אהבה היא כל מקור הממלא אותנו בתענוג ולכן אנחנו אוהבים אותו. אנחנו אוהבים סטייק עסיסי, אנחנו אוהבים כוס בירה קרה, אנחנו אוהבים תוכנית טלוויזיה מסוימת. אהבה אגואיסטית גרידא.
על פי חכמת הקבלה, אהבה היא תופעה רוחנית שמתחוללת באדם שיוצר מעצמו כלי שרת למילוי רצון הזולת. כלומר, אדם שמשתדל להתעלות מעל הרווח האגואיסטי שלו, מתכלל ברצון שאינו שלו – רצון של אדם קרוב או זר – ואינו מציב תנאי אם רצון הזולת הוא טוב או רע, אלא רק עמל לשרת, לתת ולמלא אותו. אדם כזה הוא אדם אוהב. אדם כזה פועל לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך".
הניסיון לאהוב את הזולת, כפי שמלמדת הקבלה, מנתק את האדם מתפיסת עולמו האגואיסטית שבה הוא גדל מילדות, ומעניקה לו תפיסת מציאות חדשה של קיום רוחני. מרחב חדש השופע בתענוג עילאי, נצחי ושלם, שלא ניתן לאמוד אותו בקני-מידה ארציים. התענוג הרוחני העצום שנגלה באדם אוהב נובע מהתמזגות מלאה עם התענוג האינסופי שבטבע, מהכרת שלמות פעולות הבורא האוהב שמנהל ומוביל את נבראיו שהם גם חלקיו, בהדרגתיות לעבר אחדות, הרמוניה, שלמות ותענוג אינסופי. זאת האהבה הרוחנית על פי חכמת הקבלה, ואין אהבה אחרת בלתה.
איך רוכשים אהבה כזאת?
בדומה לתופעת "ילדי הפרא", שחיו בבידוד מכל מגע אנושי מגיל צעיר מאוד, ויש להם ניסיון מועט בהתנהגות אנושית וחברתית מקובלת, כך אנו משולים ביחסנו לאהבה הרוחנית. לכן, כדי לרכוש את תכונת האהבה הרוחנית, עלינו להקיף את עצמנו בסביבת אנשים המתרגלים אהבה כזאת – בסביבת מקובלים. הם שרואים קשר רוחני יציב ואיתן בין בני אדם. לכן בעזרתם נלמד מהי אהבה אמיתית – נקרא עליה, נדבר עליה, נתרגל אותה ביחס הדדי בינינו, עד שבהדרגה נפתח את חוש האהבה, נזכה לראות מעבר לחומר ונאהב איש את רעהו.