אפשר לסמן וי על לוח השנה: אמש נחתם חג הפסח בטקס רשמי – חגיגת המימונה הססגונית. עם ישראל חגג את יציאתו מעבדות מצרים, והבוקר, חופשי ומאושר, הוא שב אל השגרה היומיומית המפרכת. אך למעשה פסח לא הסתיים, כי הוא עדיין לא התחיל. הרב לייטמן מספר על התהליך הרוחני שצפוי לנו בחודש הקרוב
"אמש נחתם חג הפסח בטקס רשמי – חגיגת המימונה הססגונית. עם ישראל חגג את יציאתו מעבדות מצרים, והבוקר, חופשי ומאושר, הוא שב אל השגרה היומיומית המפרכת.(צילום: פלאש 90)
חגי ישראל, שלא כחגיהם של עמים אחרים, אינם מציינים אירוע היסטורי, ניצחון במלחמה, מועד לידה או פטירה של אדם חשוב, אלא משמשים כתחנות בדרך ההתפתחות הרוחנית של כל אחד מאיתנו כבני אדם, ושל כולנו יחד כאומה. לוח השנה העברי הוא אפוא לוח שנה רוחני.
תהליך ההתפתחות הרוחנית שלנו, כמו שהמקובלים מתארים אותו, הוא תהליך של יצירת קשרי ערבות הדדית בין בני אדם. קשרים אלה, המבטאים יחסים של חיבור ופירוד בעם ישראל, נוצרים בהדרגה, שלב אחר שלב, ובכל פעם הולך ומתגלה בהם רובד עמוק יותר. כל רמה חדשה של קשר מקדמת אותנו לשלב הסופי של התהליך – חיבור ואיזון מושלם בין כל בני האדם ובין הבריאה כולה. את רמת הקשר החדשה, שמתגלה בכל שלב, אנו חוגגים ומציינים בכל אחד מחגי ישראל.
- לכל הטורים של הרב לייטמן
החג הזה אכלנו לשובע מצות ומרור והגדנו לבנינו את סיפור יציאת מצרים. עם זאת, כל עוד אנחנו עַם שמפוצל למחנות המתנגחים זה בזה, אנחנו עדיין משועבדים ל"פרעה מלך מצרים", לטבע האגואיסטי שלנו, שמולך בנו בכל צעד ושעל.
האגו, מטבעו, מעורר בנו ללא הרף דחפים ורצונות לקבל לעצמנו על חשבון האחרים. אנחנו נוטים לשלוט באחרים בערמומיות ולנצל אותם לטובתנו, אך באופן זה, האגו הולך ומשתלט עלינו ומחבל ביחסים בינינו, עד כדי ניתוק רגשי מוחלט מהזולת. זאת בעצם מהותם של "החיים במצרים". כדי להתעלות מעל הביצה האגואיסטית שכל אחד מתבוסס בה, עלינו לפעול בניגוד לאגו: להתחשב בזולת. אחרת, אנו נידונים לחיות חיי עבדות וסבל. אבל מי בכלל מסוגל לצאת מעבדות לחירות? מדאגה עצמית לדאגה לזולת? איזהו הגיבור שעושה שונאו לאוהבו?
המנהיג שבנו
עם כל ניסיון, ולו הקל ביותר, לפתח יחסים של אחדות ואהבת אחים, התחשבות ודאגה הדדית, מיד מתקלפת שכבה דקה מן הלב ומתגלה בתוכנו תכונה חדשה בשם "משה". תכונה זו מעוררת בנו הרגשה שיש חיים אחרים ויפים יותר "מחוץ למצרים". משה, הרועה הנאמן, בשונה מפרעה העריץ, פותח לנו פתח לתקווה חדשה, ומראה לנו שאפשר לחיות אחרת. בתוך כך, ה"משה" שבנו מתחיל להיאבק באגו, וכתוצאה מכך "פרעה" סופג עשר מכות, שבסופן מתעורר בנו צורך עז "לצאת ממצרים".
"ימי אבל אלו הם לא רק תזכורת לאבדן הבנים, האחים והקרובים היקרים ללבנו, אלא גם תמרור אזהרה לחוסר האחדות שבעם".(צילום: פלאש 90)
בצר לנו אנחנו זועקים אל הכוח העליון שיציל אותנו. רק הוא, שברא אותנו כעבדים לאגו, יכול לשחרר אותנו משליטתו ולהוציא אותנו לחופשי. חג החירות מסמל את היציאה מ"מצרים", מהשעבוד לאגו, אל החופש. כשאנו משתחררים לחלוטין משליטתו של האגו ומכל דאגה לעצמנו, הן באופן פרטי והן כאומה, זהו למעשה יום העצמאות של עם ישראל.
בשנים הראשונות להתהוותנו כעם, התקבצה סביב אברהם אבינו קבוצה של בבלים, ששמה לה למטרה ליישם את ערכי הערבות ההדדית, תוך התעלות מעל הטבע האגואיסטי ששלט בהם. ברבות הימים הפכה קבוצה זו לישראל – ישר אל האל. אולם לידתו האמתית של עם ישראל היא רק לאחר יציאת מצרים. אז, למרגלות הר סיני, התגלתה ביניהם שנאת חינם שהציבה בפניהם בחירה חד משמעית: להתחבר בערבות הדדית מעל האגו או ששם יהיה מקום קבורתם, אהבת אחים או שנאת חינם, הכול או לא כלום. במאמץ כביר הם התעלו מעל האגו שלהם והתחברו "כאיש אחד בלב אחד". בכך זכו במתן תורה, בשיטה לחיבור מעל המחלוקות והסכסוכים – בחכמת הקבלה.
"רק כשנתחיל לעורר את בנו הניצוץ הקדום של אהבת הזולת, נהפוך מקיבוץ גלויות לעם מאוחד". (צילום: ענבל מרמריס)
התורה העניקה לעם ישראל את היכולת לממש את הכלל הגדול "ואהבת לרעך כמוך", ובנוסף גם גילתה את ייעודו: "להיות אור לגויים". העולם על כל חלקיו מקושר, והאחדות השוררת בקרב עם ישראל סופה להתפשט בטבעיות לשבעים אומות העולם. כל עוד העם שמר על ליכוד פנימי חזק, חלחל כוח החיבור אל שאר חלקי האנושות, ועם ישראל זכה לאהדה והצלחה. אולם, מרגע שזנח עם ישראל את תפקידו ונשלט על ידי הטבע האגואיסטי שהלך וגבר בו, מיד השתנו פני הדברים. אומות העולם, שחשו בשינוי באופן לא מודע, עמדו עלינו לכלותנו.
השנאה שהתעוררה באומות העולם יכלה להסתכם באמירות אנטישמיות או בעלילות דם, לגבור לכדי פוגרומים ומלחמות, או להתחזק עד להשמדה בפועל. הכול ביחס ישיר לאחדות עם ישראל בלבד.
ישראל בכוח, לא בפועל
בחודש הקרוב אנו עומדים לציין שני ימי אבל: יום הזיכרון לשואה ולגבורה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה. ימי אבל אלו הם לא רק תזכורת לאבדן הבנים, האחים והקרובים היקרים ללבנו, אלא גם תמרור אזהרה לחוסר האחדות שבעם.
החזרה לאדמת ישראל לאחר אלפיים שנות גלות אינה ערובה לביטחון. אמנם הנתונים הכלכליים מצביעים על כך שמדינת ישראל פורחת ומשגשגת, שעשרות אלפים מתושביה יכולים להרשות לעצמם לנפוש בחו"ל, שכמעט ואין מחסור במקומות עבודה, שההיי-טק בשיאו ושמשקיעים זרים רואים בישראל מכרה זהב בשעה שבמדינות מפותחות אחרות קיים משבר כלכלי. אולם בכל אלה אין כדי להצביע על האושר הפנימי שלנו. מנקודת מבט רוחנית, הארץ אמנם ניתנה לנו, אך טרם מימשנו את הפוטנציאל הטמון בחזרתנו אליה.
רק כשנתחיל לעורר את בנו הניצוץ הקדום של אהבת הזולת, ונתפקד כחברה המושתתת על דאגה לזולת והתחשבות הדדית, נהפוך מקיבוץ גלויות – שעדיין נמצא בגלות פנימית ב"מצרים" – לעם מאוחד. מחברה החיה בתחושה שהמדינה עושקת אותה ולא נותנת לה לחיות בכבוד, לחברה מלוכדת שלוקחת אחריות ומשנה לטובה את כל תחומי חייה. יתרה מכך, נהפוך ממוקד שנאה של שכנינו, לדוגמה ומופת לעולם כולו. אז נתוודע גם אל הרמה הרוחנית-פנימית שמסמל כל חג, ובתוך כך נתקן את היחסים בינינו ונביא לתחייתה של הרוחניות בכל אחד מאיתנו ובכולנו יחד כעם. כך נוכל לברך זה את זה מכל הלב בחג שמח.