אנטישמיות בארה"ב? ההיסטוריה חוזרת

לכל אורך ההיסטוריה ניסו היהודים להסתיר את זהותם ולהיטמע בין העמים, אך מעולם לא הצליחו בכך. ההתייוונות הובילה לחורבן הבית, ההתנצרות לאינקוויזיציה הספרדית ורדיפות באירופה. מה ניתן ללמוד מהאנטישמיות הגואה בקרב יהודי ארה"ב? עד כמה טראמפ אחראי לה? ואיך עוצרים את הנחשול? הרב לייטמן מציע דרך להתמודדות עם עולם הולך ומשתנה

סטיב באנון, יושב ראש אתר החדשות "ברייטבארט ניוז" המזוהה עם תנועת "הימין האלטרנטיבי", מי ששימש כיו"ר מטה הבחירות של טראמפ ומינויו הטרי לתפקיד האסטרטג הראשי והיועץ הבכיר בממשל טראמפ, הסעיר את אמריקה בכלל ואת הקהילה היהודית בפרט.

מצד אחד, יהודים רפובליקנים שעבדו עם באנון לאורך קמפיין הבחירות של טראמפ אומרים כי הוא אכן יהיה "טוב ליהודים" ובמיוחד לישראל, ואנו עתידים לחזות במו עינינו כיצד דונלד טראמפ הופך לנשיא "היהודי" הראשון בתולדות ארה"ב. מצד שני, הרוב הליברלי של יהודי ארה"ב, כשבעים אחוזים ממתנגדי טראמפ, מייחסים לבאנון דעות אנטישמיות וגזעניות.

באנון הוא רק דוגמה לסערה שמתחוללת בקרב יהודי ארה"ב. בין אם יתגלה כתומך נלהב של מדינת ישראל או להבדיל כצורר היהודים הבא, עדיין לא מובטח ליהודים עתיד טוב באמריקה. היהודים הם תופעה מיוחדת בעולם. אוסף של אנשים בעלי אגו מפותח במיוחד, אשר שואפים להרוויח ולמקסם כל הזדמנות, בכל תחום, כל הזמן.

הפעם הראשונה שבה היהודים הצליחו להתעלות מעט מעל התכונה המולדת הזו שטבועה בהם עמוק כל כך ולהתלכד לעם אחד, היתה לפני כ-3,800 שנה בבבל העתיקה – חברה שבטית, משופעת עמים ותרבויות. קצת כמו אמריקה של ימינו.

הייחודי ביהודי
חכמת הקבלה מספרת שבוקר בהיר אחד פרץ הטבע האגואיסטי בקרב הבבלים, הפר את השלווה ששרתה ביניהם עד אז וחיזק בכל אחד מהם את הרגשת ה"אני". הזינוק האגוצנטרי יצר סכסוכים וחיכוכים רבים שהחריפו את מערכת היחסים בין הבבלים ואיימו לפרק את החברה, בדומה למשבר שחווה החברה האמריקאית. הבבלים המתוסכלים חיפשו מוצא מן השבר החברתי שנקלעו אליו, והוא הגיע בדמות אברהם, כהן בבלי גדול בדורו ומוביל דעת קהל, שקיבץ אותם סביבו, לימד אותם את חכמת הקבלה וחינך אותם לחיבור ולאהבת הזולת. חבורת הבבלים שפעם היו מנוכרים, התחברו ביניהם "כאיש אחד בלב אחד", ונקראו "ישראל" – על שום רצונם להידמות יָשָר לאל, לתכונה של כוח הטבע האחד, השלם והנצחי. במקום אחר כינו אותם בשם "יהודים" – כי פעלו לייחוד ולהרמוניה עם הטבע. מרגע שנוסד עַם ישראל היתה לו מטרה אחת בלבד: לשמש דוגמה לאחדות ליתר חלקי האנושות המפורדים – להיות "אור לגויים".

העם היהודי עבר תהפוכות רבות. לאחר חורבן בית המקדש השני, מרגע שאבדה אהבת האחים וערך האחדות הנעלה חדל להאיר את החזון הרוחני, התפזר העם למשך אלפיים שנות גלות ונדד ממקום למקום. אולם תכף אחרי שהיהודים התמקמו כקהילה קטנה והתחילו להתארגן ולהרוויח כל מה שדרוש להם לחיים טובים, כיאה לטבע האגואיסטי ששולט בהם, התרופפה הלכידות החברתית והתפוגגה הסולידריות. איש מהם לא שמר על צביונו, על דתו או על תרבותו, במקרה הטוב, ובמהרה התבוללו ושבו להיות אותם "בבלים" כשהיו. במקרה הרע, איבדו כיוון לגמרי ואף התחילו לירות חצים כנגד בני עמם. כך קרה שוב ושוב לאורך ההיסטוריה כולה.

המתנצרים החדשים
כשהיהודים נפגשו לראשונה עם התרבות ההלניסטית ביוון העתיקה, משפחות יהודיות רבות מיהרו להתייוון ולהמיר את דתן. השמות הפרטיים והלשונות הוחלפו, מנהגים יווניים אומצו, התורה תורגמה ליוונית, וחלה היטמעות תרבותית כוללת של היהודים בתרבות יוון. בהתאמה ננטשו ערכי האחדות והערבות ההדדית שאפיינו והגנו על עם ישראל לאורך השנים, ואגואיזם, סגידה ל"אני", הישגיות ותחרות דורסנית אומצו בהתלהבות. טיבריוס יוליוס אלכסנדר – בנו של ראש הקהילה היהודית באלכסנדריה, שאביו תרם זהב לציפוי שערי בית המקדש – נעשה לדמות היהודי האנטישמי שסמלה את אותה התקופה. טיבריוס מונה להיות יועץ לענייני יהודים בממשל של הקיסר הרומאי טיטוס – המצביא שדיכא את המרד הגדול והחריב את בית המקדש השני.

תהליך דומה חל בספרד שנים ספורות לפני הקמת האינקוויזיציה. חוקר ההיסטוריה של היהודים באוניברסיטת ויסקונסין, פרופ' נורמן רות', מפרט בספרו: "במאות ה-14 וה-15 אלפי יהודים התנצרו, בעיקר מרצונם החופשי ולא כתוצאה של לחץ. 'הנוצרים החדשים' עוררו בכך עוינות חריפה נגדם, אשר הצטברה בסופו של דבר למלחמה. הגזענות האנטישמית גאתה, ולראשונה בהיסטוריה נקבעו מעמדות 'טוהר הדם' (הבחנה בין בעלי דם נוצרי טהור ובין אלה השייכים לנצר יהודי או מוסלמי). לבסוף, האינקוויזיציה קמה לתחייה, רבים מ'הנוצרים החדשים' הואשמו לשווא, ונשרפו. דווקא היהודים שהמשיכו את חייהם כיהודים ואת יחסיהם הנורמליים עם הנוצרים כימים ימימה, להם לא קרה דבר. כלומר, כל עוד נשארו היהודים נאמנים למורשתם ולא ניסו להיטמע או להתבולל בתרבויות זרות, הם התקבלו בברכה, או לפחות הניחו להם לנפשם".

בדומה לסוף ימי בית שני, גם בראשות האינקוויזיציה עמדו יהודים שהמירו את דתם. ידוע שסבו של תומאס דה טורקמדה, "האינקוויזיטור הגדול של ספרד" ומראשי התומכים והפועלים לגירוש יהודי ספרד, היה גם הוא יהודי.

היהודים של אמריקה
דוגמה נוספת להיטמעות היהודים ולדחייתם התרחשה בגרמניה, לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה. החל מהמאה ה-16, במקביל לרנסנס, נהנו יהודי גרמניה משקט יחסי. הם לא קיבלו מעמד שווה או אזרחות, אך השלטונות הניחו להם לנהל את חייהם יחסית ללא הפרעות ובנפרד משאר החברה בגרמניה. על אף חיי הנוחות, ברגע שנזדמן להם התחילו היהודים להתערבב ולהיטמע בתרבות הגרמנית, בדרך דומה מאוד לזו שהמיטה עליהם את האסון בספרד.

לקראת סוף המאה ה-18 היהודים היו להוטים להפוך לחלק אינטגרלי מהחברה הנוצרית, והיו מוכנים לעשות הכול כדי להתקבל אליה. יהודי גרמניה היו מוכנים להוציא מסידור התפילה כל אזכור לכמיהה רבת השנים לחזרה למולדת הישנה בארץ ישראל. כך הפכה היהדות הרפורמית סמל למוכנות להחליף מסורת עתיקת יומין, בתמורה לשוויון אזרחי וקבלה חברתית.

לאחר התבססות היהדות הרפורמית ככוח מרכזי בגרמניה, היא התפשטה למספר מדינות במערב אירופה ולארצות הברית. בעוד שבגרמניה היא נאלצה כל הזמן להתגונן מפני הממסד האורתודוקסי ומהתערבות הממשלה, בארה"ב לא היה פיקוח ממשלתי על הדת והיהודים יכלו לפעול בה כרצונם. היהדות הרפורמית אימצה את ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות כדי להפוך לכוח מוביל ומשפיע בתחומי הכלכלה, הבידור, החינוך והפוליטיקה במדינה.

היהודים השתלבו בכל פינה של החיים הציבוריים בארה"ב: הם שולטים בכלי התקשורת, קובעים את סדר היום הציבורי ומשפיעים על דעת הקהל העולמית. בהתחשב בדומיננטיות של התרבות האמריקאית ברחבי העולם, לראשונה בהיסטוריה תפסו היהודים עמדות זינוק מושלמות לתפקיד שלשמו הם נבחרו, ואם רק היו רוצים, היו מובילים לשינוי משמעותי שביכולתו להשפיע על העולם כולו.

הוליווד של מטה או של מעלה?
אמריקה עדיין המעצמה הגדולה בעולם, וככזו היא מכתיבה לעולם את הסרטים שנצפה בהם, את המוזיקה שנאזין לה, את החדשות שאנו צורכים, וגם באילו אתרים ורשתות חברתיות נגלוש. הצלחה בשוק האמריקאי נחשבת להצלחה עולמית, ודווקא יהודי ארה"ב, בשל מעמדם הרם, נושאים באחריות רבה לספק לעולם את מה שהם חייבים לו בהתאם לתפקידם באנושות. שאם לא כן התזכורת תגיע בדרכים לא נעימות…

רק השבוע התבשרנו על מספר תקריות מדאיגות: צלב קרס רוסס על דלת מעונות באחת מן האוניברסיטאות, צלב קרס נוסף צויר על הכניסה לבניין המגורים במנהטן שבו מתגורר סנטור יהודי, וברשתות החברתיות זורמות תגובות גזעניות ופוגעניות כלפי עיתונאים ופעילים יהודים. האנטישמיות באמריקה תמיד ריחפה כמו ענן שחור, עוד לפני בחירתו של טראמפ לנשיאות, יעידו על כך הנתונים הבולטים והמדאיגים. מתחילת השנה נרשמה עלייה דרמטית במספר מקרי התקיפות בקמפוסים ובקולג'ים בארה"ב.

גילויי אנטישמיות נוספים יכולים להוביל את הקהילה האמריקאית לשני כיוונים אפשריים: להתקרב ולהתאחד כמו שבדרך כלל קורה בעתות מצוקה, או לגרום ליהודים להתרחק מהזהות שלהם, להתבולל ולהתחיל לפתח עוינות וביקורת כלפי מדינת ישראל – במילים אחרות: להפוך בעצמם לאנטישמים.

לאורך ההיסטוריה אנחנו רואים שלא משנה עד כמה ניסו היהודים להסתיר את עצמם, הם לעולם לא הצליחו להתנתק מזהותם. מרגע שהם נטמעים בקרב עמים אחרים ומנתקים את החוטים שקושרים בינם לבין תפקידם באנושות, הם זוכים לתגובה קשה שמנתבת אותם לעבר מימוש ייעודם הרוחני. אין טעם להמתין למקרה הטרגי הבא, אנחנו נמצאים בתחנה האחרונה. גם אם חלק קטן מתוך שמונה מיליון היהודים החיים בארה"ב יתאחדו "כאיש אחד" ויתחילו להקרין את הערכים של ערבות הדדית וחיבור שעל בסיסם התקבץ העם היהודי, החברה האמריקאית שמחפשת היום חזון חדש, תנהג כמותם. רוח האחדות תוכל להתפשט, היהודים יהיו "אור לגויים" ויובילו את החלום האמריקאי בגרסתו החדשה.