התקשורת עד כדי כך מגמתית שכבר איש אינו מצפה ממנה לדיווח הוגן. ובלי תקשורת הוגנת, אנחנו מאבדים קשר עם המציאות.
צילום: רויטרס
עיתונאים אוהבים להציג את התקשורת כ"כלב השמירה של דמוקרטיה": עיתונות הבודקת וחוקרת הצהרות של גורמים ציבוריים, מראיינת אישי ציבור ומעמידה אותם במבחן על ידי הצגת בעיות או דאגות. מה שהתקשורת שוכחת לספר לנו הוא כי כלב השמירה הזה, כמו כל כלב אחר, שומר רק על מי שמאכיל אותו. לאחר שהילרי קלינטון ירדה מהמסכים לדוגמה, אנשי התקשורת לא התאבלו עליה, הם היו עסוקים מדי בחיפוש אחר בעלים חדשים שיאכיל אותם כ"כלבי שמירה".
התקשורת של היום כל כך מגמתית, שאיש כבר אינו מצפה ממנה לדווח ביושר. כאשר ה"ניו יורק טיימס" מכריז בגאווה על תמיכתו בהילרי קלינטון, מי יהיה פתי להאמין כי הדיווח שלהם אמיתי וצודק? או לחילופין, כאשר העיתונות מתעלמת מהעובדה שהנשיא אובמה השתמש ביודעין בשָׁרָת בלתי מסווג של הילרי קלינטון ולאחר מכן שיקר בנוגע לכך, זה לא נקרא "דיווח על עובדי ציבור לאחר בדיקת עובדות", וזה לא נקרא "כלב השמירה על דמוקרטיה", זה פשוט כלב הנאמן לבעליו.
צילום: רויטרס
דוגמה נוספת של מניפולציה תקשורתית שזכתה לתשומת לב ציבורית, נוגעת לכלכלה. כאשר הבוחרים הצהירו בבירור כי החשש העיקרי שלהם היה מצב המשק, רוב של 84% אמרו שזה "חשוב להם מאוד", אך התקשורת למעשה התעלמה מכך. ערוץ הטלוויזיה ABC, למשל, הקדיש זמן כפול לשידורי הגירושין של בראנג'לינה מהזמן שהוקדש לדיווח על הכלכלה האמריקאית. ככל הנראה, הדיווח הכלכלי רע לכלכלתה (של ABC), ולכן הם השתמשו בפרידתו של הזוג המפורסם כמסך עשן כדי להימנע מלדבר על מצב המשק. באופן הזה הם גורמים לקוראים שלהם להרגיש כאילו הם חיים בהוליווד, בעוד הסוגיות שמשפיעות על חייהם בפועל, נותרות ללא טיפול.
צילום: פלאש 90
מה שנכון לגבי הפוליטיקה וכלכלת הפנים נכון גם לגבי ענייני החוץ. כאשר רשת CNN דיווחה על "אמצעי אבטחה חדשים בעקבות האלימות המתמשכת בישראל" עקב גל פיגועי היריות, הדקירות והדריסה, היא שכחה להזכיר כי בכל המקרים הללו, המבצעים היו פלסטינים והקרבנות היו אזרחים יהודים: גברים, נשים וילדים בכל הגילאים.
חיים בתוך בועה
דיווח מגמתי מנתק אותנו מהמציאות. לעתים אנו מדברים על בועות פיננסיות, אבל שוכחים שאנחנו בעצמנו חיים בתוך בועה שנוצרה על ידי התקשורת. הכתבים של היום נשפטים (או משתכרים) לא לפי יושרם או מקצועיותם, אלא לפי יכולתם להשפיע מילולית על עמדות ורגשות של קוראיהם. ישנם פחות דיווחים על אירועים, ויותר "מכירה" של נקודת מבט על האירועים שעורכיהם ובעליהם רוצים להדגיש. לעיתונאים של היום, האמת היא חסרת משמעות.
הדמוקרטיה אמורה לאפשר לכולם להביע את דעתם באופן חופשי. היא מתיימרת לעגן את חופש הביטוי, כאשר לאמיתו של דבר, האליטה השלטת – המעניקה רישיונות לעסקים ומסדירה הכול – מאפשרת לתקשורת להציג רק את נקודות המבט המשרתות את האינטרסים שלה. בממשלה שאזרחיה מונעים על ידי קידום אינטרס עצמי, זה לא יכול להיות אחרת.
צילום: פלאש 90
אילו התקשורת הייתה מדווחת אמת, היינו מבינים שמצבנו הרבה יותר גרוע. היינו מכירים בכך שאנו רצים במעגלים ולא מגיעים לשום מקום. בזמן שאנו עסוקים בחיפוש אחר התענוג המיידי הבא, אנו מתעלמים מהעובדה שאנו נמצאים בהידרדרות חברתית וכלכלית כבר עשרות שנים. נהגנו לחלום על הקמת משפחה, חיים בפרברים בבית עם גדר לבנה, חצר ומכונית. היום, רוב האמריקאים חולמים רק על כך שילדיהם יוכלו להתפרנס בעולם שנעשה יותר ויותר אלים ועוין.
לצעוד לעבר הקו האמצעי
כיום, סוף סוף, אנשים לומדים לא לסמוך על העיתונות אלא לחפש את האמת. אבל לדעתי, אנשים לא מוצאים אותה, כי העיתונאים בעצמם אינם יודעים מהי האמת. האמת, כפי שכל המדענים מאשרים, וכפי שלמדתי מהמורים שלי – בעל הסולם והרב"ש – היא דרך של איחוד. אתה יכול להיות צודק רק אם תכלול את שני הצדדים בכל נושא ותסביר כיצד הם מתמזגים לאחד. מעניין שבחכמת הקבלה, אנו מכנים זאת "מודל שלושת הקווים", הכולל "קו שמאל", "קו ימין", והתוצאה מהחיבור ביניהם שהיא "הקו האמצעי". רק כאשר אתה מחבר את שני הקווים: ימין ושמאל, אתה יכול ליצור את הקו האמצעי והוא יהיה הקו האמיתי, "שביל הזהב".
צילום:רויטרס
עיתונות הוגנת יכולה להיות רק במקום המפגש בין שני הקווים, באמצע. לא מן הסתם העיתונאים נחשבים למחנכי הציבור – השפעתם על דעת הקהל עצומה. עם זאת, אם הם אינם ממלאים את תפקידם כראוי הם מובילים את החברה כולה לכישלון.
שינוי בסדר גודל כזה לא יכול לקרות בין-לילה, אך כבר החלה התעוררות בכיוון זה. מעבר לדמגוגיות והשחצנות, טראמפ חשף מספר עובדות מטרידות בנוגע לחברה האמריקאית. והתקשורת חייבת לחשוף אותן ולדבר עליהן בגלוי, במקום לטאטא את העובדות במהירות מתחת לשטיח, כפי שהיא נוהגת תמיד עם עובדות שאינן נוחות לה. לא צריך לעשות זאת כדי להוכיח שמישהו צודק והאחר טועה, אלא במטרה לבנות שכבה של אחדות על פני הבעיות שנחשפות – "על כל פשעים תכסה אהבה". הקשיים חייבים להיפטר יחד כמו במשפחה אוהבת. כל בן משפחה יציג זווית ראייה שונה, והפתרון שיתקבל לא יהיה קבלת דעה ייחודית כלשהי, אלא יתעורר באופן טבעי כאשר בני המשפחה יחלקו את מחשבותיהם ויתורו אחר פתרון משותף.
צילום: רויטס
אם נתבונן על הטבע, נזהה בקלות כיצד כוחות מנוגדים יוצרים הרמוניה. הקבלה והנתינה בממלכת החי ניכרות ביותר. ההרמוניה נוצרת כאשר הנתינה והקבלה יוצרות ביחד מה שאנו מכנים "החיים". לעומת זאת, בחברה האנושית חסר המרכיב של הנתינה, כי אנו מוּנעים אך ורק על ידי הרצון האגואיסטי שלנו לקבל. כדי להגיע אל הקו האמצעי, עלינו ללמוד כיצד להתעלות מעל האגו שלנו ולהתחבר לאחרים, בדיוק כמו בדוגמה של המשפחה. התקשורת, שעד כה קידמה רק את החלק האגואיסטי של טבענו, חייבת כעת להעלות את עצמה לרמה של מורה דרך אמיתי. היא חייבת להציג את הקו האמצעי: השילוב הנכון של שני הצדדים בטבע האנושי.
חינוך לחיבור
אל לנו לסמוך אך ורק על התקשורת כדי לשנות את פני החברה שלנו. במשך עשרות שנים הזנחנו את חינוך ילדינו והשארנו אותו בידי הטלוויזיה והאינטרנט. כתוצאה מכך, הילדים של היום משקפים את מה שהם ספגו מגיל ינקות: אלימות, רמאות והתעללות.
צילום: קבלה לעם
על כן, החינוך חייב לעבור רפורמה. חייבים להתחיל מהנחלת ערכים במקום הענקת ידע בלבד. חייבים להקדיש זמן כדי ללמוד ולתרגל יחסים חיוביים ובריאים בין בני האדם. כיום, כאשר אנו מסיימים את בית הספר והולכים לצבא, לאוניברסיטה או יוצאים לשוק העבודה, ייתכן שיש לנו את הידע הדרוש, אבל אנחנו לגמרי בורים בנושא בניית יחסי אנוש בריאים. אי אפשר לשמור על מקום עבודה, לקיים משפחה, או אפילו לטפח יחסי חברות לאורך זמן אם איננו יכולים ליצור קשרים חיוביים עם אנשים. בתי הספר שלנו אינם מטפלים במרכיב החיוני ביותר של חיינו כבוגרים: הקשרים שלנו עם אחרים.
שינוי סדר העדיפויות שלנו חייב להתחיל בבית הספר היסודי, להמשך בתיכון, לאורך כל הדרך בצבא, באוניברסיטה ובשוק העבודה. זהו תהליך למידה שנמשך לאורך החיים, אבל הוא היחיד שאת פירותיו נקצור באופן מיידי ולנצח.
אימוץ של "קו ימין", כוח החיבור החיובי שבטבע, יאזן את החברה שלנו ויביא אותה להרמוניה. הכוח הזה יכול להרים אותנו מעל השיח הציבורי העלוב שיצרה העיתונות "החופשית", ולהוביל אותנו למציאות חדשה וטובה של הבנה ודאגה איש לרעהו.
המאמר מתורגם מאנגלית ופורסם לראשונה ב"הארץ":