לחברה העולמית דרושה הנהגה

את השבוע הראשון בבית הלבן חתם טראמפ במימוש אחת מהבטחות הבחירות המרכזיות שלו: צו שנועד להגן על ארה"ב מטרור האסלאם הרדיקלי. מרגע שהיד הנשיאותית חתמה, אלפים יצאו למחות בנמלי התעופה ובכיכרות הערים. ארה"ב אכן החלה כמדינת מהגרים, אך הנזק ממיזוג בין העמים ללא תהליך חינוכי מקדים, עלול להיות הרסני. הדרך הנכונה לחיבור בין שונים היא חכמת הקבלה

הדמוקרטיה הישירה הראשונה נולדה ב"פוליס", עיר-מדינה ביוון העתיקה, לפני 2,500 שנה. שם, הקהילה הפוליטית האוטונומית הראשונה סיפקה את כל הצרכים של תושביה: הגנה, שיפוט, חקיקה, תרבות ופולחן דתי, ובמקרים מסוימים גם שירותי רווחה וחינוך. אסיפת העם היתה הריבונות האמיתית שניהלה את ענייני הפוליס – כלל האזרחים קיבלו את ההחלטות המדיניות, הכתירו את הראש ובחרו את בעלי התפקידים. שם, השינוי החל.

במקביל למשטר הדמוקרטי שהחל לתפוס תאוצה, בחלק ניכר מן המדינות נשמר שלטון מלוכני. המלך ראה את עצמו אחראי לבני עמו כאילו היו בניו. הוא לחם עד חורמה אל מול אויבים שקמו נגד נתיניו, חיפש דרכים להוביל את ארצו לשגשוג מתמיד ולא אפשר לזרים להגר למדינתו.

עם השנים התעצם הטבע האגואיסטי של האדם, הפריד ופילג בין בני האדם ואנשים התחילו לעשות כרצונם. שאריות שלטון המלוכה נותרו כפי שהיו, אולם מעמדם של המלכים הלך והצטמצם. את מקומם של שליטי המדינה, בני המשפחות האריסטוקרטיות שקיבלו חינוך ייעודי לכך, תפסו פוליטיקאים ו"נבחרי ציבור" שדי להם בכסף ובתעמולה כדי לקנות את מעמדם. מרגע שהעסקנים הניחו את כף רגלם בזירה הפוליטית, החלה ההידרדרות. רוב העריצים ששאפו להנהיג, לשלוט או להנחיל ערכים חדשים, מצאו במהרה את הדרך להפיק רווחים אישיים. לרוב הם סחרו בערכים לטובת המגזר שלהם, או פשוט הגיעו בגלל הכבוד והשליטה הארעיים. אלא שההרפתקה הזמנית הזאת עלתה ביוקר. כדי להשתיק את המתחרים מהאופוזיציה או לפייס את המגזרים הגדולים, צריך לשלם הרבה. השאלה על חשבון מי…

כבר בשנות הארבעים צפה "בעל הסולם", הרב יהודה אשלג, את התופעה: "הדמוקרטיות המודרניות מרמות בתחבולות שונות את ציבור הבוחרים. וכשיתחכמו ויבינו את העורמות שלהם, אז בטח הרוב יבחרו הנהלה לפי רוחם. ועיקר העורמה עומדת להם במה שמקדשים מתחילה אנשים בשם טוב, ומפרסמים אותם אם בחכמה אם בצדקות, ואז ההמונים מאמינים ובוחרים בהם, אבל השקר אינו מתקיים לעולם" ("כתבי הדור האחרון").

כך, מאז מלחמת העולם השנייה ועד ימינו, מתנהלות רוב הנהגות העולם המערבי בשם הדמוקרטיה-הליברלית. כל מנהיג בא והולך, עושה כרצונו ופורש. לאן נעלמו ברלוסקוני ורנצי, ראשי ממשלת איטליה לשעבר? היכן התאדה ואלס, ראש ממשלת צרפת הקודם? קמרון, ראש ממשלת בריטניה לשעבר, או נייג'ל פראג', מנהיג הברקזיט? ומה יעלה בגורלה של מרקל, קנצלרית גרמניה הנוכחית, בבחירות הקרובות באפריל? בשונה מימים עברו, אשר בהם השליטים ראו עצמם כאחראים לגורל מדינתם, המנהיגות המודרנית אינה נושאת באחריות.

 

החופש לשם חופש – רע לעולם

חוסר היציבות אינו מתבטא רק במדינאים שנופלים וקמים, הוא מחלחל גם אל כלל החברה. שוב ושוב האזרחים בוחרים את המנהיג שייטיב עימם לפי העיקרון האגוצנטרי של "חיה ותן לחיות". כך יוצא שהאווירה השלטת במדינות הדמוקרטיות המפותחות היא פרי באושים של הליברליזם הטהור: החופש לעשות הכול במינימום הגבלות.

אף מנהיג לא טרח לחנך אחרת את האומה, והתוצאות העגומות פרושות לנגד עינינו. די לחזות במופע האימים של ה"דמוקרטים" החמושים במיטב שחקני הוליווד וראשי האקדמיה; כנגד כל צו שחותם עליו טראמפ – נשיא ארה"ב שנבחר בהליכים דמוקרטיים לגיטימיים – יוצאים "חיילי הדמוקרטיה" למחאות קולניות ואלימות ברחובות, שאם יימשכו הן עלולות לעודד את עליית הימין הקיצוני.

אפשר לבקר את אופן קבלת ההחלטות של טראמפ, אבל מרגע שהוא נכנס לבית הלבן, הוא מממש אחת לאחת את ההבטחות שנתן למיליוני בוחריו, "מלח הארץ" של אמריקה. בשונה מההחלטות האולטרה-ליברליות של המחנה הקודם שפעלו כנגד רוחם השמרנית, אנשי המחנה הנוכחי גילו אז איפוק, השלימו עם גזרותיו של הנשיא היוצא וצייתו למרותו.

לא במקרה החליף טראמפ את השלטון ה"נאור", הוא הריפוי לאווירה החולנית שנושבת בארה"ב בשמונה השנים האחרונות. אפשר להתלוצץ מהאופי הליצני שלו לכאורה, אך טראמפ הוא הדמות שנבחרה על פי חוק להוביל את המעצמה, ואין לטעות כי מעצם היותו איש עסקים הוא המריא כמטאור. טראמפ הוא נציגם של אלפי אמריקאים חזקים, יציבים ומבוססים שתומכים בו, העומדים בשורה ארוכה מאחורי כל החלטה שלו.

בתמיכת ההגמוניה של הווספים: אמריקאים לבנים, אנגלו-סקסים, פרוטסטנטים, תושבי מדינות "חגורת החלודה" – טראמפ מבין היטב לאן גלי ההגירה עלולים להוביל את מולדתו. בשם בוחריו ונותני חסותו הוא נוטל אחריות וחותם בשתי ידיו על צו האוסר על כניסת מהגרים מוסלמים אל ארה"ב משבע מדינות.

לקיחת האחריות היא עיקרון מרכזי שמבחין בין שני המחנות. שליט שאחראי לעמו אינו חייב לאפשר כניסה לכל פליט, בפרט לאור העובדה שממדינות אלה היגרו רבים ממבצעי הפיגועים ברחבי אירופה, בטורקיה ובארה"ב בשנים האחרונות. אפשר להמשיך להזרים מיליוני מוסלמים אל יבשת אירופה בחוסר אחריות, כשם שדוגלת מרקל במסגרת מדיניות הגבולות הפתוחים, אך ההרס שהיא זורעת לא יאחר לבוא.

הפערים הרב-תרבותיים הולכים ומעמיקים, ובסופו של דבר המוסלמים ימשיכו לדרוש את שלהם, כשם שנהגו לאורך מאות בשנים. אירופה עתידה לשוב להיות יבשת מוסלמית.

אין לי טענה כנגד מיזוג בין עמים, נדידת אזרחים מיבשת ליבשת והגירה המונית ממזרח למערב. תכלית האנושות להיות כמשפחה אחת ללא גבולות. "בעל הסולם" כתב, "כל העולם משפחה אחת היא… וכל מדינה מחויבת להבטיח שלא תעכב על האזרחים לבוא למדינה אחרת, ולא תסגור שעריה מפני גרים ומהגרים" ("כתבי הדור האחרון"). אלא שהאנושות עדיין אינה בשלה לשלב כזה, די לה בתיירות בלבד.

מיזוג בין שני עמים, או חיים משותפים באותה טריטוריה, מצריכים הכנה של השניים זה לקראת זה. ממש כמו בברית נישואין: תחילה יש להיפגש מספר פעמים, להכיר בהדרגה את המנטליות, את התכונות, להיחשף לצדדים באופי שלא ממש לטעמנו, אולי ללבן חלק מהפגמים, בהמשך להכיר בין המשפחות ורק אז להתחתן. גם אם נדמה שאפשר לקצר את התהליך ולעבור לגור יחד ביום שלמחרת החתונה, מי יודע איזה שד עלול להתעורר בעוד עשור?

כך בונים יחסים

לפי חכמת הקבלה, המתבססת על חוקי הטבע ההרמוניים, התנאי לכל מערכת יחסים תקינה הוא קרבה פנימית לפני קרבה פיזית, קרבה בין דעות והסכמה בין לבבות, לפני חיים משותפים. בין אם זה בעל או אישה, קולגה במקום העבודה, תלמיד לכיתה או מדינה למדינה – כל צד הוא אגואיסטי מטבעו, לכן נדרשת הכנה, תהליך חינוכי מקדים שמעלה מודעות להיכרות ולהתחשבות בצד השני.

חינוך הוא תהליך ממושך שתכליתו להשלים בינינו, זהו אמצעי המסייע לבנות דבר משותף וחדש על פני הניגודיות שקיימת בינינו. לאחר הגדרת המטרה – במקרה הנוכחי: חיים משותפים על אדמת אמריקה – יש להמשיך וללמוד עד להיכרות עמוקה, עד שתתעורר הרגשה של תלות הדדית, דגם אידאלי של היחסים.

בין אם במעגלי שיח, ברשתות חברתיות וירטואליות או בכל אמצעי אפשרי, עלינו לדון ולשאול שאלות שיעוררו אותנו לקשר בריא: מה הצד השני רוצה? על מה הוא חושב? מהן דרכי החשיבה שלו? מה המטרה שלו בחיים? איך הוא מתכוון להשיג אותה? מה המשותף בינינו? איך נתקרב זה לזה? מה הצעד הראשון להתקרבות? על מה כדאי לוותר בשלב זה, עד שנתחבר יותר? עלינו לעסוק בשאלות אלה יום יום, עד אשר ניצור מרקם חדש ביחסים בינינו.

בלי ציור משותף של חזון עתידי, החיכוך שנראה זניח יהפוך לסכסוך שיוביל למלחמה. אין אפשרות אחרת. לכן נכון פעל טראמפ כאשר סגר את גבולות ארצו, אולם כעת יהיה עליו להנחיל חינוך לכלל האזרחים. לדאוג למומחים לשיטת החיבור שיפעלו על מנת ליצור אווירה של אחדות, לעורר חשיבה אינטגרלית והרגשה שכולנו כמו משפחה אחת. "טובת הכלל היא טובת כל יחיד ויחיד", כותב "בעל הסולם", "המזיק לכלל, נוטל חלקו בנזק. והמטיב לכלל, נוטל חלקו בהטבה. כי היחידים הם חלק מהכלל. ואין לכלל ערך כלשהו, יותר מסכום היחידים שבו" ("השלום בעולם").

רק בחברה מתוקנת שבה ישלטו ערכים אידאליים של דאגה לזולת, התחשבות וערבות הדדית, אפשר לחיות יחד. כשיש ביטחון אין צורך בגבולות, אין דחף להחריב את העסקים של האחר. כשיש התחשבות וחיבור הדדי, מתחילים לחיות בשיתוף פעולה ולא רק חיים בשכנות על אותה אדמה, יוזמים מסגרות ומערכות משותפות, מפתחים שירותים מועילים ותורמים לכל אחד ואחד.

תהליך חינוכי כזה הוא גם בעל השפעות כלכליות שיורגשו בכיס של כל אזרח ואזרח. והרי כשאנחנו משפחה אחת, כמו הפוליס ביוון רק בגרסה משופרת, אין לנו צורך בכל כך הרבה בתי חולים ובתי ספר שונים. המדינה יכולה לממן את מערך החינוך, הספורט, התרבות וההעשרה, כך שלא תהיה תלות בשכר שמרוויחים ההורים, ואולי אפילו בחינם. התועלות והזכויות עוד רבות. גן העדן עלי אדמות תלוי בנו בלבד, בבניית מערכות יחסים טובות בינינו, המבוססות על ערבות הדדית.