במציאות הישראלית המחוספסת קשה לחלום על טוב. מי לא היה חותם בשתי ידיים על לעבור את היום בשלום, בלי יותר מדי דרמות? מי לא מרגיש את כובד השריון שהוא עוטה על עצמו כשהוא יוצא מהבית דרוך למלחמה? תודו בעצמכם, מתי בפעם האחרונה רתחתם על נהגים שעקפו בנונשלנטיות את התור המשתרך כדי להידחף לתחילתו? מתי נלחמתם על חנייה או על התור בסופר? מתי לאחרונה ספגתם קללה עסיסית, או חסמתם תגובה בפייסבוק?
יש בינינו מלחמה יומיומית, מתישה, והיא המלחמה הגרועה ביותר שמקלקלת לנו הכול, ממררת את חיינו. במלחמה הזאת אי אפשר להאשים רק את הממשלה, את הימין, את השמאל, את בעלי ההון, את התקשורת. מה שמכרסם בקשרים בינינו ומונע מאיתנו לחיות טוב, זה האגו – הכוח המפריד בינינו. הוא שורש כל הרע, הוא הסיבה הטבעית לכך שאנחנו מרגישים במלחמת הישרדות בלתי פוסקת. אבל אם נהיה כנים עם עצמנו, בכל אחד מאיתנו קיים רסיס מהאגו, חלק שתורם לאווירה העכורה ומעורר את יחסי העוינות והשנאה.
בכל אחד מאיתנו גם היכולת לשנות את המצב, האחריות להשיב את הרוח המקורית שנשבה במפרשים של העם שלנו – רוח של אחווה וחיבור, של קשר חם ודואג בין אנשים. ואנחנו צמאים לזה. צמאים לתת ללכידות החברתית ולחמימות הישראלית הסמויה לחלחל למציאות היומיומית שלנו.
לכן בואו נתעלה מעל הפירוד וננהג בהתחשבות הדדית, כמו שאבא ואימא הפצירו בנו כשהיינו קטנים. זוכרים? תשתדלו לא לריב, תשתדלו לאהוב זה את זה, תהיו אחים טובים. תן לו יד, תחבק אותו, תוותרי לה, תבקש ממנו סליחה.
נכון, מאז גדלנו. האגו תפח, הגאווה התנפחה, אנחנו משקשקים לצאת פראיירים, אבל הכללים הם אותם כללים. ותפקידנו להיות כמו הורים זה לזה, לתת דוגמה לאחרים להתחיל בצעד אחד קטן של התחשבות: אחד לא יקלל, שני לא יצפור בגסות, שלישי לא יחתוך ויעקוף. יהיו בינינו שלא ירכלו, לא יבזו, לא יעליבו. כל אחד יתחיל את המשחק מהמקום שקל לו.
נשמע אינפנטילי לגילנו, אבל התרגיל הזה הוא לא משחק ילדים. היחסים האלה הם ביטוי למשאלה פנימית, העתקה ממערכת הטבע ששואפת לפעול כאחד, והם אלה שיכניסו כל טוב לחיינו. הטבע הוא עגול ומתחשב ואנחנו לא. לכן כל מאמץ קטנטן להתקרב איש אל רעהו מעורר כוח חיובי של חיבור שמאפשר לנו לצאת מעצמנו; משאב טבע נדיר שהופך את המשחק לרגש אמיתי של דאגה הדדית.
ככל שננסה עוד ועוד, נעורר יותר ויותר. נרגיש איך היחס לזולת מתחיל להתרכך, איך הוויתורים הופכים קלים יותר, איך הלב החם בוקע מבין הקליפות ובאמת נפתח לאחרים. לצד החוצפה הישראלית עטורת הקוצים, ינבוט ויפרח לו חיבוק ישראלי.
בואו נעשה את זה יחד, חודש, שבוע, יום, בשעה הקרובה. לא צריך כל הזמן לדאוג לעצמנו ולהילחם על מקומנו, אלא מספיק לפנות מקום בתוכנו ולדאוג לאחרים – כך גם הם כלפינו – ורוח הערבות ההדדית תתחיל לנשוב. היא תקרין גם לחיילים ולנהגים, למורים ולהורים, לילדים ולמבוגרים.
וכך, במעשים הפעוטים הללו, אבל בהתמדה ובנחישות, נכונן חברה למופת כמו שהחברה הישראלית נועדה להיות. נעניק למילים השחוקות "ואהבת לרעך כמוך" צביון חדש: חברתי, אנושי, רוחני, וניתן דוגמה לכל האנושות.