על צעדת השיבה מעזה לגבולות ישראל

לעת עתה, צעדת השיבה בגבול עזה עוררה תשומת לב עולמית: במועצת הביטחון של האו"ם מיהרו לכנס דיון חירום ולקרוא לפתיחת חקירה פומבית של האירועים, בעולם הערבי תקפו בחריפות את ישראל, ונשיא טורקיה ארדואן גינה כהרגלו: "מתקפה לא אנושית של ישראל".

אולם ההשמצות על מדינת ישראל לא יפסקו, הן רק יחריפו. מדינת ישראל היא שיקוף של עם ישראל היושב בקרבה. הבעיה היא שכרגע אין עם ואין ישראל, אלא אוסף של שבטים מפורדים שמתחברים ביניהם רק בשעת צרה. רגע קט של מרגוע ואנחנו שבים לסורנו, נאבקים ימני בשמאלני, דתי בחילוני, ספרדי באשכנזי והרשימה עוד ארוכה.כדי לשקם מחדש את עם ישראל עלינו לשוב 3,800 שנה אחורה בזמן, ולחדש את הערכים שאותם ייסד אבי האומה אברהם. לחיות בחיבור באוהל אחד, למחול על הפשעים ולכסותם באהבה.

 

אם נפסע בתמימות במטרה לייצב את היחסים בינינו ב"ואהבת לרעך כמוך", כוח החיבור בינינו יאיר לנו את הדרך במקצת, גם בלי שנתחבר במאה אחוז.ואין מדובר כאן על לאומיות. אלא כשם שבימי ממלכת בבל התלכדנו לראשונה כעם, כך היום כל איש בעולם, יהודי ושאינו יהודי, רשאי להיכנס פנימה אל אוהל השלום, בתנאי שכוונתו הטהורה היא לחיות בלב אחד. וככל שנתאסף יחד, ונישא דגל משותף לעבר גילוי האהבה בינינו, תוך מוכנות להתמודד עם כל הפגמים שמתגלים ושעוד יתגלו בינינו, אז לא רק עם נבנה, אלא גם מדינה.מדינת ישראל, זאת שתהיה מושתתת על רוח ישראלית של אחדות, תהיה מדינה שכל החוקים שבה פועלים להידוק קשרי האהבה שבין בני האדם החיים על אדמתה. מדינה כזאת אינה תבטל את המפלגתיות, השבטיות, השוני במין, גיל וצבע עור, אלא תשים לה כמטרה עליונה לאחות את כולם, בלי יוצא מן הכלל, לחברה שיתופית אחת; זו מדינת היהודים – מדינה שדואגת לאיחוד, תוך שמירה על ייחוד כל פרט – מדינת ה"ייחודים". 

רק בקשרי ערבות הדדית נוכל להתקדם בצעדי ענק לעבר הייעוד שלנו עליו חלמו אבותינו, ולהיות למדינת ישראל – מדינה שפועלת ישר לאל, ישר אל הכוח שקושר בינינו מעל כלל הכוחות הפרטיים שלנו. כשנממש את החזון הזה נשמש "אור לגויים", ניתן דוגמה לחברת מופת שחיה באחדות וברעות, והעולם יספוג את האווירה שתופץ מאיתנו לארבע כנפות תבל, והביקורות והספקות ייעלמו כלא היו.

אומות העולם, כמו תמיד, יהיו הראשונות לחוש בשינוי או בחוסר השינוי. הן הסמן הקבוע אשר מצביע על מדד הפילוג בינינו. בין שהן מורדות וצועדות לגבולות ישראל כמחאה, בין שהן מחוקקות חוקים נגדנו במוסדות הבינלאומיים, בין שהן מצביעות עלינו באשמה, מעלילות דם, או יוקדות שנאה שמית כלפינו – השנאה אותה שנאה, והיא מצביעה על דפוס אחיד: על חוסר האהבה בינינו, הישראלים.

נכון, הצבא שלנו חזק ויציב ופועל במסירות מאין כמוה, אך מתחת לפני השטח, כוח הזרוע הצבאית רק מחפה על מה שבאמת מוטל עלינו לבצע. כשאנחנו מזלזלים במשימה שלנו, העולם מזלזל בנו. ההזדמנות שניתנה לנו בשבעים השנים האחרונות להקים כאן חברה לתפארת הולכת ונעלמת. הציפייה מאיתנו פוחתת, וכתוצאה מכך גם פוחת מעמדנו. כך בהדרגה אנו יורדים מהבימה הראשית, מתמוססים כמו כל מעצמה עולמית ששלטה בהיסטוריה – בין אם זו רוסיה, גרמניה, או אפילו יוון ורומא העתיקות. אולם בשונה מכל אומה אחרת, ישראל מחויבת לעד להתאחד ובכך לבצע את תפקידה השורשי והרוחני, עליו כתבו הנביאים.

הזמנים שבהם העולם לוחץ עלינו, ואנחנו לרגע מתלכדים, הן דוגמה עבורנו כיצד עלינו לנהוג איש ברעהו בחיי היומיום. אין בחיבור זמני שכזה שום כוח רוחני ממשי, הוא מדומה, הוא חיצוני והוא מחויב על פי הגורל. עלינו דווקא לעורר תמריץ מצידנו, להתחבר בינינו למען מטרה רוחנית נשגבת. העולם לא יוותר לנו גם אם יישאר קומץ של יהודים עלי אדמות שיאלץ לבצע זאת; משימתנו הגורלית היא להביא את כלל האנושות לחיבור ולמגע עם הכוח העליון. ומהו הכוח העליון לפי חכמת הקבלה? לעורר כוח חיובי עליון בין בני אדם בעודם חיים בעולם הזה; לחיות במערכת יחסים של נתינה, חיבור ואהבה.

על חברה כזאת חלמו אבות הציונות, כולל בן-גוריון בכבודו ובעצמו, אך בדרך כולם התייאשו, לא הייתה בידם השיטה לחיבור. אולם כעת חכמת הקבלה כבר גלויה, רק מחכה לנו שנשתמש בה ונתחבר מעל כל הגדרות המפרידות בינינו. אחרת, אומות העולם יטפסו על הגדרות ויחייבו אותנו.