל הכול
• בעתיד לא נוכל להתקיים כאן, אם לא נממש את ההזדמנות שקיבלנו לחיבור ואהבה
• דרוש לנו חינוך לחיבור ואהבה, כמו שהיה לנו ביסוד האומה אצל אברהם אבינו

חיבור ושייכות לעם ולמדינה

משנות השבעים החל להתקרר הקשר הטבעי שהיה קושר את האדם לאומה

• יש בנו אגו גדול מאוד, ומעליו צריך לבנות חיבור בעזרת הכוח העליון שנסתר בטבע
• כיום אפילו שנאת חינם אין בנו, אנו פשוט לא יודעים למה אנו יהודים, ולכן מתפזרים
• נטייה לחיבור לא עוברת בירושה. לכן הילדים והנכדים של מקימי המדינה שונים מהם
• לכן החלו מאבקי כוח ושליטה, והאגו החל לחגוג מעל הנטייה לחיבור

במקור אנו לא עם, אלא אוסף אנשים מ70 אומות העולם שלמדו להתחבר מעל האגו

• שיטת הקיום שלנו היא "על כל פשעים תכסה אהבה". בניית גשרים של אהבה בינינו
• רק חכמת הקבלה מסבירה איך עושים זאת. עלינו ליישם זאת, וללמד את כל העולם
• מה שיוכל לחדש את תחושת השייכות לעם, לארץ ולמדינה זה הסברה וחינוך לחיבור
• אם נבנה כאן חברה שבנויה על קשר בין בני אדם מעל הדחייה, כולם יימשכו לכאן
• ירגישו שכאן הם מוצאים את שורש נשמתם, את מקומם המיוחד במערכת הכללית

עלינו להתחבר בינינו, ולקדם את האנושות כולה לחיבור. זה מושרש בתכנית הטבע

• לפי הגדרת הטבע, יהודי הוא מי ששייך לחיבור בין בני אדם, מעל השנאה, מעל האגו
• אינדיבידואליזם וחיבור אולי נראים סותרים, אבל בדרגה מתקדמת יותר הם לא
• עלינו להגיע למצב שבו איש לא ירגיש שנדחפים ומציקים לו, אלא תומכים ואוהבים
• כשלומדים להרגיש קרבה לזולת כמו לעצמך, דרכו אתה מרוויח אינסוף, גן עדן, נצח

כוחות העל של הישראלים

בסרט וונדרוומן, גיבורת על ישראלית מצילה את העולם. במציאות חוגג בינינו כוח הרע

• תפקידנו להפוך את העולם לגן עדן, אהבה במקום שנאה, חיבור במקום פירוד
• יש שיטה שמלמדת לבנות חיבור ואהבה. זו חכמת הקבלה. בעזרתה נהפוך לוונדרוומן
• להגיע לאהבה זה לא פשוט כי זה נגד טבענו האגואיסטי, נגד היחס הרע שלנו לזולת
• הרצון להצליח על חשבון אחרים, להנמיך אותם כדי להיות יותר, זהו האגו שחוגג אצלנו
• עם ישראל קיבל הזדמנות לבנות כאן חברת מופת, בינתיים ישראל מפולגת ומלאת שנאה

אנחנו חייבים להיות אותו גיבור העל שמציל את האנושות, מושך אותה מפירוד לחיבור

• תחילה עלינו לתקן את עצמנו. מתוך שאנו מקושרים לכולם, החיבור והאהבה יתפשטו בעולם
• 'תיקון' פירושו לעבור מהשאיפה הטבעית להיבנות על חורבנו של האחר, לאהבת הזולת
• בהיסטוריה היו בישראל גיבורות. היו להן כוחות נתינה ואהבה. לאישה יש כוח אדיר

איזהו גיבור, הכובש את יצרו. על ידי השפעת כל טוב לעולם, האדם מתחבר לאלוקות

• דרך יחס האהבה, גיבור על אמיתי פותח לעצמו עולם חדש, עליון, בלתי מוגבל נצחי ושלם. ישראלים הם אלה שצריכים להוביל את האנושות למצב הזה, טמונים בנו כוחות מיוחדים
• נבחרנו להציל את העולם מהאגו שבו כולם שקועים. רק כך נהיה באמת גיבורים ואהודים

מדינת ישראל

מקובלים תמכו בהקמת המדינה, ראו זאת ככניסת העם לשלב האחרון של התיקון. הם ציפו שאחרי התבססות במדינה, יגישו לעם את שיטת החינוך לאהבה של הקבלה

• כיום, כשיש איזו תחושה של דכדוך, ישראל זקוקה לחזון של חכמת הקבלה
• בשבעים שנות קיומה המדינה הגיעה להישגים גדולים, אך יש גם תופעות שליליות
• השירות בצבא בתנאי שטח נוקשים בונה את האדם, חבל שלא כל אחד חווה זאת
• לפי תכנית הבריאה, עם ישראל צריך לספק דוגמה לאנושות איך חיים בחיבור ואהבה
• מצד הטבע, אנו מנוהלים ע"י כוח אגואיסטי, רע, ועלינו ללמוד לאזן אותו בכוח טוב

חווית החיים בישראל

השגרה של עם ישראל היא חוסר רוגע. הוא מאוד נמרץ,  מרגיש שאש בוערת בו. במדינות אחרות השגרה מונוטונית, אנשים חיים בשקט בפינה שלהם

• הדרישות של הישראלי הם שונות לגמרי. למשפחה, לעם, למדינה, לממשלה, לכולם. הדרישה הפנימית המוגברת נובעת מהשורש הרוחני שלנו, מימי אברהם אבינו
• אברהם לימד להתחבר בצורה מיוחדת ולהשיג את הכוח האחד שפועל בכל הבריאה

אמנם לכל אחד דעה משלו, אבל מעל ריבוי הדעות אפשר לבנות גשרים של אחדות

• בעבר היינו קשורים לכוח החיבור, הכוח הכללי שבטבע. כיום עלינו שוב לגלותו בינינו
• כיום איננו ממשים את עצמנו כעם ישראל ולכן משהו אוכל אותנו מבפנים. לא מרוצים. לישראלים יש רצון אדיר לא ממומש, אך הם לא יודעים למה בדיוק. זה רצון לרוחניות

בכל אחד יש דרישה פנימית להתמלא בכוח של אהבה, כוח שלם ונצחי. וזה אפשרי!

הציונות אז והיום

משפט דרייפוס הכשיר את הקרקע להקמת התנועה הציונית

• אנשים רצו לברוח מהלחצים והפוגרומים בארצות הגולה, מהאנטישמיות
• לאחר הקמת הקיבוצים והמושבות האידיאולוגיה לא הייתה ברורה, החל קפיטליזם

ישראל לא יכולה להיבנות בלי חינוך ל"ואהבת לרעך כמוך", חיבור מעל כל ההבדלים

• חורבן הבית והגלות נבעו משנאת חינם, ולכן רק באהבת אחים נוכל להיבנות מחדש
• כיום אנו אחים צרה, ללא האויבים מבחוץ לא היה לנו גורם מלכד. כמו שק של אגוזים

• כדי להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל צריך קודם כל חינוך ל"ואהבת לרעך".

מה חסר בחזון הציוני?

הקמת המדינה לא סילקה את האנטישמיות, כי זו שנאה לערך של ואהבת לרעך כמוך. על הערך הזה קם בזמנו העם היהודי סביב אברהם אבינו, ומאז אנו שונים מכולם

• ציונות אמיתית פירושה להיות כאחים איש לרעהו, מחוברים באהבה
• עד היום אנו מפולגים על בסיס עדתי, דתי, פוליטי. המון שנאה. לא היה חינוך לקשר. המקובלים רצו להביא לעם את הערך של ואהבת לרעך כמוך כיסוד הציונות
• ואהבת לרעך כמוך צריך להיות יסוד החיים המשותפים של כולם, מעל כל השוני
• ציונות, ציון, מלשון יציאה, פירושו לצאת מהטבע האגואיסטי לטבע אלטרואיסטי. אותה חכמה של אברהם אבינו, חכמת הקבלה, מלמדת איך עושים את השדרוג הזה
• חזון ציוני חדש יצמח מקרב הלומדים את חכמת הקבלה, חיבור בין כל חלקי העם. ישראל תיראה כמדינה מודרנית לכל דבר, רק שכולם מתייחסים זה לזה כאל קרובים
• יש בהחלט מקום לחילוקי דעות, אבל אין מקום לשנאה או כפייה. כמו אחים במשפחה

הציונות החדשה היא ואהבת לרעך כמוך, בלבד. זהו הערך שעל בסיסו נוסדנו כעם

זהות לאומית ישראלית

כיום יורד ערכה של הזהות הלאומית, כי העולם נעשה גלובלי ומקושר. אבל לגבי ישראל העניין שונה. העולם לא נותן לייחודיות שלנו להתפוגג

• עם ישראל שונה מכולם, כי עליו מוטלת החובה להביא לכל בני האדם שיטה לאושר
• זהות ישראלית אמיתית פירושה להביא את עצמנו ואת העולם לגילוי מהות החיים
• בגלל שאנו לא מחוברים לזהות האמיתית, כל יהודי וישראלי ממציא לו זהות משלו
• גילוי הזהות זו המשימה שלנו. הזהות שלנו תהיה מה שמחבר בינינו, כוח האהבה. מעל כל השוני וחילוקי הדעות, כל אחד ירגיש את הזולת כמו את עצמו

ייעודנו ללמד את כל בני האדם לחיות בחיבור ואהבה, בעזרת כוח האהבה העליון

החלוציות החדשה

הבורא עורר את רוח החלוציות כדי לאסוף את העם מקצות תבל. צריך לבנות משהו יחד. זהו שלב בדרך למימוש ייעוד העם, להיות חלוצים רוחניים וללמד את העולם לאהוב

• בנפש היהודי קול קורא לתיקון הכללי של הנשמה. וכשהוא מתגלה אנו מוכנים לכול
• חלק קטן מזה התגלה לאורך ההיסטוריה, כשיהודים פרצו קדימה במגוון תחומים

מה יכול לגרום לאדם למסור את עצמו לטובת הכלל? האידיאה, תמיכת הסביבה

• אברהם אבינו היה חלוץ, צריך ללמוד ממנו לא לפחד. אדם אחד יכול לשנות הכול
• חלוציות זו השראה עליונה. בארץ היא נעלמה כי לא כיוונו אותה נכון לשלב הבא

הדרגה העליונה של חלוציות זו פריצה מעולמנו החשוך לעולם עליון, נאור, רוחני

• אחרי החלוציות החלה בישראל בורגנות. לא הוגדרה מטרה של התעלות רוחנית. רצינו לבנות מדינה ככל המדינות, בלי תיקון טבע האדם בהתאם לטבע הבורא
• חלוציות רוחנית זה להשפיע טוב לזולת, במטרה להשפיע טוב לבורא, להידבק בו

חלוציות רוחנית

החלוציות בצורתה הגשמית נגמרה, יש מדינה, צבא וכו'. כעת הזמן לחלוציות רוחנית

• החלוצים החדשים הם חלוצים רוחניים, רוצים להביא לעם התקדמות רוחנית, אהבה
• חכמת הקבלה מסבירה מהי חלוציות רוחנית, ואיך מגיעים להשגת המטרה הנצחית
• בפנינו מאמץ פנימי, העברת הלב והמוח ממצב אגואיסטי לחיבור עם הזולת והבורא
• חלוציות רוחנית פירושה להגיע לדבקות בכוח העליון דרך דבקות בכל באי עולם
• חלוציות רוחנית זה מאמץ לגילוי הבורא בתוך קשרי אהבה בינינו, פריצה לממד עליון

"פה תהא השכינה שורה", אומר השיר הנודע. שכינה היא רשת הקשר שעלינו לבנות. היא נבנית מהלבבות והרצונות שלנו. כשנבנה מדינה רוחנית, כל האנושות תצטרף

• החלוצים שברו אבנים, כיום יש לשבור את הלבבות שלנו, לחבר אותם זה לזה ולבורא
• בזמנו לא הבינו מהי חלוציות רוחנית, כיום הזמן בשל לכך. בניית חברה רוחנית
• חלוץ רוחני הוא זה שפורץ את החומה שמבדילה בין העולם הזה לעולם הרוחני
• חברת מופת הוא יעד שחסרה בו המטרה הגדולה של הקיום, שהיא דבקות בבורא

חברת מופת אמיתית היא זו שבידה הכוח הכללי של המציאות, ועל פיו היא מתנהלת

תכונות אופי ישראליות

עם ישראל נוצר מאוסף אנשים שהתלכדו סביב האידיאה של אברהם: אהבה וחיבור. חורבן בית המקדש נבע כתוצאה מהתרחקות מתכונות אלה. מאז יש בנו תכונות מנוגדות. מצד אחד כולם כאחים, מצד שני פחד "לא לצאת פראייר"

• אם נבנה חברה שתהיה בה חברות, נגלה בינינו כוח עליון שיגן עלינו ויתן לנו כוחות
• החוצפה הישראלית נובעת מזה שאף פעם לא היו אצלנו מעמדות. כל ישראל חברים
• השורש הרוחני לחוצפה טמון ביכולת הפוטנציאלית לעלות עד לגובה הכוח העליון

אנו צריכים להשתמש בחוצפה ככוח מניע להתעלות לדרגת הבורא

להיות ישראלי

עם קשה עורף. כל התכונות שלנו באות מאותם זמנים שבהם נוצרנו כאומה מיוחדת. היינו עובדים בהתגברות על האגו כדי להתחבר, בעקשנות, רק לא לעזוב את החיבור

• עד לפני החורבן כל אחד עבד בעקשנות נגד האגו שבו, והגדיר את האגו כקשה עורף. אחרי החורבן התכונה הזו התהפכה והאדם עצמו הפך קשה עורף בכל הנוגע לחיבור
• דעתנות ישראלית היא נכס גדול מאוד. נובעת מכך שלכל אחד שורש נשמה מיוחד
• "דבר דוגרי": נובע מכך שפעם הגענו לאמת, למהות הבריאה, להבנה עמוקה של הכול. לכן אנחנו נמשכים לאמת, לסיכום, לתכלס, לדוגרי, למשהו שאני מיד מזהה

משפחתיות וחום נובעים מכך שפעם היינו מחוברים כאיש אחד בלב אחד

• חרדה קיומית נובעת מכך שפעם הקיום שלנו כלל קיום רוחני, ושוב עלינו לחדשו. אפילו כל העולם יחתום איתנו הסכם שלום, החרדה הקיומית תישאר. רצון לא ממומש
• ברגע שהעולם ירגיש שאנו לא עומדים להביא אור לגויים, יחליטו לבטל את ישראל
• הפתרון היחיד לחרדה הוא ליישם שוב את שיטת החיבור בינינו וללמד את כל העולם

מחלוקות בעם היהודי

דומם, צומח, חי ומדבר: בכל דרגה, רצון לקבל גדול יותר וכוח בירור חזק יותר. לכן בני אדם מפותחים מצויים במחלוקות, אפילו אדם עם עצמו במחלוקת. כך מתפתחים

• עם ישראל עתיק ומפואר מאוד, מפותח על ידי כוח עליון, ולכן מטבעו נוטה למחלוקות. ההתפתחות דורשת דעות מנוגדות שמעליהן בונים חיבור לאמת אחת. בעבר חיינו כך
• אנשים חלוקים על מהי האמת, אבל אף אחד לא צודק. כי האמת היא האיחוד מעל הדעות. לא מדובר בפשרה או ויתור, אלא בניית איחוד מעל המחלוקת. מגלים כוח עליון, ה-אמת
• כיום עם ישראל לא מבין מיהו, כיצד הוא נוצר והתפתח, ולשם מה

הכוח שפיתח את העם היהודי עורר מחלוקות ודעות מנוגדות, כדי שמעליהן נתחבר

• שימוש שלילי במחלוקת הוא לכיוון של ריחוק ומאבק. חיובי – על כל פשעים תכסה אהבה
• התפתחות רוחנית דורשת לעורר מחלוקת כדי לברר את מצבי ההתפתחות
• מחלוקת לשם שמים. תלמידי רשב"י לפני הלימוד היו רוצים להרוג זה את זה, ומתעלים. מחלוקת לשם שמים זו מחלוקת שמעוררת אותנו להתחבר לבורא, עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו. מחלוקת לא לשם שמים היא כל דבר שהולך אחרי האגו שלנו. כל אחד בטוח שהוא צדיק
• במחלוקת לשם שמים השאיפה לחיבור עם הבורא חשובה יותר מהצדקוּת האגואיסטית
• חושב שאני צודק אבל חשוב לי יותר לגלות את הבורא מעלינו כקו אמצעי, כצדק העליון
• גילוי הבורא מביא השלמה במקום מחלוקת. האור העליון מעלה אותנו לדרגה גבוהה יותר

אין צורך לבטל את המחלוקות אלא ללמוד להתעלות על ידן עד השמים

הפירוד בעם מהחורבן ועד היום

מאז אברהם אבינו, כל סיפורי התורה מתארים מחלוקות בעם ישראל. לא היה רגע שקט

• גם היום, כל כך הרבה מפלגות. אחרי שיא החיבור בבית המקדש, מיד החלו לרדת למחלוקת ופירוד. תרבויות זרות חדרו. תרבות יוון הורידה את המחלוקת מן השמים לארץ, כלומר שאין צורך לגלות את הבורא
• לא לשמה פירושו לא לשם שמים, מחלוקת שאינה לצורך התעלות לגילוי הבורא, האהבה

המחלוקת העליונה הייתה מהי תורת ישראל

• כל מה שקרה בגלות, התפתחות הנצרות והאסלאם, הוא תוצאה מירידתו של עם ישראל
• אי אפשר לבטל את המחלוקות בצורה ארצית, כי הן באות משורש רוחני ולצורך התעלות. על כל פשעים תכסה אהבה. ואהבת לרעך כמוך. עושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו
• עם ישראל צריך לתקן את עצמו ואז לתקן את העולם כולו, להביא את האנושות אל הבורא. כך האנושות כולה תתחבר באהבה, תגלה בקשרים בינינו כוח עליון, מתקן וממלא

חיים חדשים למדינת ישראל

שינויים לטובה, ביקורת תבונתית והתחלה של הבנה שעם ישראל מיוחד

• החיים מלמדים שאנו לא כמו כולם, האנטישמיות חוזרת, ותחייב אותנו בחשבון נפש.עלינו להתחיל לחפש את הסיבות השורשיות למה שקורה, פילוג מבית ושנאה מחוץ
• החיים החדשים יהיו 'ואהבת לרעך כמוך', חכמת הקבלה מלמדת כיצד לעבור אליהם. אומה שבה כל אחד מרגיש שנמצא עם כולם במשפחה אחת, דואג לכולם כמו לעצמו
• המילים "ואהבת לרעך כמוך", נאמרות כבר אלפי שנים, אבל חסרה לנו שיטה מעשית למימוש, חינוך

לומדים להכיר את הטבע האגואיסטי ולמשוך מן הטבע כוחות מיוחדים שיחברו בינינו

• נרגיש כמו אחד, ללא תחרות הרסנית, על כל פשעים תכסה אהבה, בהשלמה הדדית
• בהדרגה נגיע להרגשת השראה מיוחדת של הכוח הטוב שבטבע הנקרא 'בורא'
• השלטון הוא תוצאה ממצב העם

שוויון אמיתי בישראל

איננו יודעים מהו שוויון. כל אחד מרגיש מקופח, אבל לא מרגיש אחרים

• אם היינו כולנו אותם בני אדם בדיוק, אפשר היה למדוד שוויון. אבל אנו שונים
• מדוע אי אפשר לדאוג בשווה לצרכים של כולם? כי אין בידינו סרגל מדידה
• אי היכולת ליצור שוויון מתבטאת לא רק בחלוקת משאבים אלא גם בהגדרת זכויות. למרות הכול יש בנו דרישה פנימית לשוויון. זה ייתכן רק ברמה אחרת לגמרי של חיים
• שוויון יכול להיות רק אם יש קודם אהבה. אם כל אחד אוהב את האחר, שכל אחד מתייחס לדרישות האחר כקודמות לדרישותיו. לשם כך דרוש חינוך

מהות השינוי: אהבת הזולת תהיה לפני אהבת עצמי. אין נוסחה אחרת לחיים בשלום

• כיום, כשאנשים מזדהים עם קיפוח של מגזר מסוים זה מהפחד שמחר יקפחו אותם
• בחברה העתידית והמתוקנת, העולם יהיה הפוך: במקום לקבל, כל אחד יחפש לתת. נרגיש כמו איברים בגוף אחד גדול. וכשנזהה מישהו לא במצב טוב, מיד ניגש לעזור. הדעה העליונה תהיה דעת האהבה הכללית. היא שתנהל את חיינו ואת הקשר בינינו. נשפוט כל דבר בעיני האהבה, כמו אימא לילדיה. כל אחד שונה אך כולם אהובים
• בחברה שוויונית יחפש האדם במה יוכל להטיב לאחרים. מדובר בתיקון הטבע, האגו

מהי אחדות?

האחדות היא כורח המציאות. הטבע שכולו אינטגרלי ומאוחד מחייב אותנו באחדות

• לא רק ילדים צריכים להתחנך לאחדות אלא כולנו, ולא רק בשנה זו אלא בכלל
• אחדות היא הנקודה המרכזית ביסוד עם ישראל
• אברהם לימד להתאחד מעל השוני
• אם בונים חברה מאוחדת, על פני הפירוד שבינינו, מגלים את אחדות הטבע
• אחדות נעלה וכוללת
• נקודת האיחוד האמיתית היא שכל אחד נלחם באגו שלו כדי להתחבר מעליו לאחרים. ואז המכנה המשותף הוא הזדהות עם הטבע הגלובלי והאינטגרלי, שכולו מאוחד
• אנו מצויים בתוך הטבע. אחדות בינינו תקרבנו להרגשת החוקיות הנסתרת שבו
• אין בסיס לאחדות בין אנשים ללא הצבת מטרה גבוהה של אחדות עם כלל הטבע

אם בישראל תהיה אחדות, בכל העולם תהיה אחדות בהכרח. אנחנו כוללים את כולם

• אחדות אינה מנוגדת לריבוי דעות, מחלוקות, פלורליזם – אלא 'על כל פשעים תכסה אהבה'
• "אני לא מסכים איתך", אבל אנו מתעלים ומתחברים לאחדות הכי גבוהה שבטבע. איך מממשים זאת?
• "הר סיני": עולים מכל הרהורי השנאה, כאיש אחד בלב אחד, ומגלים את הכוח האחד
• אחדות אינה דורשת הסכמה משותפת על דבר מה, כי ברגע הבא שוב תהייה מחלוקת

הניגוד והאחדות באים לנו מהטבע, ולכן כשמצויים בשתי הרמות גם יחד, מתעלים

האושר מושג בהתעלות מהניגוד לאחדות עם כלל הטבע. או אז מגלים שכל כולו בשבילי

לאומיות והומניות בישראל

אנו עם שסבל הרבה, עם שנוא, הנמצא תחת זכוכית מגדלת,

מדוע חשוב לעם שלנו "מה אומרים עלינו?"

• יש בעם לחץ פנימי מחוסר מימוש הפוטנציאל הרוחני
• בתת ההכרה מורגש שיש לנו שיטה להביא את העולם לשלמות, ואיננו ממשים אותה
• יש לנו אגו גדול, רצון לרמות את האחר, להצליח על חשבונו. כך זה מאז החורבן. ביסודנו אנו אוסף של 70 אוה"ע ורק האהבה חיברה בינינו. אח"כ באה שנאה וחורבן. היינו קשורים בכוח רוחני והוא התחלף בכוח אנטי רוחני. מכאן הדחף לנצל את האחר. הקבלה מלמדת שעלינו להביא לעולם כולו אהבה, ולכן עלינו לאהוב זה את זה

הומניזם ישראלי איננו רגיל. אהבת העם מלכתחילה מיועדת להביאנו לאהבת עולם

• אם נצליח להתחבר בינינו לבין עצמנו, יהיה לנו כוח לחבר את כל חלקי המציאות
• ביסוד האומה אנשים זרים שהתקבצו סביב אברהם. לכן בכל אחד 70 שורשים שונים. זו הסיבה לכך שכל אדם מרגיש שהוא עומד להתפוצץ מבפנים. רק האור ירגיע אותנו
• האור העליון זו אנרגיה עליונה שקיימת בעולם וחובקת את כל חלקי הבריאה כאחד

אהבה רוחנית בקרב ישראל תגרום לכל העולם לרצות להתחבר אלינו באהבה

ערך המשפחתיות בישראל

בעבר ערך המשפחתיות היה גבוה יותר. הדבר נבע מכך שהיינו עם שתמיד לחצו עליו. המשפחה הייתה מקום מקלט, מקום חם ובטוח. כשהלחץ החיצון פוחת היא נחלשת

• ביסודו, עם ישראל נבנה מאנשים זרים שהתקבצו סביב אברהם, והתחברו באהבה. הם בנו חברה כמו משפחה, שבה כל אחד הרגיש שהוא מצוי במקום חם ומחבק. מאותם ימים נכנסה בתוך הגן הרוחני שלנו תחושת הקשר והשייכות לכל יהודי אחר. חיבור רוחני הוא חזק ופנימי הרבה יותר, זהו קשר נצחי שמשייך אותנו לנשמה אחת. אבל התחושה הזו נעלמה מזמן, ומשך דורות אנחנו רק אחים לצרה. אגו גדול ושנאה
• קשר רוחני הוא הרגשה שהזולת חשוב יותר מגופי, ממני, כי דרכו אני מתחבר לנשמה ולנצח
• היופי שגלום בקשר רוחני הוא הרגשת ההרמוניה שבטבע והבורא שמנהל את הכול
• קשר רוחני הוא יותר ממשפחה. אנו בונים בינינו נשמה, כדי להגיע לשלמות שבטבע

הבורא הוא כוח עליון, הספק העליון של כל טוב הרוחני, השפע שממלא אהבה הדדית

הדימוי העצמי של עם ישראל

אין משהו שמחבר את כל היהודים בעולם לדמות אחת של עם ישראל

• למדינת ישראל אין את הצורה שאמורה להיות לה כלפי העולם, ולכן מוחקים אותנו מהמפות
• הכוחות שרוצים לקרוע אותנו לגזרים, גדולים מהכוחות שמשתדלים לחבר

כל אחד מחזיק בתרבות שלו, איך אפשר להביא את כולם לאיזשהו שטח משותף?

• לפי חוקי הטבע, עם ישראל צריך להתקיים ולמלא תפקיד מיוחד בפאזל האנושי
• מאז ימי אברהם, שחיבר בין אוסף אנשים מכל העמים, טבוע בנו גן רוחני של חיבור
• כדי לעורר הגן הזה, יש להזדהות עם השורש שלנו ולקדם את העולם השבור לחיבור

אנו זקוקים לחכמת הקבלה שמסבירה איך להתחבר מעל כל הניגודים, בשתי שכבות

• האומה ישראלית יכולה להיבנות רק בשתי שכבות, ביקורת ופילוג, ומעליהם חיבור
• אם בישראל נתחבר מעל הניגודים, השיטה לחיבור תתפשט בכל העולם ויתמכו בנו

לעורר את האהבה בזוגיות

התעצמות האגו מביאה למערכות יחסים גרועות. וגם המודרניזציה הרסה את המשפחה

• זוג צעיר לא יודע כיצד לבנות אהבה, כיצד לעורר אותה, כיצד להתגבר על השחיקה
• יש ללמוד להחיות ולחמם את האהבה. אהבה זה כמו חיה, צריך כל הזמן להאכיל אותה
• אם לא נלמד לעשות זאת, נהיה כולנו הרוסים. וכשתוחלת החיים רק עולה, הדבר הכרחי
• התעלות מעל האגו פותחת אופקים חדשים, על כל פשעים תכסה אהבה

צריך ללמוד להכיר את הטבע שלנו, מדוע אף אחד לא יכול לסבול את האחר

• תרגיל ראשון, להראות זה לזה כיצד אנו מתגברים על האגו ,כדי להיטיב עם האחר
• קשר זוגי צריך להיות מאוזן, בני זוג צריכים ללמוד לתת ולקבל, להתעלות מעל האגו
• להראות זה לזה, עד כמה התאמצנו להתגבר על האגו ולהיטיב לאחר, ואנו מצפים ליחס דומה
• אם השני לא מגיב, לחזור ולהדגיש כמה אנו מתעלים מהרצון שלנו עבורו, ורוצים תגובה
• זוג שרוצה לעבור כזה תהליך זקוק להדרכה בקורס קבוצתי, שבו תיבדק התקדמותם

החוקה של הטבע

לשם מה צריך חוקה? יש מדינות שיש בהן חוקה יפה, ובפועל הן מתנהלות אחרת

• אם היינו יודעים את יסודות הטבע, היינו מבינים לאן כדאי להתקדם ומנסחים חוקה
• חוקה היא התכנית הגלובלית שכוללת את מהות החיים שלנו כעם, כמדינה, כאנושות
• אנו חיים במערכת הטבע ויש בה חוקיות, חוקה של הטבע, היא מעלינו ויש לגלותה
• חכמת הקבלה מלמדת מהי החוקה האבסולוטית של הטבע

סעיף ראשון: הטבע הוא כוח אחד, וכולנו נמצאים בו. אין עוד מלבדו. הוא קובע הכול

• הזדהות עם הכוח הכללי של הטבע היא שנחשבת לקיום החוקה של הטבע
• מי שרוצה לא לטעות בחייו, צריך להכיר את הכוח האחד שבטבע ולהזדהות עימו
• אין לזה קשר עם דתות ואמונות כלשהן
• כל החיים צריכים להיות מכוונים לכך שלא נפריע לכוח האחד לפעול עלינו

סעיף שני: כדי שנכיר את הכוח האחד, יש כוח נוסף שפועל, עזר כנגדו, יצר הרע

• יתרון האור מהחושך. כדי להכיר את הכוח הטוב והמיטיב, צריך להיות כנגדו כוח רע
• בעבר הייתה תקופה שעם ישראל הזדהה עם כוח הטבע והתקדם להכרת האמת

חוק היסוד שחסר לישראל

חוקים הם טובים אם יש קשר בין בני אדם, אבל בינינו יש פילוג. החוק לא בונה קשר

• פעם היה בינינו קשר של ואהבת לרעך כמוך שעשה מאיתנו עם. כיום כל אחד בשלו
• החוקה שלפיה נוכל להתקיים כעם ישראל היא ואהבת לרעך כמוך מעל כל ההבדלים

חוק היסוד שחסר הוא שאנו פועלים בתוך הכוח האחד של הטבע, שחייב לאחד בינינו

• על כל פשעים תכסה אהבה: אני צריך להתחבר עם כולם מעל כל האגו שלי
• למה חשוב להתחבר לאחרים כמו לעצמי? כי חוק הטבע מחבר אותנו במערכת אחת
• כשעלו לארץ מכל קצוות תבל, ניסו למחוק את ההבדלים התרבותיים. זו טעות מרה
• היינו צריכים דווקא לכבד את ההבדלים שבינינו, ומעליהם לבנות אהבה. חסר חינוך
• התהליך שעלינו להקים היום הוא חינוך העם, ובו יילמדו עקרונות היסוד של הטבע
• בלי זה לא נוכל להיות עם ישראל ולקיים את הייעוד ההיסטורי שלנו בתיקון העולם

הכרת חוקי הטבע תביא לכך שנדע איך להפעיל את כוח הטבע נכון, לטובת כולם

• כתוצאה מכך הכול ישתנה לטובה, אפילו המצב האקולוגי. ייפסקו המלחמות
• אנו מצויים בשתי מערכות הפוכות: מחוברים ע"י הטבע, מרוחקים ע"י האגו שבנו
• כל העתיד הטוב שלנו תלוי במידת ההזדהות שלנו עם הכוח האחד שבטבע. בחיבור
• המימוש הוא דרך ואהבת לרעך כמוך. עלינו להדגים זאת לכל האנושות. אור לגויים
• הדבק שיכול לחבר בין שונים הוא כוח החיבור שבטבע, כוח האהבה. צריך רק לבקש!
• אחדות מתוך שונות תביא עוצמה בלתי מוגבלת, שכלית ורגשית, אושר ונצחיות

הבועה הישראלית

בכל העולם, אנשי העיר הגדולה לעומת שאר המדינה מרגישים נבדלים, מנוגדים

• בישראל, יש תל אביב ושאר המדינה, עד שלא נתקן את טבע האדם, הפער רק יגדל
• אנו שייכים לעם ישראל, ויש לנו אגו מפותח מאוד, רצון גדול להתנשא על כולם
• הבועה הישראלית, איננו מרגישים את המציאות כפי שהיא, מדמיינים איזו תמונה
• גאווה ישראלית. אנחנו חושבים על עצמנו אחרת ממה שאחרים חושבים עלינו, בועה
• לפי הטבע, אנו שונים. יש בנו נטייה לחיבור ואהבת הזולת, ונטייה לרווחים ולהצלחה
• אנחנו מרוכזים בעצמנו. וחוץ מהניתוק שלנו מהעולם, גם כל אחד ואחד סגור בבועה
• קשה מאוד להזיז ישראלי מדעתו, מהבועה שלו, רק הצרות מחברות בינינו

לפוצץ את הבועה זה לפוצץ את האגו, זו הדרך להתקשר לאחרים ולממש את עצמנו

• איננו רואים איפה הרווח הגדול, הוא טמון בחיבור בינינו. נתחבר, ייפול זהב מהשמיים
• מדינת ישראל בתוך בועה. מוכרחים להבין שאנו באמת שנואים על כל העמים
• איך יוצאים מהבועה? ע"י חקר הסיבה האמיתית לשנאה אלינו, ושינוי שלה לאהבה
• תפקידנו להראות לעצמנו ולעולם את שיטת התיקון. אנו כמו מלצרים, משרתים
• העולם תוקף אותנו כי איננו מגישים לו את מה שהוא הזמין מאיתנו כמלצרים
• העולם הזמין גמר התיקון, המצב המושלם, חיבור בין כולם שיגלה כוח עליון וכל טוב

השורש לפילוג החברתי בישראל

בכל עם יש פילוג, אבל בישראל זה הרבה יותר עוצמתי, עם קשה עורף עם רצון לקבל מוגבר

• בעבר הדת הייתה מרסנת קצת את ההתפרצויות, כיום איש לא פוחד משום עונש
• כל אחד מרגיש חופשי, שווה לאחרים, השורשים לזה טמונים ביסוד העם על ידי אברהם
• יהודי לא מרגיש היררכיה, לא מרגיש נחות מאף אדם אחר
• כשכולם מזלזלים בכולם נוצר פילוג חברתי. היררכיה שלילית, האגואיסטים שולטים

לפי שורשיו, עם ישראל לא יכול להתקיים אלא אם כן הוא נמצא בנטייה לחיבור

• מדינת ישראל משגשגת למרות הפילוג כי קיבלנו ארכת זמן להתקשר נכון זה לזה
• הפילוג לא יביא לפיצול לתת-מדינות, אלא ניזרק מכאן שוב
• אנחנו, בשנאה בינינו, האויבים הכי גדולים של עצמנו
• הזמן שעובר משכך את הפילוג על בסיס עדתי
• הפילוג הקודם נבע מכך שהתקבצנו מכל קצוות תבל, כיום הפילוג נובע מאגו גדול
• החיבור הפנימי חסר לנו, וזה מסוכן, כי לא נוכל לשרוד בלעדיו מול מכות הטבע

לסיכום, אם לא נטפל בפילוג, המדינה תתפורר, וכולם יתפזרו לכל עבר