מדד האושר העולמי קובע שאנחנו שבעי רצון ומאושרים מהחיים, יותר מרוב אזרחי המדינות המבוססות והעשירות בעולם. ובכל זאת, אילו היה מתאפשר לשליש מהישראלים לעזוב את הארץ, הם היו עושים זאת בשמחה. "יהיה בסדר"? תלוי בנו, או יותר נכון ביחסים בינינו. הרב לייטמן בטור אופטימי
אנחנו חיים באחד המקומות הטובים בעולם. "דוח האושר העולמי לשנת 2017" שפורסם השבוע על ידי האו"ם ממקם את ישראל במקום ה-11 והמכובד במדד האושר העולמי, לפני 144 מדינות מערביות מפותחות, ביניהן: גרמניה, בריטניה וארה"ב.
זה לא חדש, ישראל מדורגת בצמרת מדדי האושר והרווחה העולמיים שנה אחר שנה, אולם סקר אחר שהתפרסם בתחילת השבוע על ידי "מסע ישראלי" מצביע על מגמה הפוכה: כשליש מהאוכלוסייה היהודית בישראל היו עוזבים את הארץ מחר בבוקר אם רק היתה להם האפשרות.
אם כל כך טוב לנו בישראל ואנחנו זוכים לתנאים מעולים, לתמיכה חברתית ולאורח חיים בריא, איך זה שחלק לא מבוטל מאיתנו מוכן לארוז מזוודות ולעזוב? ממה או ממי אנחנו בורחים?
שרידים של עם אחד
הבעיה המרכזית היא הישראלים סביבנו. "הישראלי המצוי" מפריע לנו לנהל אורח חיים נינוח. מצד אחד, אנחנו מרגישים בישראל כמו בבית: מתחצפים, מקללים, מבקרים, כי "הכול מגיע לנו, זה שלנו", מצד שני, קשה לנו לסבול זה את זה. די לנו להתאוורר בחופשה שנתית בחו"ל ולהתערות בין הזרים, אפילו רק לסופ"ש קצר, כדי לברוח מהזהות שלנו ולחוש הקלה – תופעה ייחודית שאין כמותה בשום מדינה בעולם.
כפי שמציג הסקר, אם לחלק מהציבור החילוני היתה אפשרות אמיתית להיטמע בחו"ל, היינו כבר צריכים לסגור את המדינה. אך גם בקרב הציבור הדתי, אלמלא המסגרת הנוקשה, מוסדות החינוך והמקומות הקדושים, סביר להניח כי היתה חולפת בראשם אותה מחשבה: להגר לחוץ לארץ ולהיטמע בקהילה קטנה כלשהי, העיקר לא לחוש את הדחייה הנוראית שמורגשת בינינו בישראל.
שכחנו את מקור האושר האמיתי של העם היהודי, והוא הכוח הטמון באחדות בינינו. אנחנו שואפים לעצמאות ולייחודיות, ובו בזמן בורחים מהזהות הישראלית שלנו. אנחנו בזים ליהדות, לא חשים הזדהות עם הרעיון של "עם ישראל" ולא באמת מתחברים סביב ערכים משותפים.
אנחנו האומה היחידה ששרדה מאז הזמנים העתיקים. אוסף של אנשים זרים, בני שבטים ותרבויות שונות, שהתלכדו סביב האידאה של אהבת הזולת, שגילה אברהם אבינו בבבל העתיקה לפני כ-3,800 שנה. על פני התפרצות טבעית של אגואיזם, שבאה לידי ביטוי בדחייה, בריחוק ובשנאה הדדית, לימד אותנו אברהם איך לשמור על אחדות, איך לכסות את פשעי השנאה באהבה.
האחדות ואהבת האחים היו החוסן הפנימי שלנו כעם במשך כ-1,500 שנה, עד להתפרצות שנאת החינם שהובילה לחורבן הבית השני לפני כאלפיים שנה. על אף שיצאנו לגלות והתפזרנו בכל קצוות תבל, וחרף אינספור הניסיונות להשמיד אותנו, אותו כוח רדום של קשר נושן היה חזק מספיק כדי לשמר את קיומנו כאומה ישראלית. האחדות היא סוד הנצחיות שלנו.
ארץ נהדרת?!
אלפיים שנים חלפו מאז שהשנאה פיזרה אותנו לכל הרוחות, אך קללת הפירוד עדיין רובצת עלינו והאגואיזם הגס נוגס בכל מערכות הקשרים שלנו: בין המפלגות בכנסת, בין המגזרים השונים בחברה, בתוך החוגים הדתיים, ואפילו בכל חצר חסידית ישנו פיצול. השנאה, הדחייה והחוצפה הישראלית מחלחלים גם למקומות העבודה, לנהיגה בכבישים, למערכות החינוך וכמעט לכל בית שני בישראל. "כשישראל יורדים – הם יורדים עד עפר, וכשהם עולים – עולים עד לרקיע" (מגילה ט"ז, א').
החזרה לאדמת ארץ ישראל ניתנה לנו כהזדמנות זמנית בלבד: בתנאי שנתחבר "כאיש אחד בלב אחד". עדיין לא הגענו לשלב הזה, ובכל זאת אנחנו מתפארים בגאווה שישראל היא ארץ נהדרת, "מקום 11 במדד האושר הבינלאומי". הפער הקיצוני בין ההצטיינות לבין הדחייה ההדדית מאוד אופייני לנו כיהודים. על פי חכמת הקבלה, הוא נועד רק כדי לעודד אותנו להחכים, לפתח בנו תובנות ולהניע אותנו להתלכד. רק מתוך קשר הדדי וטוב בינינו נגיע לאושר אמיתי, ליכולת לממש את ייעודנו האוניברסלי כעם ישראל, נציגי שבעים אומות עולם של ימינו, ולהאיר את הדרך אל האושר לכל העולם, להיות "אור לגויים".
"התקווה היחידה"
"אנחנו עומדים לקראת חג הפסח, ואין ספק שתשתיות הטרור, בדגש על חמאס, ינסו להתסיס את השטח ולבצע פיגועים", התריע ראש השב"כ השבוע. גם בצפון מתעצמת צרה צרורה שכנראה שנצטרך להתמודד איתה בקרוב. כל עוד השקט הביטחוני מתעתע בנו, אנחנו יכולים להצטופף בתורים הארוכים בנתב"ג ערב ליל הסדר, "לצאת לחופשי" ולקבל את מנת האושר המלאכותית והזמנית בחו"ל. אלא שבדרך זו לא נבצע את האחריות המוטלת עלינו, לא נשתחרר ממעגל השנאה ורק נשוב אל אותה מציאות שתלך ותקצין. אם לא נתאמץ ליצור קשר בינינו, עלולה ליפול עלינו צרה גדולה, חלילה, שתיאלץ אותנו להתחבר ולהתעלות מעל השנאה ההדדית, כפי שקורה בעתות מצוקה.
צילום: ענבל מרמריס
החיבור לא דורש מאיתנו יותר מכפי שאנו משווים בנפשנו. לא ריקוד במעגל ולא שירה בציבור או ישיבה סביב המדורה, אלא רק תהליך חינוכי-הסברתי והעלאת המודעות למהות האמיתית שלנו כיהודים: איך נוסדה האומה הישראלית, מה קושר בינינו לעם אחד, מה מפריע לנו להתחבר בלב ונפש, מהן קורותיו של העם היהודי ומה מאיים עליו היום, מהי האידאולוגיה הרוחנית שלנו ומהי התוכנית הקבועה והידועה מראש של הטבע, שעלינו לפעול על פיה.
מדינה עצמאית ומאושרת תתאפשר כאן רק כאשר נלמד לדאוג איש לרעהו. "התקווה היחידה", כתב "בעל הסולם", גדול המקובלים של המאה ה-21, "היא לסדר לעצמנו חינוך לאומי באופן יסודי מחדש. לגלות ולהלהיב שוב את האהבה הלאומית הטבעית העמומה בנו. לחזור ולהחיות את אותם השרירים הלאומיים שאינם פעילים בנו זה אלפיים שנה – רק אז נדע שיש לנו יסוד טבעי, בטוח להיבנות מחדש ולהמשיך קיומנו בתור אומה מוכשרת לשאת את עצמה ככל אומות העולם" ("כתבי בעל הסולם").
יש לנו מדינה מיוחדת עם אנשים מיוחדים ועם משימה ייחודית לנו בלבד. כולי תקווה שנתעורר, נתחבר ונבין שהמפתח לאושר טמון בשינוי חיובי במערכת היחסים בינינו.