פרשת אזריה, ההסתה ברחובות, הגידופים ברשתות – כולם תזכורות לא נעימות לכך שאנחנו מוכרחים להתאחד. אף-על-פי שאנחנו יודעים איך לעשות זאת מיום היווסדנו כעם, אנחנו מצליחים לעשות זאת בעיקר ברגעי משבר. ניסיון כזה התקיים במוצאי שבת בכיכר רבין. אבל זה לא מספיק… הרב לייטמן קורא לנו להמשיך ולאחד את השורות, ומסביר איך נכון לעשות זאת
ימים ספורים לאחר מפגן האחדות בכיכר רבין, נראה כי החיים שבו למסלולם: העם נותר מפולג, ההסתה מבעבעת והשיימינג עולה על גדותיו ברשתות החברתיות. האירוע ההמוני במוצ"ש אשר נולד ביוזמת יחיד, סרן במיל' זיו שילון, שכתב פוסט מרגש על המדינה שמדממת משנאה וקרא להתאחד ולו לרגע אחד, הוא אירוע מכונן שעלינו להוקירו ולעודד יוזמות נוספות הקוראות לסולידריות.
האירוע הזה משמח קודם כול כי הוא מצביע על כך שלפחות חלקנו כבר פחות אדישים למערכת היחסים הפרועה בינינו. במקום להמשיך לשבת על הספה ולקטר על הממשלה, להשמיץ את המפלגה היריבה או להתנגח בנושא אלאור אזריה, קם מדגם מייצג של החברה הישראלית ועשה מעשה.
כל יוזמה לאחדות שמתעוררת בקרב העם מבורכת, כי היא קולעת בדיוק למטרה לשמה נוסדנו: "בישראל שורה סוד האחדות של העולם!" (הראי"ה קוק, "אורות הקודש ב'"). לכאורה, אין כל הבדל בין מקבץ האנשים שהתאסף באקראי ברחבה בלב תל אביב, לבין אותה קבוצה, "נבחרת הציביליזציה האנושית", שהתאספה סביב אברהם אבינו בבבל העתיקה לפני 3,500 שנה. שתי הקבוצות חיות בתקופות שבהן הקרע החברתי הוא בלתי נסבל והאווירה חונקת. שתיהן מחפשות מוצא מן השבר, ומנסות לאתר את הדומה על פני השונה.
"במקום להמשיך לשבת על הספה ולקטר על הממשלה, להשמיץ את המפלגה היריבה או להתנגח בנושא אלאור אזריה, קם מדגם מייצג של החברה הישראלית ועשה מעשה". צילום: ענבל מרמריס
את תושבי בבל איגד אברהם תחת אוהל אחד ולימד אותם את חכמת החיבור – שיטה עתיקה שמלמדת כיצד להתאחד נכון על-פי החוקיות שבטבע. אנשים רבים מכל קשת האוכלוסיה באו להביע הזדהות בכיכר והצטופפו בעשרות מעגלי שיח במסגרת יוזמה של "תנועת הערבות", שרבים מתלמידַי פעילים בה ופורסים מעגלים כאלה בכל רחבי הארץ על בסיס קבוע.
אפשר לשבת יחד
אם להתייחס לקבוצה הבבלית העתיקה, הרי שהעיקרון המרכזי שהנחה אותה, "על כל פשעים תכסה אהבה", העיקרון שלמדה מאברהם, רלוונטי גם לימינו. למרות המרחק הרב בין הדעות השונות, ועל אף שטבעם האגואיסטי לא הפסיק להסית אותם זה כנגד זה, חלק מן הבבלים הבינו כי אין ברירה אחרת. כנגד הדחייה ההדדית והאגואיזם שחיבל ביחסים ביניהם, הם בחרו לאחוז במטרה משותפת – חיים טובים ומאושרים – שנתנה להם את הכוח הראשוני לשבת יחד.
מרגע שישבו יחד במעגל הם שמרו על מספר כללים: כל אחד התבטא בתורו, איש לא התפרץ לדברי חברו ולא זלזל בזולתו. וכך, סיבוב אחר סיבוב, כולם הביעו עמדה, לעתים קיצונית או פשרנית מהדובר הקודם, אך הכול נשמע. במעגל שיח אין צורך להסכים ובוודאי שאין ניסיון או מטרה להגיע לדעה אחת, גם לא לטשטש את ההבדלים בין עמדות הדוברים או לייפות אותן. את הדיון מקיימים מתוך התחשבות ומתוך רצון לשמור על מערכת יחסים תקינה ולעשות מאמץ אנושי להרגיש בלב אחד. כך הם עוררו ביניהם את הכוח החיובי שקיים בטבע בשפע – כוח האחדות. הכוח החיובי הזה חיבר ביניהם וסיפק להם סגולה ייחודית נעלה שאפשרה להם לחיות בכבוד ובאהבה על פני השנאה שביקשה לפלג ביניהם.
ברבות הימים הקבוצה הפכה לחברה, והחברה הפכה לעם. עם ישראל. "ישראל? שיש לו רצון ישר-לאל, כלומר, שאין לו רצונות של אהבה עצמית, אלא של אהבת הזולת" (הרב"ש, "כתבי רב"ש").
"הכוח החיובי הזה חיבר ביניהם וסיפק להם סגולה ייחודית נעלה שאפשרה להם לחיות בכבוד ובאהבה על פני השנאה שביקשה לפלג ביניהם". צילום: ענבל מרמריס
עם ישראל המשיך ליצור מערכת קשרים חיוביים ולהדק אותם יותר ויותר במשך 1,500 שנה, עד שהגיע לפסגת האחדות של המין האנושי – "בית המקדש" – סמל האחדות ואהבת האחים. בית המקדש, הכוח החיובי, היה הגורם היחיד המשותף ביניהם, ואם לרגע זנחו את האחדות – מיד פרצו מאבקים ומלחמות נוראיות. כאשר נבקעה חומת האחדות שהגנה על העם, הישראלים התרחקו זה מזה עד כדי כך שחרב בית המקדש. אהבת האחים הפכה לשנאת חינם, וכוח החיבור התפוגג. "נחרב הבית בגלל שנאת חינם, שנחלק לבבם, והיו מחולקים ולא היו ראויים למקדש אשר הוא התאחדות ישראל" (המהר"ל מפראג, "נצח ישראל").
האוטופיה הזאת ניתנת להגשמה
תענית עשרה בטבת שחלה ביום ראשון השבוע, מסמלת את השלב שלפני החורבן, את הקריאה האחרונה לפני שהסתערו האויבים על בניין האומה. בסוף השבוע בכיכר זעקו המשתתפים במעגלי השיח את מסר האחדות בדרכם, רגע לפני שיהיה מאוחר ויגיע החורבן. החום שנוצר במעגלי השיח המופלאים כנגד הקור המקפיא באוויר ובלבבות הישראלים, חימם את האווירה, ריכך את העורף הקשה של העם וחיבר בין כל העמדות המנוגדות מימין ומשמאל. הכוח החיובי שהתפשט בין יושבי המעגל העניק תוכן משמעותי למילה "אחדות" ותחושה שהאוטופיה הזאת ניתנת להגשמה. כשיש שיטה סדורה, התוצאות ניכרות לעין, ומכאן אפשר להוביל שינוי חברתי של ממש. "הצלחת אומתנו תלויה באהבת איש את אחיו, בהתקשרותנו בקשר אחד כבני משפחה אחת" (רבי שמואל דוד לוצאטו).
"החום שנוצר במעגלי השיח המופלאים כנגד הקור המקפיא באוויר ובלבבות הישראלים, חימם את האווירה, ריכך את העורף הקשה של העם וחיבר בין כל העמדות המנוגדות מימין ומשמאל". צילום: ענבל מרמריס
"מפגן של אחדות" הוא אירוע חד פעמי. אם אכן רוצים להביא לשינוי של ממש, עלינו להמשיך ולהתמיד ביוזמות שכאלה על פני השנה כולה. אפשר להיפגש על בסיס קבוע בכיכרות העיר, לשבת סביב מעגלי חיבור ולדון כיצד נגביר את הלכידות בינינו. אפשר להשתמש ברשתות החברתיות כדי ליצור שיח וירטואלי משותף וחיובי בדבר עיצוב דמותה של החברה הישראלית. אפשר להפליג אף יותר ולפעול למען שיתופי פעולה בין ארגונים חברתיים, או לצאת בקמפיין לאומי עם סלוגן הקורא "על כל פשעי ההסתה תכסה אהבת חינם". דבר אחד בטוח: האחדות היא התקווה שלנו כחברה וכעם, ובה תלוי עתידנו הטוב.