מה קרה ללב היהודי החם?

שבוע חלף מאז התפרסם הדו"ח המדאיג של ארגון "לקט ישראל" החושף כי 175,000 פיות רעבים ביום לא זוכים לארוחה חמה, כתוצאה מהשלכה של מזון הראוי למאכל. עזבו לרגע את המיליארדים שהיינו חוסכים, מה קרה לנו? איפה הלב היהודי החם? היכן הערבות ההדדית ששמרה עלינו לאורך דורות? הרב לייטמן מזכיר לנו לחזור לעצמנו, להיות עם שמאז ומעולם דאג לחלשים בחברה

שבעתם מארוחת הצהרים הדשנה והטעימה שהוגשה לכם במזנון של מקום העבודה, ואתם מפנים בנחת את השאריות לפח. על בר האוכל נותרו מגשים מלאים כל טוב. איש מן העובדים לא יאכל מהם כנראה, ובסוף היום רוב רובם יושלכו לאשפה.

אילו היינו שוקלים את המזון המבושל הנזרק מדי שנה לפח במגזר המוסדי (מקומות עבודה, צה"ל, אולמות אירועים ומלונות), היינו מגיעים ל-2.4 מיליון טון! אילו היינו אורזים שליש מן המזון הראוי לאכילה, שהם כ-64 מיליון מנות בשנה, היינו יכולים להאכיל כ-175,000 פיות רעבים מדי יום ואף חוסכים לפחות מיליארד ש"ח!

את הנתונים המצערים הללו פרסם לפני כשבוע ארגון "לקט ישראל" בדו"ח הלאומי לאובדן מזון ולהצלת מזון בישראל, המתפרסם זו השנה השנייה ברציפות. אילו ישראל היתה מדינה עשירה ואחוז ניכר מן התושבים לא היו חיים בדוחק וברעב, ייתכן שהיינו עוברים על כך לסדר היום, אלא שהמציאות בישראל שונה לחלוטין. ואנחנו? שבוע חלף מיום פרסום הדו"ח, ואנחנו עדיין מתעלמים וממשיכים לנהוג באדישות ובעקשנות המאפיינות אותנו כעם קשה עורף. יש כאן אנשים רעבים, וזה פשוט לא מטריד איש. לפחות לא מספיק כדי להניע לפעולה. אפשר לזהות פה חלק מהבעיה: נעשינו חברה קהת חושים שמתעלמת מהחלשים.

ועל גמילות חסדים

מאז ומעולם העם היהודי נודע בעזרה לזולת – בחמלה, בגמילות חסדים ובערבות הדדית. "ישראל נקראים כולם צדיקים, וכן כולם רחמנים בני רחמנים, גומלי חסדים בני גומלי חסדים, ואפילו הפחותים שבישראל רובם ככולם נותנים צדקה, כי אין שום אומה ולשון שיגמלו חסד זה עם זה ויתנו צדקה זה לזה כמו ישראל" (ליקוטי הלכות).
למרבה הצער, הלב היהודי, הרחב, היפה והרך, הולך ומצטמצם בדאגתו לזולת. לעומתו, הטבע האגואיסטי שלנו דווקא הולך וגדל לממדים פראיים עד כדי כך שהפסקנו להרגיש את הזולת סביבנו, גם אם הוא חלש ורעב. בזמן שאנחנו מפנים חצי מהמאכלים בסיום הארוחה או זורקים מהמקרר מוצרי מזון ארוזים שטרם הסרנו מהם את העטיפה וטרם פג תוקפם, אחרים נוברים בפחים בתקווה למצוא איזו שארית מזון כדי להתקיים. אילו היינו מניחים כי האוכל שאנו משליכים לפח עתיד להאכיל את הילדים הרעבים שלנו, האם היינו זורקים אותו? האם לא היינו אצים להקדים ולחלוק את פת הלחם שלנו איתם? אם רק היינו מדמיינים תרחיש כזה, סביר להניח שהיינו טורחים לבנות מערכות להעברת מזון לאוכלוסיות נזקקות. אלא שהלב שלנו כבר אטום ומחוספס. איבדנו את הרגשת הקשר בינינו, את אהבת האחים ואת ההרגשה שכולנו משפחה אחת.
מה חסר לנו?

במדינות העולם ליד מרכזי קניות נמצאים סלי ענק אשר בתוכם אפשר להניח בגדים ונעליים משומשים. מטבחים ציבוריים רבים מספקים מזון חינם לנצרכים, ועמותות רבות פועלות להצלת מזון ראוי למאכל. בנוסף לכך, בשנה האחרונה פעלו רבות ממדינות המערב על מנת לצמצם בזבוז מזון, עיקרון שגובש על ידי האו"ם ואומץ על ידי הממשל האמריקני בספטמבר 2015. ואילו בישראל 2017, ש"כל טבעם לתת צדקה" (מהר"ם אלשיך), כשליש מהיקף ייצור המזון יורד לטמיון.
לא חסר לנו מזון, הוא מצוי בשפע. לא חסרים גם כוח אדם זמין או אפשרות לבנות תהליכים אסטרטגיים. חסרה לנו חשיבות לנושא, וקיים שיבוש משמעותי בעולם הערכים שלנו. הרגשה ש"כל ישראל חברים", רצון להרגיש "כאיש אחד בלב אחד", דאגה לחיות על פי הכלל "ואהבת לרעך כמוך". אפשר להתחיל בהעלאת המודעות הציבורית לערכים כמו "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך", יתחולל שינוי מהותי, אם נרצה ואם לאו.

פה אחד

חכמת הקבלה שמתגלה בימינו עוסקת רק בכך – בבנייה ובהנחלה של ערכים חיוביים כמו אהבה, דאגה והתחשבות. הערכים הללו זכו לחשיבות רבה לאורך הדורות, וגדולי המקובלים לימדו אותם: "העיקר שהכול תלוי בו הוא שתהיה אהבה ואחווה בתוך בני ישראל" ("מאור ושמש"). "אין הצלחת אומתנו תלויה אלא באהבת איש את אחיו, בהתקשרותנו בקשר אחד כבני משפחה אחת" (שד"ל). "אנחנו חייבים במידת אהבה יתרה ונפלאה איש לרעהו" (הראי"ה קוק).

השינוי הנדרש מאיתנו הוא להמיר את הדאגה העצמית שאנו מצטיינים בה, לדאגה לזולת. על ידי הכוח החיובי שטמון בחיבור בינינו, נוכל לחולל שינוי בתופעה של השלכת מזון ובכל תחלואי החברה. כמו שכתוב בספר הזוהר: "אך ורק בהתפשטות חכמת הקבלה ברוב עם, נזכה לגאולה השלמה. שרק המאור שבתוכה, בו צָרוּר זו הסגולה להחזיר את האדם למוטב" (בעל הסולם).
כאשר נחדש לטובה את מערכת היחסים בינינו ונעלה את סף ההתחשבות בזולת, על בסיס הערכים הנעלים שעליהם נוסד העם היהודי ואותם מלמדת חכמת הקבלה, תהיה לנו יכולת להוביל מדיניות לעידוד הצלת מזון: לצאת בקמפיינים שיעלו את המודעות לבעיה ולפתרון, לקבוע יעדים לאומיים להצלת המזון, להשלים חקיקה בנושא, לחייב גופים ממשלתיים להתקשר עם עמותות להצלת מזון, ושלל רעיונות ויוזמות נוספים שיעלו במוחותיהם של ארגונים ואזרחים. "המזון הנצחי הוא מהנתינה לזולת" (בעל הסולם). כאשר נתחבר זה עם זה, אהבת ישראל תקרין מתוכנו חום, דאגה ונתינה ונתחיל להזין זה את זה עד שלא יוותר ולו אדם רעב אחד בישראל.