אורן: שלום לכם, תודה שאתם מצטרפים אלינו. אנחנו כאן עם "חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: שלום ניצה מזוז.
ניצה: שלום.
אורן: ואנחנו מדברים כאן עם הרב לייטמן בשיחות האחרונות על החברה הישראלית, והיום יש לנו דיון מיוחד, חגיגי, אנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו. היום אנחנו נדבר על היום שחלק מאיתנו מגדירים אותו כיום הכי ישראלי בשנה, ליל הסדר. ניצה, בואי תכניסי אותנו לאווירה עם מטלית ועם חומרי ניקוי.
ניצה: לא, אנחנו עוד לפני, אנחנו בחלק של ההכנה. זה החג שבאמת מצריך את הכנה הכי גדולה. זה נכון שאנחנו בכל החגים מנקים, אבל יש משהו מאוד מיוחד ב"ניקיון פסח", זה ממש מונח כזה שאנחנו משתמשים בו. וכבר, שבועיים שלושה לפני כן אנחנו מתחילים להתארגן, גם בעניין ניקיון וגם בעניין שאנחנו בודקים איפה אנחנו הולכים לעשות השנה את החג. אולי אנחנו אפילו מארחים אצלנו ואז אנחנו עסוקים ברשימות, את מי מזמינים, מה מבשלים, מה לובשים, מה צריך לחדש בבית. יש הרבה מאוד הכנות לקראת החג הזה, הרבה מאוד התרגשות, ובליל הסדר כל המשפחה מתכנסת סביב שולחן, אורחים מגיעים מכל הארץ, יושבים ביחד, ובאמת ערב מאוד מאוד מיוחד, מאוד ישראלי. אני יכולה להגיד שזו חוויה שכל ישראלי מכיר אותה מקרוב, לא מוותר עליה בדרך כלל, ועל זה היינו רוצים היום לשוחח.
אז אולי עוד לפני ליל הסדר עצמו, כהכנה לחג, מה זה הניקיונות האלה, מדוע החג הזה כל כך מתאפיין באיזשהו תהליך של ניקוי?
נתחיל מהיסוד. הרבה לפני ליל יציאת מצרים, אפילו עוד לפני אבותינו, היינו חיים בבבל, אצל מלך אחד מאוד חזק, חכם ואכזרי ומאוד שקרן, ערמומי, בשם נמרוד. נמרוד ידע היטב את טבע האדם והוא סובב אותם, הוא ידע איך לשלוט באנשים. ואנשים חיו חיים טובים יחסית, חיים פשוטים, בצורה נוחה.
ופתאום התחילו לגלות יחס לא טוב אחד לשני. נמרוד מסמל לנו את האגו, שהתחיל להתפתח בין בני האדם. וכל אותם האנשים, התחילו להרגיש לא נוח אחד עם השני, זו הייתה כל הציוויליזציה דאז שהייתה על פני כדור הארץ. הם התחילו להרגיש לא נוח אחד עם השני. פתאום "הדשא של השכן ירוק יותר", כמו שאומרים היום, יש לו קאדילק, יש לו מכונת כביסה, פתאום ראיתי אתמול שהביאו לו מקרר החדש, וכך אני מסתכל על כולם. וגם אשתי מסתכלת על השכנה, שיוצאת עם שמלה אחת, אחר כך אחרת. וגם הילדים שלהם החצופים, פתאום יש לו בבית כבר גם שני כלבים ולי אין.
בקיצור, כל מיני סימנים כאלה, כל אחד התחיל לשים לב מה שיש לשני, הפסקנו להגיד שלום אחד לשני, כמו שהיום בבתים הגדולים.
האגו גדל, והם כבר הפסיקו להרגיש שייכים לעם אחד. ועד כדי כך, שכבר התחילו ביניהם חיכוכים גדולים מאוד. אבל נמרוד כמו שאמרתי, היה מלך אכזרי וחכם, ידע את הטבע האנושי, וידע איך לשלוט. זאת אומרת, אתה אומר לאלה בשקט שהם לא בסדר, לאלה אתה אומר שהם לא בסדר, הם בינתיים מתקוטטים ואתה שולט על שניהם, וככה ממשיכים. היו שם מריבות גדולות, עד כדי כך שהפסיקו להבין זה את זה, כמו שכתוב על הביטוי "בלל שפות", שהאגו הוא שהבדיל והרחיק את בני האדם עד כדי כך כאילו שכל אחד מדבר בשפה אחרת ולא מבין איש את שפת רעהו.
ואז קם אחד מהחכמים שביניהם, אברהם. אבא שלו היה אחד מהתומכים הגדולים, מהמייעצים הגדולים של נמרוד, שמו תרח. ותרח היה מאוד בעד נמרוד. הוא היה בעד הקפיטליזם הרציונאלי הטוב, בעד להתפתח טוב עם האגו, וכך אנחנו נתקדם. זו הייתה חברה כמו החברה המודרנית, במימדים של בבל ודאי.
ואברהם התחיל לדבר הפוך. דווקא מתוך זה שהוא היה בכל החבורה הזאת, הוא הרגיש מה שקורה כאן, הוא פתאום התחיל להרגיש שכל הדברים האלה לא הולכים לכיוון הנכון. כל האגו גדל ממש מול העיניים שלו. הוא היה איש חכם מאוד, הוא היה אחד מכוהני הדת בבבל. גם תרח היה מאוד מכובד, הוא עשה פסלים, מכר פסלים, זאת אומרת עשה עסק טוב. ויחד עם זה, איש שאצלו קונים פסלים הוא מישהו מאוד מכובד, שמפחדים ממנו, שמעריכים אותו, הוא קרוב לא-לוהים, יודע כוחות, יודע דברים, עושה איזה סגולות, נותן, ומחלק לכולם.
ואברהם הוא בעצם הפוך. לפי תרח אביו התוצאה כאילו מתקדמת מהדרך, ואברהם הבין שלא, הכיוון צריך להיות ההיפך דווקא. כרגיל, כמו שהילדים הם נגד ההורים, לא מסכימים וכן מסכימים, אז כאן זה היה בצורה מאוד בולטת. זו הצורה הטבעית שילד מתקדם יותר מהאבא, והוא גדל על פניו. והם לא הסכימו עם אברהם, לא תרח ודאי שלא נמרוד.
אברהם היה כבן שלושים ומשהו, כאשר התחיל עם הדברים האלה. הוא התחיל לספר לכולם, שכל הפסלים האלה הם שטויות וכל ההתקדמות הזאת לפי האגו זה לא נכון, אנחנו צריכים להתחבר דווקא, לשמור על אותה האיכות כמו שהיינו, עם אחד, כולנו חברים, כולנו כאחים אנחנו. וכך התחיל להפיץ את השיטה שלו.
שיטת אברהם הייתה נגד תרח ונגד נמרוד. למה? כי אם אנשים יתחילו להתחבר, אז קשה מאוד יהיה לנהל אותם. כי אם הם מתחברים, אז יש ביניהם הסכמה, הכל נעשה בידיעה ברורה. אז בשביל מה הם צריכים את המלך. מלך הם צריכים כאשר הם מתנפלים אלו על אלו, אז המלך באמצע מסדר להם משהו. גם המלך אז מרגיש שיש לו מקום, כשהוא יכול למלוך על הקבוצות, המפלגות.
וכאן לכן הרגישו גם תרח וגם נמרוד, שאברהם לא בסדר, אברהם ממש הולך בכיוון אחר לגמרי. וכאן בפעם ראשונה בהיסטוריה האנושית אנחנו רואים שני הכיוונים, אחד הולך עם האגו, אם לקרוא לזה קפיטליזם או משהו אחר זה לא חשוב. ודאי שאז לא היה כמו שהיום אנחנו מבינים את החברה הזאת, כיוון אחד היה להתפתח לפי האגו, לתת לאגו להתפתח ולזרום עם זה. זאת אומרת, האגו הוא כמו הבסיס, שעל פניו אני מתפתח בצורה הטבעית. אני בונה כל מיני מערכות כדי לממש את הרצון לקבל שלי, הרצון האגואיסטי, למלא את עצמי בכל מיני דברים, זו החברה הצרכנית, ככה כולם נהנים. מי שיותר חכם, מי שיותר מצליח, מגיע לו. מי שפחות חכם ומצליח אז מגיע לו פחות, והוא צריך להסכים עם זה, כמו באמריקה, ואז הכל בסדר.
והצורה הפוכה של ההתפתחות. התפתחות לא לפי האגו אלא דווקא ההיפך, לפי הקשר בין כולם, שאת כל האגו שלנו אנחנו צריכים לראות כ"עזר כנגדו", שאנחנו מתפתחים על פניו. זאת אומרת, ההיפך. כמה שאני דוחה את האחרים, כמה שאני רוצה לראות את עצמי יותר מאחרים, כמה שאני מוכן בכל מיני צורות להתקשר עם אחרים כדי לנצל אותם, אבל אני עושה ההיפך, אני עושה את כל הפעולות עם האגו שלי איפה שאני צריך, אבל רק כדי להתחבר בשווה עם כולם.
שיטה כאילו לא טבעית מצד אחד, כך היא נראית, אבל באמת היא שיטה מאוד טבעית, זאת אומרת, אנחנו משתמשים בטבע רק בצורה הפוכה, כמו שתמיד יש לנו שני פנים. זאת אומרת, אנחנו צריכים את האגו, רק שאנחנו משתמשים בו בהעתקה ממנו. ואנחנו צריכים אותו, לשמור אותו, הוא נשאר ומתפתח, ואנחנו ממש סומכים את עצמנו אליו, אנחנו סמוכים אליו.
אלא שכל הזמן הצורה האגואיסטית נותנת לנו יכולת לראות באיזה צורה הפוכה ממנה אנחנו צריכים להיות. עד כמה שאני מרגיש שאתה דוחה אותי, אני דווקא צריך להתייחס הפוך. זאת אומרת, שימוש באגו, רק בצורה לא ישירה אלא הפוכה. בסך הכל, בניגוד. לכן השיטה הזאת נקראת "צל", כמו צל מהשיטה הישירה הטבעית, האגואיסטית.
מה זה נותן? כשהוא מתחיל להשתמש בצורה כזאת עם האגו שלו, זה נותן לאדם להבין מה הוא הטבע שלו. הטבע אגואיסטי הוא שאני תופס כמו ילד מהשולחן. טוב לי, אני לוקח מכל אחד ומסתכל ונכנס לכל דבר, כמו שילדים, בלי שכל. כי אני הולך לפי הטבע, כמו החיות. על ידי זה שאני פועל בצורה הפוכה בכל פעם, בדיוק ההפוכה, ממש כאילו שאני לוקח העתק מצורת האגו שלי, אני אז מבין מה האגו עצמו ומה הצורה ההפוכה שלו, ובפער ביניהם, אני עושה את פעולת ההתגברות. זו כבר לא פעולה טבעית, אם אני צריך לעשות את זה ההיפך, אז אני מתחיל להבין מה הוא הטבע. ואיך אני אז יכול להבין אותו ולהתעמק בו ולהרגיש אותו לעומקו, למה כך אני נברא, לשם מה אני נמצא, מה התהליך שאני יכול לעבור, לְמה כל פעולה ופעולה כזאת מביאה אותי.
אם אני מתחיל להרגיש שאני עושה את הפעולה ההפוכה מהאגו, אז אני מתחיל להרגיש את אותו הכוח שעושה בי את האגו. אנחנו מרגישים את עצמנו כמו שנמצאים באיזה חלל כנבראים על פני כדור הארץ, כמו ג'וקים קטנים שמסתובבים, ויש כוחות בטבע שמנהלים אותנו. הכוח שמנהל את האגו שלי, אני לא יודע מה הוא, אבל זה משהו שמנהל.
ואז על ידי זה שאני עושה העתקה מהאגו שלי אני מתחיל להרגיש את הכוח ההוא שברא לי, שבונה בי, שמייצב בי את הרצון שלי, את האגו שלי, על ידי זה שאני עושה העתקה מהאגו שלי כלפי כל אחד ואחד. זאת אומרת, ביחס הפוך מהאגו לכולם, אני מגלה אותו הכוח שהוא מחייה אותי ברצונות האגואיסטיים. כאילו שאני מכיר אותו. ככה זה קורה.
אבל מתוך כך שאברהם מצא את הפיתרון הזה, זה נקרא שהוא גילה את הא-לוהים. זאת אומרת כוח קדום שמחזיק את הטבע שלנו. ואז הוא התחיל לפרסם את השיטה הזאת לכל הבבלים, וודאי שהשיטה הייתה מנוגדת לזו של נמרוד ותרח. זאת אומרת נמרוד ותרח הם בסך הכל השמות שאנחנו מכירים מאז, אבל ודאי שהיו שם גם ממשלה והרבה שרים וחכמים, ויועצים כמו תרח אצל נמרוד, שהיה היועץ שלו. והם כולם אמרו לאברהם אמנם שאתה משלנו, אבל יש גבול עד כמה אתה יכול להתפרע עם השיטה החדשה שלך, היא הורסת לנו את העניינים. להוסיף קצת פלפל מותר, אבל יותר מזה לא.
וכנראה שאברהם היה איש חם, הוא היה רואה ומבין שזו ממש שיטה, ושהשיטה הפוכה לקיום האנושי ולכן לא הפסיק. הם הכניסו אותו לבית סוהר, הם הלכו איתו קשה. ואז הוא יצא. הוא יצא משם עם עד חמשת אלפים אנשים שהצטרפו אליו, כמו שכתב הרמב"ם, שהיו מוכנים ללכת עמו, ודווקא בשיטה כזאת ולנהל את עצמם. לעשות חברה הפוכה לגמרי מכל האנושות, שפועלת לא לפי הדחף הפנימי הטבעי, הבהמי, כי זו צורת החי כמו שיש בנו, היא קצת יותר מהחיות האגואיסטית, אלא ללכת הפוך. דווקא כאשר הקול הפנימי הזה האגואיסטי מתעורר בי, אני תמיד מתרגם אותו להיהפך וכך אני הולך.
הקבוצה הזאת יצאה מבבל, עברה לארץ כנען והתיישבה כאן. ואז הם התחילו להרגיש שהם מתקדמים, אבל לא כל כך. זה נקרא בית אברהם, אחר כך בית יצחק, ובית יעקב, לפי התקופות שעברו, ועם התקופות שהם עברו במשך שנים רבות, הם גם עברו שינויים בהם. האגו גדל בכל אחד, היו סכסוכים, היו כל מיני בעיות, היו כל מיני דברים ויחד עם זה הם התגברו על זה פחות או יותר. הם רכשו הרבה ניסיון בשיטה, נולדו ילדים, הם גידלו את הילדים באותה השיטה, והעיקר היה לשמור על הקשר ביניהם, על הערבות, הצורה ההדדית, ההתחייבות ההדדית. אנחנו מחזיקים זה את זה כי אם אדם לא מרגיש את הסביבה שתומכת בו, אי אפשר ללכת מעל האגו, אתה צריך כל הזמן לזכור את זה, אתה צריך כל הזמן להרגיש שבכל רגע שמתעורר בך משהו, איך הסתכלת, איך חשבת, מה קורה. אתה כל הזמן צריך להיות בעבודה הפנימית. והיא צריכה להיכנס בך בצורה כמעט טבעית, כי זה לא טבעי אף פעם בגלל האגו שכל הזמן גדל ובצורה ערמומית, כמו אותו נמרוד כך זה פועל בך, ואתה צריך מעליו כל הזמן לעבוד.
זאת אומרת העבודה היא ללא הפסקה, ממש קבועה, תמידית. אבל כשנמצאים בעבודה הזאת ובאמת יכולים כך לעקוב אחרי הרצונות והמחשבות, אחרי מוח ולב, אז מתחילים להרגיש מזה כל פעם התקדמות, בהכרת החיים, בהרגשת החיים, בהרגשת מקור החיים כי בכך בעצם אדם מתקשר לאותו מקור שממנו בא האגו שלו. ואז הוא מכיר את האגו ואת האנטי אגו, אותו כוח ההשפעה, שמעורר בו האגו, ומכוח האגו שלו שהוא הופך אותו, הוא מגיע שוב לאותו כוח השפעה. ואז הוא מרגיש שדרכו עוברת זרימה מיוחדת של הרגשת החיות, החיים, נפח גדול כזה, ממש איזו רוח, רוח מדרגה אחרת של החיים, חיים מעל האגו. והוא מרגיש את עצמו שהוא כאילו מרחף מעל הגוף שלו. כי האגו שלנו מזוהה עם הגוף הפיזיולוגי, עם הבהמה והאדם מתחיל להרגיש שהוא כאילו מרחף וההרגשה הזאת נותנת לו את הרגשת החיים החדשים.
וכך הם גדלו. ואחר כך הם הרגישו איזו מן תקופה כזו שהיא תקופת הסכסוכים, תקופה שנקראת אצלנו בתורה "בני יעקב", שנים עשר האחים, שאחר כך הם יהיו כשנים עשר השבטים, שגם אצלם התחיל סכסוך יחסי בין כולם. היו אמהות שונות, שזה גם בסיס לתכונה אגואיסטית שונה בכל אחד. כולם עבדו נכון, אבל כל אחד מהזווית שלו. אלו בנות אמא האחת, אלו בנות אמא שנייה, אלו בנות אמא שלישית ואז יש שוני. לא שוני בגלל האמהות, בזה הם ממש היו שווים והבינו שזה לא כל כך קשור, אמנם ביסודו של האגו ודאי שהיה גם מורגש, אבל היה שוני בשיטה. אנחנו קוראים לזה ג' קווים. שיטות שונות בלעבוד מעל האגו שלנו.
אבל בעיקר, הם היו נגד אחד האחים שנקרא יוסף. יוסף אומר כך, "אתם כולכם צודקים, כול האחים שלי צדיקים, אבל העבודה שלי כוללת את כולכם". כי דווקא בשיטה שאני עובד על האגו שלי, שזה נקרא "עבודה", בצורה כזאת כל אדם יכול להגיע לתיקון הטבע השלם שלו. בגלל שלכל אחד מהאחים הייתה שיטה מהטבע שלו, הם לא יכלו לפתח משהו שאין להם בתוך האגו.
ההתפתחות של יוסף הייתה יותר מתקדמת משלהם, ולכן לא הסכימו עמו. עקב הסכסוך הזה הם התחילו להרגיש את האגו הגדול. בהתאם לאגו הגדול הזה, פתאום הם גילו שהם צריכים לרדת למצריים. בארץ כנען יש ביניהם רעב, ריב, והם יורדים למצריים. ואז מתרחש הסיפור של הירידה למצריים עם יוסף, אשת פוטיפר ועוד. ואחרי כן הם נכנסו לשבע שנות שובע. מה זאת אומרת? שמתחילים להרגיש שהשימוש באגו, כמו שאמר יוסף, הוא השימוש נכון וזה באמת טוב.
הם התרבו, הם חיו טוב, והיו מקושרים בצורה טובה ביניהם. כל עוד יוסף חי, הכול היה מצוין. ואחר כך יוסף נפטר. זאת אומרת, זה לא עניין של בן אדם, אלא אותה השיטה, כמו בחיים, היא כאילו מיצתה את עצמה. האגו ממשיך לגדול, ואנחנו כבר לא מסוגלים לנהל אותו, ולהתקשר מעליו, ולהיות כעם ישראל בין המצרים, זאת אומרת באגו הגדול שנמצא סביבנו.
המצרים מסמלים לנו את האגו שבנו, כמו שנניח, אילו נשארנו בבבל, בקבוצה הקטנה של עם ישראל. כאן הם התחילו להרגיש שהם לא כמבודדים ממצריים, אלא מעל למצריים. אלא, התחילו לרדת ונמצאים בתוך מצריים. המצרים כבר לא היו תחתיהם ועם ישראל כמנהלים, בכל האגו הזה במצריים. זאת אומרת יוסף וכל עם ישראל שניהל את האגו שגדל בהם יותר ויותר, זה היה הסמל של שבע שנות שובע. המצרים עבדו גם למען האגו שגדל וגם למען ישראל שבתוך זה, ואז הם גדלו והכול היה בסדר.
השיטה מיצתה את עצמה ופתאום עם ישראל, במקום להיות למעלה, שקע והגיע לרמה כזאת שהוא מרגיש שהמצרים עוטפים אותו מכל הצדדים, סוגרים עליו, מתחילים ללחוץ עליו. זאת אומרת, האדם מרגיש בפנים שהאגו מתחיל להיות כבד, אני לא יודע מה לעשות עימו. איבדתי את השיטה הישנה, היא לא עובדת, זה נקרא "מת יוסף", ו"מת יעקב" לפני זה. עם יעקב הם עלו לארץ ישראל, לקבור אותו ולקחו את יוסף, ואז נגמרה השיטה. מכל הדברים האלה, מבבל ועד סוף שבע שנות שובע, אנחנו רואים שיש תקופות בעבודה אנטי אגואיסטית הזאת של האדם כלפי העולם, כלפי החברה, כלפי עצמו. יש תקופות שונות.
לתקופות האלה אנחנו קוראים "מדרגות". למה מדרגות? כי כך האדם מרגיש את עצמו שהוא הולך בצורה אנטי אגואיסטית וכל הזמן מעלה את עצמו מעל האגו הגובר, שעולה יותר ויותר. כמה שהאגו יותר יורד, נעשה יותר עמוק, יותר חזק, האדם יכול באנטי לבוא אליו יותר מגבוה. זאת אומרת, האגו ירד, האדם עלה, עוד ירד, האדם עוד עלה, וכך כל פעם הם עולים. דווקא בזכות האגו שנקרא "עזר כנגדו" אדם מתחיל לעלות במדרגות ההבנה, ההרגשה, השגת הטבע הפנימי שלו. לא הטבע האגואיסטי, אלא הטבע שמייצב את האגו שבו, שנקרא א-לוהים. הא-לוהים בגימטריה ה"טבע", זה היינו הך.
ואחר כך מגיעות שבע שנות רעב. הם לא יודעים מה לעשות עם האגו הזה. אף פעם הם לא היו במצב, כמו שכתוב, "קם מלך חדש במצרים שלא ידע את יוסף", שלא ידע מה יוסף עשה לו, איזו טובה וכולי. זאת אומרת, האגו הפסיק להרגיש שגם לו יש משהו מתוך זה שעובדים עמו בצורה כזאת.
זאת אומרת, בכל העבודה שלהם, מיציאת מבבל ועד כה, הם עברו לא בקילומטרים אלא בעבודה הפנימית שלהם, תמיד האגו היה מרוויח משהו, תמיד היה לו גם משהו. ועכשיו, בתקופה הסופית במצרים, בשבע שנות שובע, זה נגמר. הם מתחילים לעבוד במצב שלאגו לא נשאר כלום. זאת אומרת, בני ישראל התחילו להרגיש שהם לא יכולים לנצל אותו.
אם בעבודה הפנימית הרוחנית שלהם עד כה, הם הלכו בצורה שתמיד היה לקבוצה שיצאה מבבל רווח, מעכשיו והלאה הם התחילו "לאכול קש". ובאמת כתוב שם, על כל הקש הזה. קש זה קושיות, בעיות. הם התחילו להיתקע בבעיות כאלה ביניהם, שהם לא הבינו בשביל מה כל זה. עלו שאלות, אם קודם ראינו על ידי האגו, שאנחנו מתעלים מעליו, אנחנו בונים חברה יותר טובה, יותר חדשה, יותר יפה, טוב לנו בזה, יש לנו פריחה, יש לנו את כל מה שנחוץ לנו, אז פתאום אנחנו מגלים שאנחנו עובדים מעל האגו, אנחנו רוצים להיות מחוברים, אנחנו רוצים להיות אחים, אבל אנחנו לא רואים מזה שום תוצאה יפה.
פעם אברהם אמר שיהיה טוב, ובאמת היה טוב. יצחק, יעקוב, הבנים של יעקב, יוסף. אנחנו הרגשנו שאנחנו מתעלים מעל האגו, כל הזמן עובדים, והאגו תומך בעבודה שלנו. אנחנו הרגשנו שאנחנו הולכים ופותחים לעצמנו אופקים. אנחנו מרגישים את החיים יותר טוב, יש לנו ברכה מהשמיים. זה נקרא, בני ישראל התרבו במצרים וכן הלאה.
ופתאום אנחנו יוצאים לעבודות כאלה. האגו, שנקרא פּרעה החדש, ש"קם מלך חדש במצרים", יש לו אופי מאוד אכזרי. הוא לא נותן לנו לחיות. אפילו אם אנחנו רוצים להתקשר בינינו ולהתחבר, אנחנו לא מסוגלים. הוא מחייב אותנו לבנות לו ערים יפות, את פיתום ורעמסס, אנחנו ממש נגמרים שם, אנחנו לא מסוגלים. אלה ערים יפות מאוד, אבל כדי לבנות אותן, כדי לעשות את העבודה, אנחנו צריכים להיות מחוברים בינינו, ובחיבור הזה אנחנו לא מרגישים שאנחנו מתחברים.
אם פעם היינו יכולים להתחבר בינינו במאמץ פשוט, וללכת קדימה, בחיבור, בחיבוק, בערבות, בהדדיות, ולהמשיך, פתאום אנחנו לא יכולים, זה מעלינו, לא מסוגלים. "ויאנחו בני ישראל מעבודה", העבודה קשה. למה?
וכאן התגלה ביניהם כוח חדש שנקרא משה. בעצם בכל אחד יש "משה" במקצת. אבל אנחנו מדברים גם על המנהיג הכללי, כמו אברהם וכל ראשי הדורות, יצחק, יעקב, יוסף. כאן בא משה. משה זה סיפור בפני עצמו. איך התכונה הזאת, משה, גדלה בתוך האדם, ואיך הוא גדל בתוך העם.
אבל העם קיבל הסבר, כך משה הסביר, אין לנו ברירה, אנחנו צריכים להילחם נגד פּרעה.
איך נילחם נגד הפּרעה? אנחנו רואים שאנחנו לא מסוגלים. פעם על ידי זה שהתחברנו, ברחנו מבבל. ונמרוד לא היה יכול לעשות איתנו כלום, אנחנו עלינו מעליו בזה שהתחברנו. הוא אפילו לא שלח אחרינו מישהו, להחזיק אותנו. הוא היה מלך, איך הוא יכול לתת לחלק מהאומה לצאת? אבל בגלל שהיינו מחוברים, לא היה לו כוח להזיק לנו.
ניצה: נמרוד בעצם היה רמה מסוימת של אגו, שמולה הייתה שיטת אברהם. אחר כך השתדרגה עד שיטת יוסף, שעבדה מול האגו מהסוג הזה, של נימרוד. ועכשיו האגו הזה בעצם השתדרג, קיבל גרסה משופרת, שהפכה להיות מנימרוד לפרעה. זאת אומרת, זה עדיין אגו אבל אגו הרבה יותר אכזרי.
וודאי, כן.
ניצה: ואז השיטה הקודמת, שהייתה אברהם-יוסף, היא הייתה גם צריכה לקבל איזה שדרוג כדי להיות מסוגלת להתמודד עם האגו החדש.
אמת.
ניצה: והשיטה החדשה היא משה.
כן. מה שמשה גילה להם, שהתקדמנו עד כדי כך שאנחנו צריכים עכשיו לעבור לא סתם באותה השיטה, אלא באמת לעשות עליה שדרוג מאוד מיוחד. אותו הכוח שכל הזמן מייצב לנו את האגו החדש, שנקרא א-לוהים, אנחנו צריכים עכשיו להתקשר אליו ולעבוד איתו בשיתוף. זאת המדרגה החדשה. ולכן בשיטה הקודמת, לא הולך לנו.
ניצה: מה לא עובד בשיטה הקודמת?
סיימנו לעבוד בשיטה קודמת, אימצנו את כל האגו שלנו, תיקנו אותו, עלינו מעליו, התחברנו והגענו למצב שעכשיו מתעורר בנו אגו מסוג אחר. ולכן אנחנו מרגישים אותו כפרעה השולט על האגו שלנו, שלא נותן לנו להתחבר. כשהּרעה שולט, זאת אומרת, שבינינו נמצא האגו. כי פתאום אנחנו מתחילים להתנהג בינינו כמו הבבלים, כמו המצרים בעצמם, למרות שאנחנו בני ישראל שתמיד מחוברים, "אחים אנחנו".
אז מה הוא סוג האגו החדש? הוא סוג אגו מיוחד, מִדרגה אחרת, שכדי לעבוד עמו, להתחבר מעליו, אנחנו צריכים להיות בשותפות עם אותו כוח שמעורר בנו את האגו הזה, והוא נקרא א‑לוהים. זאת אומרת, כך מסביר להם משה, כדי לנצל נכון את הפּרעה, אנחנו צריכים להיות קשורים לאותו הכוח, לעבוד יחד עמו.
קודם היה מספיק לנו האגו כדי להתגבר עליו, וכאן אנחנו צריכים ממש להיות עמו. זה נקרא לגלות אותו. שיתגלה בנו כבר ככוח הפועל מתוכנו, כמו שהאגו מתעורר, גם הכוח הזה מתעורר.
ועם זה משה מתחיל לעבוד. אבל כדי לגלות את הכוח הזה, בני ישראל צריכים להיות מחוברים כבר ברמה אחרת. הם צריכים להרגיש שהם חייבים את הגילוי הזה, שהם צריכים את השיטה הזאת, הם צריכים להרגיש עד כמה האגו שמתעורר ביניהם משבית אותם, ממש קובר אותם.
וזה נקרא שהם עוברים עשר מכות. זאת אומרת, הם מרגישים בתוך עצמם, שלמרות שרוצים להתחבר, למרות שרוצים להתגבר על האגו ולהיות "כאיש אחד בלב אחד", כמו לפי שיטת אברהם, "ואהבת לרעך כמוך", מידת האהבה, לרצות את מידת החסד, פּרעה לא נותן.
ואז העבודה היא, לרצות להיות מחוברים יחד כמו קודם, אבל לא מסוגלים. הם מתחילים לגלות את האכזבה הגדולה ויחד עם זה גם נחיצות גדולה. אכזבה מתוך זה שאין להם כוח לעשות שום חיבור מעל מה שקורה, ואז הם רואים את עצמם מידרדרים ממש עד למלחמת אחים. זה באמת קורה אחר כך בזמן המכבים וכולי, ומתוך הניהול של משה, שבינתיים הוא כן מגלה אותו כוח המייצב בהם את האגו, הא‑לוהים, הם עוברים בכל זאת לנחיצות הגדולה לצאת מהמצב הזה.
ואז הם מגיעים למצב שכולו חושך, לא יודעים מה לעשות. יש גם נחיצות גדולה לחיבור וגם אכזבה גדולה וחוסר אונים, מה לעשות עם האגו הזה כי אנחנו נמצאים בשליטה. כאילו שאדם נמצא בתוך איזה בוץ או ביצה שלא מסוגל לצאת ממנה, היא פשוט מושכת אותו, בולעת אותו. זו ההרגשה לפני יציאת מצרים, שעוד מעט אנחנו כולנו פשוט נטבע בתוך השנאה הזאת וכך נתנתק לגמרי מהרגשת החיים מעל האגו, שזה אוויר, חיים, הרגשה של מציאות אחרת. זה נקרא "דרגת האדם", במקום "דרגת הבהמה" שבה אנחנו חיים אם אנחנו רק אגואיסטים.
ועל הלילה הזה אנחנו מדברים באגדה, עד היום. למה זה כל כך חשוב? כי הבריחה ממצרים היא כמו אותה בריחה מבבל, רק בדרגה אחרת לגמרי. שם אנחנו התנתקנו מנימרוד והתחלנו להתפתח רק ברצון להשפיע אחד לשני, בצורה הדדית, יפה, "איש לרעהו יעזורו". עוד לא היינו אגואיסטים כל כך, כי איזה אגו היה שם בתוך בבל?
מה שאין כן אחרי מצרים, כשאנחנו צריכים להוציא את עצמנו מהביצה הזאת, אנחנו בעצם לא סתם מוציאים את עצמנו, אנחנו לוקחים כאילו מהמצרים את כל הכלים שלהם, זאת אומרת, את כל הרצונות. אנחנו מוציאים את כל "פּרעה" שאפשר להוציא ממצרים. זאת אומרת, כל האגו שלהם הולך איתנו. ואז אנחנו יוצאים מהדרְגה הזאת, להתחברות בצורה כזאת, שאין לנו כוח להתחבר, אבל יש לנו כוח לברוח, על ידי אותו כוח קטן שנקרא משה. כל עם ישראל, ומצרים, נמצאים ברמה אחת, ורק משה בולט קצת, הוא איזה כוח קטן, אבל הוא כבר קשור עם הכוח העליון, עם הא-לוהים, עם זה שמייצב לנו את האגו ולכן על ידו אנחנו יכולים לברוח ממצרים. בלילה, בחושך, לא מבינים כלום, לא רואים כלום, ממש בורחים מהאגו, לוקחים מהאגו הזה את כל הכלים, זאת אומרת כל מה שמסמל לנו את הרצונות האגואיסטים שאנחנו יכולים אולי אחר כך לטפל בהם, לפי מה שמשה אמר.
ויוצאים עם הצאן, זאת אומרת, עם דרגות האגו הקודמות שלנו, שאנחנו נצטרך לטפל בהן וכן הלאה, כך יוצאים לדרגה החדשה של החיבור. אנחנו לא עוברים גיאוגרפית, ממצרים לסיני ומתחילים את כל הטיול הזה לעבר ארץ ישראל, אלא הטיול הוא בשיטה הפנימית שלנו, איך אנחנו מתחברים.
ואז ברצון להתחבר בכל זאת, כל זמן שאנחנו בורחים מהמצרים, זה נקרא שאנחנו מרגישים יותר ויותר שאולי אנחנו יכולים לברוח כי אחרת הפרעה וכל חילו הורג אותנו וקובר אותנו סופית במצרים. ואז אנחנו משתדלים כולנו בערבות הדדית, כמה שמסוגלים, להגיע לחיבור. המאמץ הזה לחיבור, זה נקרא שאנחנו בורחים, מתרחקים ממצרים. עוד יותר מתחברים זה נקרא מתרחקים מהמצרים, עוד יותר ועוד יותר עד שמגיעים למעמד הר סיני.
שם אנחנו מקבלים כבר שיטה. יש לנו את הכרת כוח האגו, ויחד עם זה יש לנו התחלת הרגשת הכוח שברא את האגו שלנו. דרך האגו, דווקא בזכות האגו, הכרנו בו במקצת, זה הסנה הבוער אצל משה, ואחר כך "בוא אל פרעה כי הכבדתי את ליבו", כך אומר הכוח העליון למשה. זאת אומרת, יש לנו מצרים, יש לנו בני ישראל, יש לנו את פרעה הכללי, יש לנו משה שקצת בולט מישראל ,
וכולנו, כל ישראל ומשה משתדלים להכיר את הכוח הזה שנמצא בתוך הרצון להשפיע, שהם משתדלים לגדל אותו מעל האגו, וכך הם מתחילים להכיר את הא-לוהים, שהוא כוח ששורה בכל הטבע, כוח הטבע עצמו, שמתכנן, שמחזיק, שמפתח את כולו. מחשבה. רצון. כוח. ומאיפה הם מגיעים לזה? כדי לחזור על השיטה.
אם אנחנו מתעלים מעל האגו כמו שהיה בבבל, לפי שיטת אברהם, אז רק מתעלים מעליו. כאילו שהאגו כל הזמן גדל ומשתנה כאן למטה, ואנחנו מעליו כמו איזה קרש עץ על המים, כל הזמן עוברים. זאת אומרת משתדלים להיות מחוברים למרות כל תופעות פנימיות נגד החיבור. העיקר זה עבודה של אדם עם בני אדם. בקבוצה, שאברהם עשה מהם קבוצה, ואחר כך התחילה לקרוא לעצמה עַם.
ואחרי שהם כך מתעלים, הם מרגישים שזאת שיטה טובה לחיות יחד, כמו קומונה. עדיין לא מרגישים שיש כאן איזה כוח עליון. דרך פרעה במצרים, הם מתחילים לעבוד בקשר ביניהם, ושם הם כבר מרגישים שאם הם מתעלים מעל הכוח, אז הם מרגישים את האגו שלהם שהוא לא סתם רוצה למרוד, להיות אנטי, אלא הוא ערמומי יותר, משובח בכל מיני חשבונות. כשהם מתעלים מעליו, הם מתחילים להרגיש שיש שם כוח,תוכנה פנימית שמייצבת את האגו, והתוכנה הזאת היא בשכל, ברגש, בתוכנית הכללית שפועלת, שיש כאן סיבה ותוצאה ואיזה תהליך.
בזה הם מתחילים להרגיש שיש מישהו שעומד אחרי האגו. זה נקרא שפרעֹה מקרב בני ישראל לאבינו שבשמים. שדווקא דרך האגו שנעשה עוד יותר ערמומי, עוד יותר מורכב, הם מתחילים להרגיש שיש בפנים איזה שכל ורגש של משהו שנקרא א-לוהים כי הוא עושה את הבסיס, את היסוד לכל הטבע.
והשלב הבא, הוא שצריכים להתחיל להכיר אותו. לא רק להרגיש שהוא קיים כמו עִם המשה, בוא אל פרעה, שבהתנגשות בין פרעה לא-לוהים כתוב, על ידי זה אני אוכל להראות את עצמי, אומר הא-לוהים למשה. למה אני צריך את פרעה? כי על ידו אני אתעלה. כי אי אפשר אחרת לגלות את הכוח שעומד אחרי האגו, שמסובב אותו, מייצב אותו אלא על ידי גישה כזאת.
אחרי הבריחה ממצרים, הם מגיעים למעמד הר סיני. ההר, אותו מגדל בבל, שהיה סך הכל אגו קטן, פשוט, כאן מתגלה ביניהם הר של שנאה. זאת אומרת מתגלה ביניהם כל השנאה של מצרים. האגו, כל פרעה שנמצא ביניהם, מתגלה ומרחיק ביניהם וסובב אותם וממש מתחיל לעבוד ביניהם. כשהם מרגישים את ההתקוטטויות הפנימיות האלה, כמה שאני נגדו ונגדך וכל החשבונות האלה, השנאה הזאת בכל אחד ואחד ובכולם יחד, זה נקרא שהם מרגישים את הרשת ביניהם.
מצד אחד הם קשורים יחד, כי עבדו על זה קודם, ומצד שני הם מרגישים שהם כלולים יחד כמו בצינוק, כמו במעלית קטנה שעשרים איש לא מסוגלים לנשום בתוכה. זהו מעמד הר סיני. כאן מגיע מקום ההכרעה. או שאתם הולכים על ערבות הדדית, על חיבור, וממשיכים הלאה, או שכאן מקום קבורתכם. אז אתם קבורים במצרים, בתוך האגו שלכם וזהו.
ולכן אנחנו מאוד מעריכים את החג הזה, כי זו תחילת היות עם, ועַם שקשור ליסודו, לכוח הפנימי שמייצב את הטבע, שבעצמו נקרא "הטבע". זו תחילת העבודה שלנו עם הכוח העליון, שאין עוד מלבדו, שמסובב את הכל ובורא את הכל, שקבלנו קשר עימו ועכשיו אנחנו יכולים להמשיך לעבוד עימו בצורה הדדית.
והמדרגה הבאה שאנחנו נלך להתחבר איתה, היא בעזרתו. דווקא בגילוי שלו, לא מספיק לנו סתם להתעלות מעל האגו בכוחות ההדדיים שלנו, כשהוא עוזר לנו מאחרי הקלעים, אלא הוא צריך להיות גלוי בינינו. לא מהצד, ולא מבפנים, ולא באיזו צורה, אלא בינינו, הוא חייב להתגלות ככוח המחבר. הוא במקום פרעה. את פרעה אנחנו מרגישים כשנאה השורה בינינו, ואת הא-לוהים אנחנו נרגיש כחיבור השורה בינינו, הכוח העליון.
ואז, מה שנרגיש זה את החיבור בינינו, זה נקרא "נשמה כללית". ומה שמרגישים בתוך הנשמה הזאת, זה חיים רוחניים, עליונים, זה נקרא "העולם הבא". במקום אותה הרגשה הקודמת, מרגישים כך את החיים שלנו. לכן ליל יציאת מצרים היא בשבילנו לידה חדשה. זה כמו לידה, שאנחנו יוצאים משליטת האגו ולא סתם מעלים את עצמנו בדרגה יותר עליונה כמו בבריחה מבבל אלא אנחנו יוצאים לפגישה עם הכוח העליון, ומכאן והלאה אנחנו הולכים יחד.
לכן החג הזה כל כך חשוב לנו. ממנו והלאה יש לנו קשר עם הבורא, וברית, ולכן הנקודה הזאת כל כך חשובה, שבצורה אינסטינקטיבית, זאת אומרת מתוך הטבע, אפילו בזמן הגלות, כששכחנו כמעט על הכל, את הנקודה הזאת אנחנו שומרים.
ניצה: התחלתי עם השאלה בנושא ניקיון פסח. אז מה בעצם אנחנו מנקים?
מנקים את עצמנו מהאגו שלנו. כדי לצאת ממצרים אנחנו צריכים להתעלות. זאת אומרת, אנחנו היינו טבועים בתוך האגו ואנחנו צריכים קודם להוציא את עצמנו, לקחת משם את כל הכלים ולצאת ממנו, משליטתו. כשאנחנו יוצאים מהשליטה שלו, אנחנו עוד לא נמצאים תחת שליטה אחרת. אנחנו עדיין עם הכלים של המצרים. ואז מתחילים להתקשר בינינו, בערבות, סביב הר סיני ואז ממשיכים.
זאת אומרת, הניקיון הזה הוא ניקיון מהאגו שלנו. כשיוצאים מהמצרים חייבים לצאת נקיים. לכן קונים בגדים חדשים, נעליים חדשות, מנקים את הבית, אוכלים מצה שאין בה חמץ. חמץ מסמל לנו את האגו. אנחנו עוברים לשבעת ימי פסח, שזה ההפסק של המדרגה הקודמת, שהיא נקראת מצרים ואחרי שבעת הימים אלה. אנחנו חוזרים לחמץ אבל החמץ הזה אנחנו אוכלים אותו כבר בדרגה שיכולים לתקן את החמץ, שהוא מצטרף למצה. מצה מסמלת לנו את כוח השפעה, חמץ מסמל לנו כוח הקבלה, וכך אנחנו מתקדמים.
אורן: הזמן נגמר לשיחה הראשונה. כמו שאנחנו רואים ליל סדר זה משהו שיש בו עומקים רבים. אנחנו נצטרך לפתוח אותם בשיחות נוספות. תודה רבה לך הרב לייטמן, תודה ניצה מזוז.
תודה גם לכם שהייתם איתנו. עד השיחה הבאה שיהיה לנו כל טוב. עושים סדר בחיים. להתראות.