מה הופך את הרב קוק לאישיות המשפיעה ביותר על יהדותה של מדינת ישראל? הצצה אל עולמו המסתורי של המקובל שנחשב לאחד המוחות המבריקים ביותר בעם היהודי, לציון 81 שנה לפטירתו
"השאלות הרוחניות הגדולות שהיו נפתרות רק לגדולים ומצוינים, מחויבות הן להיפתר עכשיו בדרגות שונות לכלל העם" (הרב קוק, "אדר היקר").
בצל גורדי השחקים בדרומה של העיר תל-אביב פורחת שכונת נווה צדק האופנתית. בלב השכונה בעלת ההיסטוריה המפוארת, ברח' אחווה 21, ניצב לו בית פינתי קטן וצנוע למראה. מאחורי חומותיו הרעועות הסתתר לו בעבר נווה מדבר קסום שאליו היו מתקבצים מיטב אנשי הרוח והתרבות של היישוב העברי בארץ ישראל. ש"י עגנון, ביאליק, הסופר אז"ר, ברל כצנלסון, א.ד. גורדון ונחום גוטמן היו רק חלק מהאישים שפקדו את המקום דרך קבע. אליהם חברו מבקרים נוספים מעברו השני של המתרס – הרב יוסף חיים זוננפלד, המנהיג הבלתי מעורער של הקהילה החרדית ביישוב הישן בירושלים, ועוד רבים מהבולטים שברבני היישוב היהודי בארץ ישראל בשנות העשרים.
Flash 90 | Nati Shohat
ביתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה), והמעיין הבלתי נדלה שזרם בין כתליו הישנים, מסמל יותר מכול את דמותו הכריזמטית והמרתקת. כמו ביתו, גם לבו הרחב של הרב קוק היה צומת רוחני שבו הצטלבו עולם ההשכלה והאינטלקט החילוני עם עולם הרוח, התורה וההלכה הליטאי, והשניים התמזגו בין חדריו לאחד.
אהבתו החמה והעזה של הרב קוק לבני האדם התיכה את מחיצות הברזל ואת הניגודים בין פלגי המתיישבים השונים. בעיני רוחו הוא ראה במתיישבים החילוניים שהגיעו לארץ ישראל ובחרדים שותפים בחברה רוחנית, מאוחדת, שאותה ביקש לייסד.
הרב קוק היה איש אשכולות מהבולטים בתולדות העם היהודי. מנהיג רוחני משכמו ומעלה, הוגה מבריק, משורר בעל שאר רוח, אך לפני הכול מקובל ענק, שהקדיש את חייו לתרגום עקרונות חכמת הקבלה – ובראשן אהבת הזולת – לשפה ולדרך שהעם הצעיר ומחפש הזהות שהתגבש בארץ בראשית המאה יוכל לקלוט. למרות הכתבים הרבים שחיבר, נשארה דמותו של הרב קוק בגדר תעלומה.
הנרדף
"שְמעוּ אלי עַמְּי, מתוך נשמתי אני מדבר עמכם, מתוך אותה ההרגשה שאני חש אותה עמוק יותר מכל הרגשות החיים שלי, שאתם, רק אתם הנכם תוכן חיי" ("חדריו").
בשנים הראשונות של הקמת המדינה היו אלה הפילוג והקיטוב ברחוב היהודי שקרעו את לבו לגזרים. הוא הקדיש את מחשבותיו למטרה אחת בלבד: איתור הדרך הנכונה לאיחוד שורות האומה, ובראש ובראשונה החיבור בין שני הקטבים – החילוני והדתי.
קריאות הגנאי שזכה להן לא פעם, נזרקו לעברו של הרב קוק בשל "החיבה" שחש כלפי "הציוניים" – על אף היותם חילוניים גמורים. "הם בונים את הארץ", אמר לא פעם הרב קוק,"וארץ ישראל היא הזדמנות שניתנה לנו להתחיל תקופה של שגשוג רוחני וגשמי, עלינו רק לדעת כיצד לממש אותה נכון".
כהמשך ישיר למקובלים הגדולים שפעלו לפניו, נתפסה ארץ ישראל בעיני הרב קוק כמדרגה רוחנית חדשה שבה נדרש העם השב לציון לממש את תפקידו הרוחני. הוא סבר שארץ ישראל ניתנה לעם ישראל על מנת שיעצב בה חברת מופת רוחנית, חממה לעבודה שהאדם צריך לטפח בה את השתוקקותו להתעלות פנימית, הרבה מעבר לחבל ארץ שצריך ליישבו בלבד.
השיבה לארץ אחרי שנות גלות ממושכות סימלה בעבורו את תחילת חזרתו של העם היהודי למימוש הרעיון הרוחני שעל בסיסו נוסד. מקום לקיום חיי רוח מתוך אחדות, המתעלים מעל לקיום האגואיסטי הצר. בדומה לרב יהודה אשלג (בעל הסולם), מקובל עצום, בן תקופתו שהיה ידידו ואיש שיחו הקרוב, הזהיר הרב קוק פעמים רבות כי אל לנו להסתפק בקיום טכני של מנהגים וסימנים חיצוניים בלבד. ממרומי השגתו הרוחנית השקיף הרב קוק אל המציאות הישראלית, וקבע שהחזרה לארץ אמנם סיימה את תקופת הגלות החיצונית, אך הגלות הפנימית לא תמה עדיין.
הפירוד הפנימי בין שורות העם נתפס בעיניו כשורש לכל הצרות, ולכן חזר והדגיש כי סוד כוחו האמיתי של עם ישראל הוא בחיבור, וכי אחדות ורוחניות – מטבעות לשון שוות הן. לא אחת הוא טען, כי רק כאשר נתאחד באהבת הזולת מעל פני הטבע האגואיסטי המכרסם בנו, נוכל לעלות למדרגה הרוחנית ולחיות כאן בשלום ובשלווה.
מסעות האחדות
"הלוואי שהיה אפשר להרכיב את כל האנושות בגוף אחד, שאוכל לחבק את כולם" (מתוך שיחה של הרב קוק עם הסופר אז"ר).
כאיש מעשה, לא הסתפק הרב קוק בהפרחת רעיונות פילוסופיים ובפלפולים. בסתיו 1913 הוא יצא בראש משלחת מיוחדת שכללה עשרה רבנים ל"מסע המושבות" המפורסם.
במהלך המסע שטמן בחובו סכנות לא מעטות, היטלטלו הרבנים בשיירת עגלות רתומות לפרדות, בקרונות של רכבת העמק ואפילו על גבי סירה, וכל זאת כדי להיפגש מקרוב עם אנשי היישוב הישן, בני המושבות והקיבוצים. אחד הסיפורים המפורסמים, שמבטא את תפיסת העולם של הרב קוק, התרחש בחדר האוכל בחוות הפועלים במרחביה. עם הגעתם זכו הרבנים לקבלת פנים צוננת. כניסתם לחדר האוכל לוותה במבטים חשדניים ובקרירות בולטת. הגדיל לעשות אחד המתיישבים, שקם על רגליו וצעק "חבל על העבודה והדיבורים שלכם, כאן לא תשפיעו על איש". המבוכה, שלא לומר התדהמה, שהשתררה הייתה רבה. הרב קוק שבר את המתח הרב, ופנה אליו במאור פנים ובקול רך אמר: "לא באנו להשפיע, באנו להיות מושפעים".
בניגוד לרבים מעמיתיו, הרב קוק לא הסתכל על החלוצים בהתנשאות או ביהירות. הוא ראה את חלוצי מרחביה כאיברים אורגניים של רקמה אנושית אחת, אשר פועלת בהרמוניה ומתוך מאמץ פנימי אדיר למימוש תכלית הבריאה.
"אהבה" לא היתה מושג מופשט בעיניו, כי אם ביטוי מעשי ומושלם להרגשת החיבור והקשר העמוק ששורר בין כל "איברי הגוף" במצבם המתוקן. הוא חזר והדגיש שהייעוד של עם ישראל הוא להיות איבר מיוחד שתפקידו לסלול את הדרך בשביל הגוף כולו, ולהאיר את המטרה הסופית למען האנושות כולה. עלינו לשאוף לממש את התפקיד הזה ולהפיץ את עקרונות חכמת האמת בכל כוחנו, עד שהעוצמה הרוחנית הגנוזה בה, תצא מן הכוח אל הפועל ותתגלה במלוא תפרחתה.
אורות של אהבה
שמונים ואחת שנה חלפו מאז פטירתו של הרב קוק, ובמציאות חיינו המפולגת חסרונו העצום מורגש יותר מתמיד. דווקא החברה הישראלית המפוררת המתגוררת בארץ ישראל זקוקה לרוחו המפייסת, המחברת והאוהבת של הרב קוק.
אין להתפלא שרוב כתביו של הרב קוק מתחילים במילה "אורות", וקרויים על שם האור. האור הישראלי עדיין בוקע מחלונות ביתו, מבהיק ומלא זוהר אמיתי וטהור, מזמין אותנו לבוא בשעריו, להיכנס פנימה. דומה כי הבית הקטן עודנו פתוח ומזמין, והשכנים כולם טובים… חלק מאותו גוף מאוחד שראה בעיני רוחו, מטפס מעלה אל פסגת ההכרה הרוחנית.