תגובה לכתבה של ynet – "הילד מכור למסך: סכנה או מקום להתפתחות אישית?"
צילום: נתי שוחט | פלאש 90
לפעמים נדמה שממש בקרוב תינוקות ייוולדו עם יד שמוצמד לה מסך קטן, שילך ויגדל עם התפתחות הילד. עד כדי כך מסכים הפכו לחלק אינטגרלי משגרת חיינו, וכמו שמצביע הדוח האחרון של "המועצה לשלום הילד" – לחלק בלתי נפרד מחיי ילדים. אז למרות הרצון לצבוע את התמונה בצבעים אופטימיים, אסור להתעלם מכך שלעובדה שבני נוער דבוקים שעות למסכים יש השלכות פסיכולוגיות קשות. מתח פנימי קבוע, ניתוק מהמציאות, חסכים לשוניים, חוסר יכולת להיות עם עצמך ולהתעמק במה שקורה בפנים, אפילו לרגע…
ומצד שני, הדחף לפרוץ למרחב אחר, פנימי יותר, מעבר לזמן, לתנועה ולמקום, מעיד על אכזבה עמוקה ממה שחברת המבוגרים יכולה להציע להם. וגם על הפוטנציאל האדיר שטמון בדור במיוחד הזה. הילדים שלנו משוועים לקשר אנושי. מתי השינוי יגיע? כשהתסכול והכאב שמתועלים היום – לא פעם באופן תת הכרתי – לניתוק מהמציאות, יתועלו לחיבור לרובד עמוק יותר שטמון בקשרים בינינו. זהו התפקיד של חינוך בכלל וחינוך חברתי קהילתי בפרט בימינו, ולחכמת הקבלה יש הרבה מה להציע בנושא.