יום העצמאות 2015 הוא יותר מתזכורת להקמת המדינה שלנו, הוא פעמון ההשכמה שקורא לנו להתעורר ולהיזכר במה שעשה אותנו לעם ונותן לנו זכות קיום, להקיץ עכשיו, לפני שיהיה מאוחר…
זה 67 שנים אנחנו חוגגים עצמאות. על פניו, יש במה להתגאות: יש לנו צבא חזק, כלכלה יציבה, טכנולוגיה מתקדמת, רפואה מעולה ואת המוחות הכי טובים בעולם.
אחרי אלפיים שנות גלות ואחרי ששרדנו את השואה, יש לנו מדינה משלנו. יש לנו בית שבו אנחנו עצמאיים, כביכול, ולא צריכים לדפוק חשבון לאף אומה.
עצמאות? בית? אחיזת עיניים! כי איזה מין בית זה אם חצי מדינה רוצה לארוז מזוודות ולברוח לברלין? ועל איזו עצמאות מדברים כשאנחנו תלויים לגמרי בַּכסף, בַּסיוע הצבאי ובשיגעונות של האמריקנים?
בבית הקטן שלנו גרים אחים ואחיות שלא סובלים זה את זה. עם שקרוע למספר לא מבוטל של מפלגות עוינות, עם שמפולג לשמאל ולימין, לספרדים ולאשכנזים, לדתיים ולחילוניים, למרכז ולפריפריה.
להיות עם חופשי משנאה
בדרך לעצמאות שלנו איבדנו את הדבר הכי חשוב, את מה שתמיד זרם בעורקים שלנו והבדיל אותנו מכל העמים – את האחדות. ההצדקה היחידה לקיומנו כעם התחילה כשהסכמנו ללכת אחרי אברהם אבינו בבבל העתיקה. שם נהפכנו לעם ישראל כאשר גילינו לראשונה את הכוח שבחיבור, שם קיבלנו על עצמנו להחזיק באחדות כערך עליון והתאגדנו סביבו כעם.
לא נוסדנו כעם לפי גנים משותפים, מה שקשר בינינו לעם אחד הוא עיקרון האחדות בלבד. כשאנחנו מחוברים בינינו אנחנו עם ישראל, וכשאנחנו מתרחקים זה מזה אנחנו מפסיקים להתקיים כעם ועולים על הנתיב המהיר לתהום, לכן פעם נוספת התאחדו בינינו במעמד הר סיני.
מחוברים מול הר של שנאה
למרגלות הר סיני בחרנו בערבות ההדדית אל מול הרהורי השנאה שקרעו אותנו והבדילו בינינו. כבשנו את הר השנאה, התעלינו מעל האגו המפריד בינינו והתחברנו "כאיש אחד בלב אחד".
המשכנו יחד לארץ ישראל ובנינו בה בית ששיקף את היחסים בינינו. חיינו באהבת הזולת מאות שנים עד ששטפה אותנו שנאת החינם. נכנענו לאגו שלנו, שכחנו שהחיבור הוא הגן היהודי שטבוע בנו, שאנחנו תלויים זה בזה, שיש בינינו מחויבות. שכחנו… והבית חרב.
אלפיים שנה חלפו מאז, ואף על פי שחזרנו לארץ אנחנו עדיין בגלות. במקום לספק לעולם דוגמה טובה לחיבור ולהוביל אותו לאהבת אחים, אנחנו מעדיפים להוביל בטכנולוגיה וברפואה. זה ממש לא מה שהעולם דורש מאיתנו, ולכן פוקד אותנו גל של אנטישמיות. בתת המודע העולם מרגיש, ובצדק, שהמפתח לאושר – חכמת החיבור – נמצא רק בידינו, והוא דורש מאיתנו להתחבר ולהעביר לו את החכמה הזו, אבל אנחנו מסרבים להבין…
קיבלנו את האפשרות לחזור למדינה רק כדי שנוכל להתחבר ולשמש דוגמה לאחדות, ואם לא נעשה זאת, ימי העצמאות שעוד נחגוג כאן ספורים. העצמאות שלנו תלויה בעצמאות של העולם כולו, וזאת בדיוק האחריות שלנו. עצמאות אמיתית נחגוג רק כשנזכה ליחס טוב מאומות העולם.
כל הארץ מעגלים מעגלים
עצמאות היא לא מילים יפות שכתובות על גבי מגילה, עצמאות היא החופש מהאגו שקורע ומרחיק אותנו זה מזה. במקום להיכנע לאגו אנחנו חייבים להתאמץ ולגלות שוב את כוח החיבור שחבוי בנו.
יום העצמאות חייב להפוך ליום של עיסוק משותף בייעוד שלנו כעם, יום של בחינה מחודשת של מהות הקיום שלנו. ביום זה עלינו להתאסף סביב עשרות אלפי שולחנות עגולים בכל רחבי הארץ ולדבר על הדרך להיות עצמאיים באמת. ההתכנסות הזו תעורר מיד את כוח החיבור שיקשור ויקרב בינינו, הכוח שיעלה אותנו מעל לכל הפערים והסכסוכים ויגרום לנו להרגיש שעל אף המחלוקות – כולנו משפחה אחת גדולה.
כשנהיה כולנו אחד, העולם יתחיל לכבד ולהעריך אותנו, כי זה בדיוק מה שהוא מצפה מאיתנו – שנאיר לו את הדרך לחיים של אושר.
המאמר מבוסס על ריאיון עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, השיחה המלאה משודרת בערוץ 66 או באתר "קבלה לעם" – www.kab.co.il.
אם יש בך שאלה בוערת, בכל יום ראשון בשעה 20:00 הרב לייטמן עונה על שאלות המאזינים ברדיו 103FM
התפרסם במוסף עצמאות של "ישראל היום" בתאריך 22.4.15