יום הדמוקרטיה הבינלאומי

לפני כחודש כיכב תומס ג'פרסון בכותרות העיתונות העולמית, כשהמונים הקיפו את פסלו הניצב בגאון בעיר שרלוטסוויל בארה"ב וביקשו להסירו. כנגדם קם מחנה שלם שהפגין, מה שעורר את המהומות בשרלוטסוויל, שחיזקו את הפלגנות באמריקה והציתו מחדש את רוח הגזענות והאנטישמיות.

ג'פרסון היה אחד מהאבות המייסדים של המדינה. נשיאה השלישי של ארה"ב, מייסד המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית, האיש שכתב את מיטב מסמכיה המכוננים, כמו "הכרזת העצמאות". ג'פרסון הניח את היסודות לדמוקרטיה המשגשגת וראה בה צורת שלטון ההולמת את הקדמה האנושית, אך לא הוא שהמציא אותה.

הדמוקרטיה הישירה הראשונה נולדה ב"פוליס" (עיר-מדינה) היוונית, לפני 2,500 שנה. ביוון העתיקה, הקהילה הפוליטית האוטונומית הראשונה סיפקה את כל הצרכים של תושביה: הגנה, שיפוט, חקיקה, תרבות ופולחן דתי, ובמקרים מסוימים גם שירותי רווחה וחינוך. אסיפת העם היתה הריבונות האמיתית שניהלה את ענייני הפוליס – מי שנחשבו אזרחים קיבלו את ההחלטות המדיניות, הכתירו את הראש ובחרו את בעלי התפקידים. שם החלה המסורת הדמוקרטית והיא מתגלגלת עד היום, ה-15 בספטמבר, שבו מציינות המדינות הדמוקרטיות את יום הדמוקרטיה הבינלאומי. אך האם יש סיבה למסיבה? האם כעם אנו מתפקדים כריבונות?

במקביל למסורת הדמוקרטית שהנחילה יוון העתיקה, ברוב המדינות המשיך להתפתח שלטון יחיד – שלטון שבו הקיסר או מאוחר יותר המלך, ניהל את ממלכתו כראות עיניו, לחם עד חורמה אל מול אויבים שקמו נגד נתיניו, חיפש דרכים להוביל את ארצו לשגשוג ולא אפשר לזרים להגר למדינתו.

עם השנים התעצם הטבע האגואיסטי של האדם, אשר העמיד את האינטרס הפרטי של האדם במרכז, על פני טובת הכלל, והאנשים התחילו לעשות כרצונם. הקשר בין השליט ובני עמו התחיל להתרופף. שאריות שלטון המלוכה נותרו כפי שהיו, אולם מעמדם של המלכים הלך והצטמצם. במאה האחרונה את מקומם של שליטי המדינה, בני המשפחות האריסטוקרטיות שקיבלו חינוך ייעודי לכך, החלו לתפוס פוליטיקאים ו"נבחרי ציבור" שדי להם בכסף ובתעמולה כדי לקנות את מעמדם. מרגע שהעסקנים הניחו את כף רגלם בזירה הפוליטית, החלה ההידרדרות. רוב האנשים ששאפו להנהיג, לשלוט או להנחיל ערכים חדשים, מצאו במהרה את הדרך להפיק רווחים אישיים. לרוב הם סחרו בערכים לטובת המגזר שלהם, או פשוט הגיעו בגלל הכבוד והשליטה הארעיים. אלא שההרפתקה הזמנית הזאת עלתה ביוקר. כדי להשתיק את המתחרים מהאופוזיציה או לפייס את המגזרים הגדולים, צריך לשלם הרבה. השאלה על חשבון מי…

כבר בשנות הארבעים צפה "בעל הסולם", הרב יהודה אשלג, את התופעה: "הדמוקרטיות המודרניות מרמות בתחבולות שונות את ציבור הבוחרים. וכשיתחכמו ויבינו את העורמות שלהם, אז בטח הרוב יבחרו הנהלה לפי רוחם. ועיקר העורמה עומדת להם במה שמקדשים מתחילה אנשים בשם טוב, ומפרסמים אותם אם בחכמה אם בצדקות, ואז ההמונים מאמינים ובוחרים בהם, אבל השקר אינו מתקיים לעולם" ("כתבי הדור האחרון").

כך, מאז מלחמת העולם השנייה ועד ימינו, מתנהלות רוב הנהגות העולם המערבי בשם הדמוקרטיה-הליברלית. כל מנהיג בא והולך, עושה כרצונו ופורש. לאן נעלמו ברלוסקוני ורנצי, ראשי ממשלת איטליה לשעבר? היכן התאדה ואלס, ראש ממשלת צרפת הקודם? קמרון, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, או נייג'ל פראג', מנהיג הברקזיט? ומה יעלה בגורלה של מרקל, קנצלרית גרמניה הנוכחית? בשונה מימים עברו, אשר בהם השליטים ראו עצמם כאחראים לגורל מדינתם, המנהיגות המודרנית אינה נושאת באחריות.

חוסר היציבות אינו מתבטא רק במדינאים שנופלים וקמים, הוא מחלחל גם אל כלל החברה. שוב ושוב האזרחים בוחרים את המנהיג שייטיב עימם לפי העיקרון האגוצנטרי של "חיה ותן לחיות". כך יוצא שהאווירה השלטת במדינות הדמוקרטיות המפותחות היא פרי באושים של הליברליזם הטהור: החופש לעשות הכול במינימום הגבלות.

אף מנהיג לא טרח לדאוג לחינוך האומה, והתוצאות העגומות פרושות לנגד עינינו. די לשוב למחאות הקולניות והאלימות ברחובות שרלוטסוויל ולחזות במופע האימים של "חיילי הדמוקרטיה", שאם יתפשטו ויימשכו הן עלולות לעודד את עליית הימין הקיצוני.

לפי חכמת הקבלה המתבססת על חוקי הטבע ההרמוניים, התנאי לכל מערכת יחסים תקינה הוא קרבה פנימית לפני קרבה פיזית, קרבה בין דעות והסכמה בין לבבות, לפני חיים משותפים. בין אם זה בעל או אישה, קולגה במקום העבודה, תלמיד לכיתה או מדינה למדינה – כל צד הוא אגואיסטי מטבעו, לכן נדרשת הכנה, תהליך חינוכי מקדים שמעלה מודעות להיכרות ולהתחשבות באחר. לכן גם כאן, רק שינוי אקלים חברתי-תרבותי-מדיני הוא הפתרון. רק תהליך חינוכי ממושך ששם במרכז את טובת הכלל וכל תכליתו להשלים בינינו, יהיה אמצעי יעיל המסייע לבנות יחס חדש לזולת על פני הניגודיות שקיימת בינינו כיום.

רק בחברה מתוקנת שבה ישלטו ערכים אידאליים של דאגה לזולת, התחשבות וערבות הדדית, אפשר לחיות יחד. כשיש ביטחון אין צורך בגבולות, אין דחף להחריב את העסקים של האחר. כשיש התחשבות וחיבור הדדי, מתחילים לחיות בשיתוף פעולה ולא רק חיים בשכנות על אותה אדמה, יוזמים מסגרות ומערכות משותפות, מפתחים שירותים מועילים ותורמים לכל אחד ואחד. כשאנחנו משפחה אחת, כמו הפוליס ביוון רק בגרסה משופרת, שכוללת את כל בני החברה, יש מקום לכולם. גן העדן של הדמוקרטיה תלוי בנו בלבד, בבניית מערכות יחסים טובות בינינו, המבוססות על ערבות הדדית.