יהודים חילוניים בישראל היו מעדיפים שהילד שלהם יתחתן עם בן זוג נוצרי מאשר עם בן זוג חרדי, כך עולה מהסקר האחרון שפרסם מכון "פיו", וחושף את מה שכולנו כבר יודעים: החילוניים והדתיים בישראל לא סובלים זה את זה. למרבה המזל, יש דרך לגשר על הפירוד והשנאה שמובילים להרס המדינה, אפשר לחיות זה לצד זה, כמו במשפחה אחת. הרב לייטמן מלמד איך על כל הפשעים נכסה באהבה.
למדינת ישראל יש רשימת הישגים מרשימה: צבא חזק, יציבות כלכלית, חקלאות מתקדמת, מקום ראשון בפרסי נובל, ואנחנו משגשגים כמעט מכל הבחינות, למעט דבר אחד ודווקא החשוב ביותר – היחסים בינינו. בכל שנות קיומנו לא הצלחנו לבנות את עצמנו כעם אחד מחובר, ואם לא נלמד לעשות זאת, אנחנו עלולים במהרה להימחק מהמפה.
בשבוע שעבר פורסמו תוצאות סקר מקיף שערך מכון "פיו" האמריקאי. הסקר שנערך במשך כחצי שנה, עסק בראיונות עומק של 5,600 ישראלים והציג תמונה מדאיגה בנוגע למשבר בחברה שלנו. על פי המחקר, בין ארבע הקבוצות העיקריות בישראל: חילוניים, מסורתיים, דתיים וחרדים, שוררים יחסים של ניכור והפרדה. בני הקבוצות ממעטים להתחבר, כמעט ואינם נישאים אלה עם אלה וחלוקים בעמדותיהם בנושאים רבים ומגוונים – מענייני דת ומדינה ועד לעמדותיהם הפוליטיות.
תוצאות הסקר אינן מפתיעות. המתחים והפלגנות הקיצונית, השנאה הסמויה והגלויה, הדורסנות כלפי כל מי שחושב אחרת, הניצול של הזולת – כל אלה הם ביטויים אגואיסטיים שמביאים לחורבנה של החברה שלנו, ובהתאמה גם לשלילת זכותנו על הארץ ולחיסול מדינת ישראל (1).
האגו ועונשו
הגורם המרכזי שמפלג אותנו ומחריב כל חלקה טובה ביחסים הוא הטבע האגואיסטי. הכוח השלילי שבוער בכל אחד מאיתנו גורם לנו לדחות ואף לשנוא כל מה ששונה מאיתנו וזר לנו. האגו שולט בנו חזק עד כדי כך שהוא מסתיר מעינינו את הקשר ההדוק שקיים בינינו למרות כל ההבדלים.
אנחנו יכולים ליצור אינספור הסכמים ופשרות שיבטיחו לנו, לכאורה, סדר חברתי, אלא שהניסיון רב השנים מוכיח, ומתבטא היטב גם בסקר האחרון, שאנחנו רק הולכים ומתבדלים למפלגות ולמגזרים רבים.
יכולנו לפטור את כל זה באמירה, "זה מעציב, אך לא ממש נורא, יש צרות חמורות מאלה…" אלא שעל פי חכמת הקבלה, לטבע הכללי יש תוכנית אחרת משלנו, והיא לגרום לכל "איבריו" המגוונים, כלומר אנחנו, לפעול כגוף הרמוני מושלם. בניגוד לדומם, לצומח ולחי, המתפקדים בתיאום מושלם עם חוקי הטבע, המין האנושי הוא היחיד שמונע מתוך אגואיזם צרוף, אשר דוחף כל אדם לספק לעצמו הנאה מרבית בכל מחיר, גם על חשבון הזולת (2), וזה, כאמור, מנוגד לחוקי הטבע. אנחנו יכולים לחכות שהטבע ידחק בנו וידחף אותנו לעבר האחדות הרצויה, אבל מוטב שנצעד קדימה מיוזמתנו ו"נזרום" איתו לפי אותה חוקיות ובאותו כיוון (3).
אחדות ולא אחידות
הפעם הראשונה שבה פעלנו בכפיפה אחת עם הטבע היתה לפני כ-3,500 שנה בימי בבל העתיקה. אז חלקנו גורל משותף, כשלפתע פרץ כוח האגו השלילי שפיצל את האימפריה הבבלית לאוסף של שבטים זרים זה לזה (4). אותן קבוצות מפולגות מיעטו להתחתן זו עם זו והיו חלוקות בדעותיהן, ממש כמו שקורה לנו היום, אלא שהן השכילו להתאסף סביב הכהן הבבלי, אברהם, וכך זכינו לקבל כבר אז מפי "אבי האומה" את השיטה שלימים תקשור אותנו לעם אחד, את חכמת החיבור בין בני האדם – חכמת הקבלה.
אברהם לא ניסה להעלים או לטשטש את ההבדלים או את הפערים. מכוח השגתו את עמקות חוקי הטבע, היה ברור לו שהדבר בלתי אפשרי. לכל מגזר, עדה או קבוצה בחברה ייחודיות ועושר שחשוב וצריך לשמר ולטפח. מה שכן נדרש לעשות הוא לגשר מעל לכל הפערים אשר מדרדרים אותנו אל פי התהום (5).
המעמד המיוחד בטבע, שמאפשר לשני הפכים להתקיים במקביל ולחיות בשלום זה עם זה, נקרא בחכמת הקבלה "על כל פשעים תכסה אהבה" (6). כלומר, עלינו לשמור במקביל על שתי קומות: בקומה הראשונה נפערים בינינו השסעים עד כדי שנאה עזה, ואילו בקומה השנייה "נכסה" אותם באהבה. שום רגש לא נעלם, אלא דווקא מתוך הפער שמתעצם בין שכבת השנאה לשכבת האהבה, מתגלה מרחב חדש, מקום שבו הכוח העליון מחבר וכולל את שניהם כאחד (7).
חכמת הקבלה – הדרך משנאה לאהבה
כיום אנחנו "אנשים נפרדים המאוחדים בעל כורחם על ידי 'האויב המשותף'", כמו שאמר בזמנו אחד העם (8). מאז עלייתנו ארצה נותרנו קיבוץ של גלויות, ולא הצלחנו להפוך לעם (9). הדבר היחיד שמצליח לאחד אותנו היא אותה שנאה יוקדת מצד אויבינו, בין אם זו האינתיפאדה המשתוללת ברחובות ובין אם הרוחות האנטישמיות הנושבות מ"העולם הנאור" לכיווננו. אבל התסריט רק הולך ונעשה גרוע יותר, ברגע שהשנאה של אויבינו תיחלש, הזלזול בינינו יגבר, ולא רב הזמן עד שאש השנאה תתלהט מחדש ותתפשט לתהומות שלא הכרנו. היא עלולה אף להתפתח לנקודות קיצון ולהוביל למלחמת אחים (10).
זו בדיוק הסיבה לגילוי חכמת הקבלה בזמננו (11). הקבלה לא באה להטיף לנו להיות טובים זה לזה, אלא היא שיטת חיבור ייחודית לעם ישראל, והיא היחידה שיכולה לאחד אותנו ולסייע לנו להתעלות מעל השסעים הנפערים בינינו.
מטרתה של חכמת הקבלה היא לייצב את החברה האנושית כך שתוכל להמשיך ולשמר חלקים ייחודיים ונפרדים, ובו בזמן תהיה מחוברת כמו איברים בגוף אחד. בכוחה של חכמת הקבלה לחזק את האחדות בינינו עד להרגשת כוח החיבור הכללי – הכוח העליון (12). כשנתחבר בינינו נוכל בהדרגה להקרין מהכוח הזה לכל אומות העולם, לשמש להן דוגמה ומופת ולהיות "אור לגויים" (13).
מראי מקום:
(1) "רוב העם איבד את צורתו הרוחנית העתיקה, ומיעוטו אף שקוע ברדיפה אחרי כל הבלי החיים, בזיופי מפלגות ושקרים מקובלים, בתגרות וקטטות ושנאות חינם, וצורתו הרוחנית אף היא לבוש חיצוני היא ולא אור פנימי" (הלל צייטלין, "ספרן של יחידים").
"והנה הסימן העיקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי ההרס והחורבן הפנימי של המפלגות הקיצוניות" (חיים נחמן ביאליק).
(2) "הצד השווה שבכל בריות העולם הוא, שכל אחד מאיתנו עומד לנצל לכל הבריות לתועלתו הפרטית, בכל האמצעים שברשותו, ומבלי לקחת בחשבון כלל שהולך להיבנות על חורבנו של חברו" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", מאמר "השלום בעולם").
(3) "הטבע, כמו שופט בעל מקצוע, מענישנו על פי התחשבות עם התפתחותנו. כי עינינו הרואות, שבאותו שיעור, שהאנושיות הולכת ומתפתחת, כן יתרבו עלינו העינויים והמכאובים, בהשגת כלכלתנו וקיומנו. הרי שנצטווינו מצד ההשגחה, לקיים בכל מאודנו, את המצווה של "השפעה לזולתו", בתכלית הדיוק. באופן, ששום חבר מאיתנו, לא ימעיט, מלעבוד בכל השיעור, המובטח להצלחת החברה ולאושרם. וכל עוד, שאנו מתעצלים לקיים את זה, בכל השיעור, לא תפסיק הטבע מלהעניש אותנו, וליטול נקמתה ממנו. וכפי המכות, שאנו מוכים בזמננו זה, גם לקחת בחשבון, את החרב, השלופה לעינינו על להבא. יש להסיק מהם, מסקנה נכונה, אשר סוף סוף תנצחינו הטבע, וכולנו יחד, נהיה מוכרחים, לעשות יד אחת, לקיים מצותיה, בכל השיעור, הנדרש מאתנו" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", מאמר "השלום").
(4) "וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. וַיֹּאמֶר יְהוָה הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. וַיָּפֶץ יְהוָה אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר. עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְהוָה שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְהוָה עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ" (בראשית י"א, ד-ט).
(5) "גמילות חסדים לא היה נמצא כמו באברהם… והבאת שלום שבין אדם לחברו, שהרי היה אב המון גויים, מפני זה הוא מאחד ועושה שלום בין כל הנבראים" ("גבורות השם", פרק ו').
"'ואהבת לרעך כמוך'. כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך… החוק שחקק אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה: 'מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלווה אותן'" (רמב"ם, משנה תורה, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק י"ד).
"בן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו… והתחיל לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העם, ולהודיעם שיש א-לוה אחד לכל העולם, ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה… עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות, והם אנשי בית אברהם. ושתל בלבם העיקר הגדול הזה, וחיבר בו ספרים… והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלווים עליהם, ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'" (הרמב"ם, "משנה תורה", ספר המדע, הלכות עבודה זרה, פרק א').
(6) "שִׂנְאָה תְּעוֹרֵר מְדָנִים וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה" (משלי י', י"ב).
עיקר החיות והקיום והתיקון של כל הבריאה, על ידי שבני אדם שמשונים בדעותיהם נכללים יחד באהבה ואחדות ושלום" ("ליקוטי הלכות", ברכות הראיה וברכות פרטיות, הלכה ד').
(7) "עיקר השלום הוא לחבר שני הפכים, על כן אל יבהילוך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא בהיפוך גמור מדעתך, וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק בשלום עמו, וכן כשאתה רואה שני אנשים שהם שני הפכים ממש, אל תאמר שאי אפשר לעשות שלום ביניהם, כי אדרבא, זהו עיקר שלמות השלום, להשתדל שיהיה שלום בין שני הפכים" ("ליקוטי עצות", ערך "שלום").
"לא לניטרליות אנו נתבעים כי אם לליכוד, לליכוד של ערבות משותפת, של אחריות הדדית, של השפעת גומלין. נתבעים אנו לא לטשטוש התחומים שבין האגודות… אלא לשיתוף הכרה במציאות המשותפת ולשיתוף עמידה במבחן האחריות המשותפת. פירוד הלבבות הוא חולי שלקו בו העמים בזמננו, והבא לרפואתו בדרך איחוי שבאונס אינו אלא טועה. חסרה אחדות שבמבנה האורגני. לפי שעה אין תרופה לכך אלא זו שיהיו אנשים מחוגי הדעות השונות נזקקים זה לזה בלב טהור וטורחים יחד לגלות את היסוד המשותף" (מרטין בובר, "חינוך ובחינת עולם").
(8) "הציוניסמוס הזה רואה אפוא את היהודים – אנשים נפרדים המאוחדים בעל כורחם על ידי 'האויב המשותף'; אבל אינו רואה את היהדות – חטיבה אחת השואפת להתקיים באחדותה גם בלי כל הכרח חיצוני. זה הוא חסרונו העיקרי, המתגלה בכל הליכותיו ומעשיו" (אחד העם, "הקונגרס ויוצרו").
"הננו קיבוץ היסטורי של בני אדם השייכים זה לזה שייכות ניכרת ברורה, וליכודם נשמר בתוקף קיומו של אויב משותף" (בנימין זאב הרצל, "יהדות").
(9) "סוף סוף רק קיבוץ של אנשים זרים יש כאן, בני תרבות של שבעים אומות, שכל אחד בונה במה לעצמו לרוחו ולטעמו. ולא יש שום דבר טבעי יסודי, שיאגד כולנו מבפנים לגוש אחד" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", מאמר "האומה").
(10) "בושה להודות, שאחת הסגולות היקרות שאבדנו במשך גלותנו, והחשובה מכל – היא אבדת הכרת הלאומיות. היינו הרגש הטבעי ההוא, המקשר ומקיים כל אומה ואומה. כי חוטי אהבה, המקשרים את האומה, שהם כל כך טבעי ופרימיטיבי בכל האומות, התנוונו וניתקו מלבותינו, חלפו עברו ואינם. והגרוע מכל, כי גם המעט שנשאר בנו מאהבה הלאומית… שנתקיים בתוכנו מבחינה שלילית: הוא הסבל המשותף, שכל אחד ממנו סובל בתור בן האומה, שזה הטביע בנו הכרה וקרבה לאומית מבחינת קרבת – אחים לצרה. והוא גורם מן החוץ… והעיקר הוא, שאינה מוכשרת כלל לתפקידה: מדת החימום שבה מספיקה רק להתלהבות לשעתה, אבל בלי כוח ועצמה, שנוכל לחזור ולהבנות על ידה בתור אומה הנושאת את עצמה. כי איגוד, המתקיים מתוך גורם חיצוני, אינו איגוד לאומי כל עיקר. ואנו דומים בזה לגל של אגוזים, המאוחדים לגוף אחד מבחוץ, על ידי שק העוטף ומאגד אותם. שמדת האיחוד ההוא אינה עושה אותם לגוף מלוכד… וכל החיסרון הוא, מה שחסר להם הליכוד הטבעי מבפנים" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", מאמר "האומה").
(11) "שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת. ואם תשאלוני, מאין אני יודע שמותר הוא? אשיב לכם, משום שניתן לי רשות לגלות… וזהו שהעניק לי ה' במידה שלמה. אשר מקובל אצלנו, שזה אינו תלוי בגאוניות של החכם עצמו, אלא במצב הדור" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", מאמר "תורת הקבלה ומהותה").
"להפנות את הלבבות ולהעסיק את המוחות במחשבות נאצלות, שמקורן ברזי תורה, נעשה בדור האחרון הכרח גמור לקיום היהדות" (הראי"ה קוק, ערפילי הטוהר).
(12) "חכמת האמת מלמדת אותנו את האחדות העולמית, את הצד של השיווי שיש למצוא בהוויה כולה עד למעלה למעלה, לדימוי הצורה ליוצרה, ואיך ללכת בדרך אורה זו בלי מכשול" (הראי"ה קוק, "אורות הקודש ב'", שצ"ג).
(13) ישראל מביאים אורה לעולם שנאמר (ישעיה ס') "והלכו גויים לאורך". (מדרש רבה, שיר השירים, פרשה ד', פסקה ב').
"האומה הישראלית נתקנה כמין מעבר, שעל ידיהם יזרמו ניצוצי ההזדככות לכל המין האנושי שבעולם כולו. באופן שניצוצי ההזדככות הללו הולכים ומתרבים יום יום, כדמיון הנותן לאוצר, עד שיתמלאו לשיעור הנרצֶה, דהיינו עד שיתפתחו ויבואו לידי כך, שיוכלו להבין את הנועם ואת השלווה השרויים בגרעין של אהבת זולתו. כי אז יבינו להכריע את כף הזכות ויכניסו את עצמם תחת עולו יתברך, וכף החובה יתבער מן הארץ" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", מאמר "הערבות", כ"ד).
"וכאשר יושלמו בני ישראל, עם דעת השלם יתגברו מעיינות התבונה והדעת מעל לגבול ישראל וישקו לכל אומות העולם" (הרב יהודה אשלג – "בעל הסולם", הקדמה לספר פנים מאירות ומסבירות, ד').