אורן: שלום לכם וברוכים הבאים ל"חיים חדשים", סדרת השיחות עם הרב לייטמן. שלום לך הרב לייטמן.
שלום לכולם.
אורן: שלום ניצה מזוז.
ניצה: שלום.
אורן: ואנחנו מדברים כאן על בריאות. והנושא שברחנו היום ללמוד ממנו מהרב לייטמן, הוא "הריון ולידה". זה נושא אדיר, עם כל כך הרבה היבטים, אנחנו ננסה לפתוח אותו לאט לאט, צעד אחר צעד. אנחנו מזמינים אתכם להיות איתנו, להקשיב, לקחת חלק, להקשיב מהלב ומהראש ולנסות ללמוד על החיים שלנו בכלל, ולנסות לפתח את המודעות שלנו אל החיים החדשים שאנחנו יכולים לבנות ולפתוח לעצמנו דרך השיחות האלה עם הרב לייטמן.
ניצה, הריון ולידה, בואי תכניסי אותנו לדיון.
ניצה: אז קודם כל, הנושא של התעברות, הריון, לידה, זה נושא נורא מרגש, הוא מרגש באמת את כולנו. אנחנו מסתכלים על זה כעל איזה נס, כעל פלא שמתרחש בגוף. אנחנו משתוקקים להגיע לכל התהליך של היווצרות החיים, תמיד בשלב מסוים בחיים שלנו. וכמו בהריון וכמו בלידה, אלה שלבים, תהליכים. ומאוד היינו רוצים פה בתכנית הזאת יחד איתך, יד ביד, לצעוד את כל השבלים האלה, מהשלב הראשון, מהמוקדם ביותר, עוד לפני ההריון ועד לשלב של הלידה, כדי להבין מתוך השקפת המציאות שלך, העולם שלך, איך אתה רואה את זה מהזווית שלך.
השאלה הראשונה היא שאלה כללית ורחבה, על הנושא של היווצרות החיים בכלל. מה אתה יכול לספר לנו מהזווית שלך על התהליך המיוחד הזה של יצירת חיים?
זה נושא מאוד רחב, זה כל העולם.
ניצה: נכון.
קודם כל זה באמת פלא שיש התפתחות בכלל, שמשהו יוצא ממשהו. בדומם אנחנו מבינים שזה קורה על ידי הכנסת האנרגיה, אז החומר משתנה וכן הלאה ואז יש היווצרות של שינויים בתוך החומר הדומם, אבל שמדומם יוצא הצומח זה לא מובן. זה ממש לא מובן, כי כאן יוצאת איכות חדשה, איך נוצר מהדומם, הצומח? זו דרגה חדשה של החיים, של הקיום, שחוץ מהקיום יש בו חיים.
זאת אומרת, זאת התפתחות אישית, כללית, וסביבתית. לא חברתית עדיין אבל סביבתית, וכאן אנחנו כבר רואים שלטבע יש איזו תכנית ויש איזה כוח שמפתח. כי אין בצומח עדיין בחירה חופשית איך להתפתח, הכל קורה על ידי אינסטינקטים ועל ידי החוק שפועל בכל סוגי הצמחים ומכוון אותם ומחייב אותם להתפתחות מסוימת.
ומה שמעניין, זה שיש כאן שילוב של דומם, וצומח, וחי. כי בלי הדומם, אין מאיפה שיצמח. ובלי החי, הצמחים לא יכולים להתקשר ביניהם. ואז יוצא שכאן כל דרגות החיים, גם דומם, גם צומח וגם חי תלויים זה בזה יחד, והמפותח ביותר תלוי ביותר בקודמים לו, זה מצד אחד. ומצד שני אנחנו רואים עד כמה שאם דומם לא תלוי בסביבה כביכול, הצומח מאוד תלוי בסביבה וגם בסביבה מאוד רחבה. בלי שמש ובלי ירח ובלי מים ובלי אוויר ובלי הרבה מאוד תנאים סביבתיים, לא יכול להיות שהצמח יגדל וייצאו ממנו עוד צמחים, הדורות הבאים וכן הלאה.
והכל תלוי באילו תנאים הוא נמצא. חי נמצא בתלות, מתפתח בזמנים מיוחדים, בעונות, תלוי לגמרי בדומם ובצומח. הוא תלוי מאוד בסביבה, מאוד רגיש, מאוד עדין. אז אנחנו רואים מההתפתחות הזאת, דומם, צומח וחי, שזה בעצם מה שרואים בעולם הזה, שאנחנו מבדילים בין בני האדם, ואנחנו שייכים לעולם החי. יוצא שאנחנו כולנו נמצאים במערכת אחת, בתלות הדדית. וההתקדמות, גם כדי לפתח את החיים בכל שלבי החיים, חוץ מהאדם, תלויה בעונות השנה ובתנאים הסביבתיים.
וזה תלוי באדם, אבל על ידי ההתפתחות שלו מעל הטבע, מעל דומם, צומח, חי, האדם יצר לעצמו איזה מין חופש יחסי מהתנאים הסביבתיים והוא יכול להתקיים ולהיות במקצת מנותק מהתנאים המאוד נוקשים של הטבע. מה שמעניין, זה שבעצם נמסר לצומח ולחי תהליך ההתפתחות, היווצרות החיים, ובעצם צומח מוליד צמחים וחי מוליד גופים חיים. ויוצא שיש בהם איזה מין חלק מכוח הבורא, מהכוח שנמצא ביסודו של היקום, ביסודו של הטבע.
וחלק מהכוח הזה הכללי שמנהל את הטבע ומוביל אותו לאיזה כיוון, כי אנחנו רואים בכל זאת לפי ההיסטוריה שלנו שיש התפתחות הדרגתית, קודם ונמשך, סיבה ומסובב, ליותר ויותר התפתחות ולאיזו מין מטרה שאנחנו עוד לא יודעים, בינתיים לא מדברים עליה, ובהתפתחות הזאת יש סוגים שהם נעלמים, יש סוגים שנולדים מחדש, מתפתחים. פתאום באים לעולם הזה יצורים מתחדשים כלשהם, יותר חדשים וכן הלאה.
חי מתפתח לחי, אז בתוך החי הזה מתפתחים החיים החדשים ויש בתוך החי, מנגנון שהוא בעצם צריך להסביר לנו על גישת הטבע לחיים, מה הטבע רוצה כשהוא מפתח את החיים. אם אנחנו נלמד, נתעמק במנגנון הזה, בקליטת זרע, בהתפתחות העובר בתוך הרחם, ביחס הגוף שמפתח אותו, האם והעובר, והלידה עצמה, ואחר כך שנות היניקה, הטיפול והחינוך, עד שהוא גדל ונעשה בעצמו גדול וממשיך את החיים, אז אנחנו צריכים לראות כאן, שאנחנו רוצים ללמוד את תכנית הבריאה, כוח הבריאה. זה בעצם אותו הנושא, אותו המקום, שבו אנחנו יכולים ללמוד מה הטבע רוצה מכל מה שברא.
אין לנו מאיפה עוד ללמוד את זה. בלי פנטזיות, בלי לבנות אילו מין תיאוריות למיניהן, כאן אנחנו רואים שבאמת נמצא בתוך היצורים של צומח וחי, הכוח המוליד, הכוח המפתח, לשם מה, אפילו את זה אולי נוכל לחקור. ולא רק על התהליך שעוברים והיחס של כוח הבריאה והבורא שנמצא בזה, אלא לאיזו מטרה בכל זאת אנחנו מתפתחים.
כי לפי שלבי ההתפתחות של עיבור, לידה וחינוך, זאת אומרת, שנות היניקה והחינוך, אנחנו רואים שיש כאן תהליך מאוד מדויק, הדרגתי, כדי להעמיד את היצור החדש הזה במקום, באמצע החיים. ומתוך זה שאנחנו רואים את התהליך, מתוך המגמה הזאת יכול להיות שאנחנו נלמד מה צריך להיות בסוף הדרך, מהי המטרה. משלבי ההתפתחות איכשהו נוכל לראות את התוצאה הרצויה, ואולי היא נסתרת מאיתנו בינתיים, אבל ניתן לנו לגלות אותה דווקא על ידי זה שאנחנו רואים את כל התהליך הזה, את נושא הלידה.
באמת התהליך הזה הוא פלא, כמו שאמרת, פלא גדול, ולא פלא שאנחנו לא מבינים את הפלא הזה כל כך עד היום, למרות ההתפתחות שלנו והמכשור והמדע ואנחנו נתקעים בכל זאת בהמון בעיות ועוד לא בטוחים שאנחנו מבינים מה קורה.
קודם כל מפני שהגוף שלנו הוא כולו רצון לקבל, שתכונתו הפנימית העיקרית היא לעמוד על משמר עצמי, לשמור על עצמו, לדאוג לעצמו, למלא את עצמו על ידי הסביבה עד כמה שאפשר מכל וכל, אנחנו רואים את זה גם בצומח וגם בחי, העיקר לקבל מהסביבה מה שטוב לי ולהוציא ממני החוצה מה שרע לי. וזו בעצם מהות החיים, עד כמה שאני מזהה בסביבה יותר דברים מועילים, חומרים, השפעות מועילות, ועד כמה שאני מזהה בתוכי את הדברים הרעים, ועד כמה שאני מקבל את הדברים הטובים ומוציא את הדברים הרעים, בזה נבחנת מהות החיים.
מדובר על התקשרות האדם עם הסביבה בדרגת החומר הדומם, בצורת הצומח, כביכול הצומח, הכוונה היא שאני ניזון מהסביבה, ודרגת חי, שאני כבר מתקשר לסביבה בצורה שאני נמצא איתה באיזו התקשרות ההדדית. כמו מה שקורה אצל החיות, אנחנו רואים שצריכים כאן שני מינים ברורים, הקיימים בשני גופים נבדלים שצריכים להתקשר ביניהם וליצור ביניהם את מהותם של החיים החדשים.
ובדרגת האדם זה קיים עוד יותר, שם אני צריך להתקשר לסביבה ולקבל מהסביבה לא רק אהבה אינסטינקטיבית נניח מהאם לבנה, או קשר בין אותה החבורה של החיות, של משפחה נניח, להקה וכן הלאה, אלא כאן אנחנו אומרים שהאדם, כדי להתפתח נכון, צריך להיות ניזון כאדם מהסביבה, לקבל מהסביבה מזון רוחני, הרגשות, התפעלויות, מדע, התנהגויות למיניהן, ובחזרה אחר כך לתת לסביבה, להשפיע לסביבה, להשתתף עימה וכן הלאה.
זאת אומרת, בהתפתחות שלנו אנחנו רואים שככל שהיצור יותר מפותח, הוא נמצא יותר ויותר קשור לסביבה בכל מיני דרגות יותר ויותר גבוהות ונעלות ואפילו נסתרות, שאנחנו לא יודעים בדיוק מה קורה בהן. אבל אנחנו רואים, אנחנו מתחילים להבין נניח אנשים שיוצאים ליקום, לחלל, עד כמה שהם משתנים, כמה זה משפיע עליהם. לא כל כך מדברים על זה, אבל פעם לקחתי חלק במחקר על זה, אז היה מאוד מעניין לראות שינויים שחלים באדם שהוא נעתק מהחברה האנושית ואפילו לזמן קצר, עד כמה שזה משנה אותו, עד כמה שזה מעמיד אותו בצורה אחרת לגמרי כלפי החיים הרגילים. עד כמה שקשה לו לחזור ולהתכלל בתוך הסביבה שלנו בצורת חיים כמונו. הניתוק הזה הוא ניתוק מהותי.
ולכן מכאן אנחנו צריכים להתייחס להיווצרות החיים החדשים שבתוך האם. אין לנו מאיפה ללמוד על מהות החיים אלא מתוך זה. אנחנו רואים שכל הטבע שלנו הוא אינטגרלי, הוא כולו סגור וכולו מקושר וכולו נמצא בתלות ההדדית. ולכן אם אנחנו מדברים על התפתחות העובר, אנחנו צריכים לחשוב כמו שהטבע מחייב אותנו, שההתפתחות צריכה להיות בצורה המושלמת כלפי הסביבה.
זאת אומרת, שהסביבה צריכה את העובר הזה ואז העובר הזה זקוק ומקבל מה שצריך מהסביבה, שזה מאוד מאוד תלוי בהתקשרות בין בני הזוג, ואיך שהסביבה מתייחסת לעניין של היווצרות החיים החדשים. אני עד היום לא מבין למה אנחנו לא כל כך משקיעים גם בהכנת גברים ונשים, להיות הזוג הנכון ואותו התא שבו מתפתחים החיים.
אם אנחנו לומדים על הרחם, שהוא כמו תיבה ששם העובר נמצא בצורה השמורה ביותר ומקבל כל מה שהוא צריך לטיפול מסור, ושם בדרך כלל, אין פספוס מצד הטבע לתת לו הכל ולהוציא ממנו את הכל, בקיצור, לשמור עליו בצורה האידיאלית ממש, אנחנו רואים שהטבע יצר את התנאי הזה שתחילת החיים החדשים תהיה בתוך אימו ולא מחוצה לה.
זאת אומרת, השמירה צריכה להיות, הדאגה, ההתפתחות בתנאים כל כך שמורים, מיוחדים, בטיפול כל כך סגור, שהעובר חייב להיות בתוך גופה של האם. ומזה אנחנו יכולים ללמוד במקצת איזו צורת סביבה צריכה להיות בהתאם לכך, עיגולים. נניח סביב אותה אישה שמפתחת עכשיו בהריון שלה את העובר, עד כמה שבעצם הסביבה צריכה להיות בצורה מתוקנת, סביבה טובה בעיגולים קרובים, הבעל, הקרובים והמטפלים העוזרים והתומכים, וכולי. זאת אומרת, שאלה דברים הכרחיים.
ואנחנו רואים את זה גם בכל התרבויות העתיקות, שאישה שנמצאת בהריון, מתייחסים אליה בצורה מיוחדת וממש עוזרים לה בכל מה שצריך. בזמננו זו לא דוגמה.
מתוך זה שהעובר מתפתח, ולא מצד האימא והסביבה, איך שהם צריכים להיות מרוכזים בחיים החדשים שמתפתחים בה, אלא מצד העובר, אנחנו רק צריכים ללמוד באילו תנאים הוא צריך להתפתח, מה בעצם אנחנו צריכים לעשות. אצל חיות, צמחים, זה בא בצורה הטבעית, אנחנו יכולים להשפיע זה על זה בצורה רעה או טובה. כאן ניתן לאדם ללמוד את הדברים שוב, כדי להבין איך אנחנו צריכים לקחת דוגמה מדרגת החי לדרגת המדבר.
כי בעצם, כמו שאנחנו מתפתחים בתוך האימא כעובּרים ואחר כך נולדים ויוצאים לחיים ומתפתחים כבר מחוץ לגופה, כך אנחנו צריכים להבין את כל השלבים שהאדם מעמיד בהם את עצמו בחיים. הוא צריך לגדול ולתרום לחברה, והוא צריך לבנות איזו סביבה, ואז הוא רואה איך הסביבה צריכה להתייחס אליו. כל השלבים האלו הם שלבים יותר ויותר מלאכותיים, הם ניתנים לבחירה שלנו. אז אנחנו צריכים לקחת דוגמה מאותו השלב של ההיריון ולהמשיך אותו, רק בהתפתחות, אבל להמשיך אותו, אותה הגישה גם בזמן היניקה והקטנות, עד הגדְלות, עד גיל עשרים בערך והלאה.
למרות שאנחנו כבר גדולים, אנחנו צריכים בכל זאת לקחת דוגמה מאותו הרחם, רק בצורה יותר רחבה, ולהשתדל לבנות אותו היחס בינינו כמו שם. זה כמו שאימא מתייחסת לעובר שלה ועל ידי זה העובר חי, עם הביטחון, הדאגה, הקשר ההדדי. ודאי שלא בצורה כזאת, כי ההתפתחות מוסיפה התרחקות זה מזה, רצון אגואיסטי בכל אחד שמתפתח וכן הלאה, אבל בכל זאת אנחנו צריכים להשתדל לשמור שלמרות שיש כאן אגו בין בני אדם ולא קרבה ביניהם כמו אם ותינוק או אם וילד, אז על אחת כמה וכמה אם ועובר, אנחנו בכל זאת צריכים לקחת משם דוגמה, כי היחס חייב להיות אותו יחס, ממש אותו יחס.
החברה האידיאלית חייבת להיות כמו רחם כלפי כל חבריה, ואת הרחם הזה הם בעצמם מייצרים ומייצבים, וכך הם חיים שם כגוף אחד של עובר, ובתוך אותו מנגנון הכוחות, ההתקשרויות, רשת היחסים היא ממש דומה לרחם של אימא כלפיהם. זה מה שאנחנו צריכים להבין שהטבע דורש מאיתנו בדוגמה הזאת של ההתפתחות בדרגת החי, להביא את ההתפתחות הזאת, ודאי בשדרוג מסוים, לדרגת המדבר, דרגת החברה שלנו, הקיום החברתי שלנו.
ובהתפתחות הזאת אנחנו רואים בדיוק דוגמה מה עלינו לעשות. כמו שיש לנו התפתחות של ימים ושבועות עד שהאדם מתפתח, ואנחנו רואים כמה שינויים שהוא עובר בדרך, שבהם הוא באמת דומה לצורות החי עד שמקבל צורת האדם. עד כמה שהוא מתקשר לרחם והרחם פועל עליו, כל ספיגת החיים שלו, כמו שאנחנו רואים עכשיו מהמחקרים, איך שהוא סופג מאימא ובכלל מהסביבה את כל מה שקורה, עד כמה שהיא נמצאת במצבי רוח ולחץ, עד כמה שהוא שומע שם מוזיקה או כל מיני תנאים סביבתיים. אני לא מדבר כבר על מזון ומנוחה וכל מה שהיא צריכה בצורת הגוף החי, אלא בצורה תרבותית, רוחנית, אנושית עד כמה שזה פועל על העובר, על האדם. ואנחנו צריכים לקחת בחשבון שמזון כולל בתוכו את כל ההשפעות.
ומעשה הלידה עצמו, עד כמה שכדי להוליד את העובר, לדחוף אותו לחיים חדשים, מתפתחים בו כוחות מנוגדים. זה פלא לראות עד כמה שזה בתוך אותו הרחם, באותו השק השרירי מתפתחים כוחות מנוגדים לעובר ודוחפים אותו החוצה במקום לשמור עליו, כי הוא חייב להתנתק מאותו מקום שבו הוא היה כל הזמן ניזון דרכו, ובכוח, במצב הטראגי הייתי אומר, לצאת לחיים החדשים.
ובחיים החדשים יש עליו יחס של בני אדם אל בן אדם, ובכך נגמרה התפתחות הגוף החי בתוך החי, אלא כאן כבר הכל תלוי במערכת היחסים כלפיו, בדרגת האדם. עד כמה שהחברה מפותחת, עד כמה שיש בה יחסים מסוימים, את כל זה הוא מתחיל להרגיש בצורה מאוד חדה, שמאוד מארגנת לו את החיים, ובזה כל החיים שלו תלויים. הוא כבר נכנס בין בני אדם, למרות שאימו נמצאת כאן, וגם אביו ואימו והקרובים, אבל בכל זאת הוא כבר מתחיל להיות מאוד תלוי בחברה, מיד.
וכאן באה ההתקשרות דרך האימא ודרך מערכת המזון, ההנקה, כי עד גיל שנתיים זה נקרא שהוא נמצא ביניקה. זאת אומרת שהוא חייב להרגיש את גוף האם כל הזמן מלווה אותו בצורה בלתי פוסקת. זה דבר שלא קורה בימינו, בחברה שלנו, זו באמת בעיה שאנחנו עוד צריכים לשנות, ואני מקווה שאנשים יגלו את זה.
חייבים קודם כל להכין את אבא ואימא לתהליך הזה של העיבור, ההתקשרות המינית שביניהם ולשם מה ולמה. אנחנו צריכים להעביר לאימא את כל הידע הנדרש לטיפול, לא לטיפול בתינוק בדרגת חי, את מה שהוא צריך כגוף חי, אלא איך מיד להתחיל להתייחס אליו בהשפעה, במצב רוח, בדיבורים, בכל מה שהוא סופג. למרות שנראה לנו שהוא לגמרי לא מרגיש מה שקורה מסביבו, הוא כולו אוזן וכולו עין, כל החושים שלו דווקא עובדים בצורה מאוד מאוד חדה.
ואחר כך, שדווקא נפתח לו חוש השמיעה, והראיה, והריח וכן הלאה, אז פחות ופחות הוא מסוגל לקלוט מהסביבה ממה שבכמה השבועות והחודשים הראשונים שלו בחיים, עד כדי כך. כי אז הוא כולו לא יודע איפה הוא נמצא, הוא כאילו כולו בסימן שאלה, כולו כאילו בספיגה, ההפך ממה שאנחנו חושבים. כי אנחנו פועלים לפי החושים שלנו, והחושים שלנו הם דווקא סותמים אותנו וסוגרים אותנו במסגרת המצומצמת של העולם הזה.
לכן חשוב להסביר להורים שאנחנו חיים בעולם האינטגרלי, שכל היקום בעצם נמצא כאן סביבנו ומשפיע על כולם, אלא אנחנו ביחס המוגבל שלנו לא כל כך מודעים לזה, אני חושב שיש כאן מה להוסיף להרבה זוגות צעירים כהכנה ללידה ולחינוך התינוק.
וכך אנחנו צריכים, שוב להתייחס לחברה האנושית, כי אנחנו נולדים כל פעם למצב החדש, ובעצם אנחנו נכון להיום, עברנו את שלבי ההתפתחות הפנימיים, בתוך הרחם, שהתפתחנו כמו דומם, צומח וחי, עברנו אותם השלבים כמו העובר במי אמו. למרות שההתפתחות ההיא לא הייתה כל כך בשלווה ובשקט, בשלבים היפים, אבל היא הייתה התפתחות אינסטינקטיבית, שלא היינו בה בשליטה חופשית איך להתפתח כי היינו התפתחנו רק על יד כוח אחד, כוח הרצון לחיות, רצון לשרוד, רצון להתפתח, לספוג יותר, הכל הולך קדימה יותר ויותר. זה בדיוק דומה לאותה היניקה דרך חבל הטבור במי אימו, כפי שיש לעובר.
כשהעובר יוצא מהרחם, כבר מתחילה להיות מצידו תקופת הבירור. הוא כבר קובע, רוצה לאכול, לא רוצה לאכול, טעים, לא טעים, מעוניין, לא מעוניין, כביכול, לאט לאט הוא מתחיל כבר בהתפתחות הזאת. צריכים לעשות בו הרבה טיפולים נוספים. אימא לוקחת על עצמה את כל אותן הפעולות שהוא לא מסוגל לעשות על עצמו, להשיג אוכל, להכין אותו נכון, לטפל בגופו, שום דבר הוא לא מסוגל, הוא חייב אותה.
אותו הדבר אנחנו צריכים לראות גם בחיים החברתיים שלנו. עכשיו כשאנחנו נמצאים על סף לידה, כשאנחנו נולדים לעולם החדש, לעולם הגלובלי הזה, האינטגרלי, לשלב החדש שלא היה קודם, עכשיו אנחנו מתחילים לקבל תוספת כוח חדש. אם קודם היינו מתפתחים רק מתוך הרצון שלנו והטבע היה מחייב אותנו להתפתחות בצורה ישירה, עכשיו אנחנו מתחילים מאין ברירה לאט לאט להבין שאנחנו מקבלים כוח חדש חוץ מכוח הקבלה, כוח וההשפעה.
למה? כי החברה החדשה שעכשיו אנחנו מגלים, החברה האנושית, מתחילה לגלות את עצמה כחברה סגורה, חברה אינטגרלית, תלויה זה בזה, והתלות יכולה להיות רק בצורה הדדית, שאנחנו נפתח בינינו קשר של תן וקח, ולא שאני רוצה רק לקחת. אני צריך להבין שהחיים שלי תלויים גם בנתינה כמו שבקבלה, ואפילו בנתינה עוד לפני קבלה, כי אם אני לא אתן, אני לא אקבל.
וכאן אנחנו רואים שמתחילה להתפתח בנו מודעות חדשה לכוח החדש, ליחסים בסביבה, בחברה חדשה, ההדדיות הזאת, הערבות, שקודם לא היינו מודעים לה. ומה לעשות? אז קודם כל אנחנו מגלים את עצמנו כמו אותו עובר הנולד, הזקוק לטיפול. ולכן אנחנו צריכים קודם כל בעצמנו לפתח את הסביבה. זאת אומרת, כל הדגש שלנו, כל התלות שלנו, כל העתיד הטוב שלנו תלוי באיך שנוכל לפתח את הסביבה, את היחס שלנו עם הסובבים, כבר לא הרחם הפנימי אלא מעין רחם יותר רחב, עיגול יותר רחב, ספירה יותר רחבה, וחשוב לנו איך הסביבה תדאג לנו.
זאת אומרת, העתיד שלנו תלוי אך ורק בבניית הסביבה. שהיא תהיה חמה, דואגת, נותנת בטחון, שומרת, מלמדת אותנו. בקיצור, כמו אותה אימא כלפי התינוק הנולד. אין לנו כאן שום אפשרות לעשות משהו שבא לנו אחרת אלא ההיפך, ללמוד מהטבע ובצורה כזאת להמשיך בהתפתחות האנושית. בהתאם לזה גם נראה, כמו שאמרת בהתחלה שהלידה היא מעין נס. אנחנו לא יודעים איך זה ייוולד לא ייוולד ובאיזה צורה כן או לא, יש לנו הרבה בעיות ותאונות וכן הלאה.
אם אנחנו נארגן את הסביבה הכללית בצורה כזאת שהכל יתכנס בהרמוניה, אז וודאי שלא נרגיש שום קלקולים גם במעשה הלידה הגשמי. מפני שהכל תלוי זה בזה. כל המערכות האלו קשורות זו בזו. אם הכל אינטגרלי אז הכל קשור. בכל הדרגות דומם, צומח, חי ואדם, אנחנו רואים איך כל הרמות האלה באקולוגיה הם אחת, בטבע אחד, משפיעות זו על זו.
ואז אנחנו מבינים שאנחנו נמצאים בכל מיני בעיות, גם להביא ילדים, גם לחנך אותם, גם לראות אותם מצליחים בחיים, גם בכלל לקשור בינינו קשר כבני זוג, גם לבנות משפחה נכונה. לא להגיד שהמשפחה המודרנית היא כזאת, אלא אנחנו צריכים שוב ללמוד את זה מדרגת החי לדרגת המדבר, איזו משפחה היא צריכה להיות. כי משפחה מלכתחילה קיימת כדי להמשיך את הדור ולכן היא חייבת לספק את הקן הנכון, את הסביבה הנכונה, כעין תיבה, להתפתחות הילדים. ואם כמו שאנחנו עכשיו רואים משפחות חד הוריות או בכלל, לא ידוע מאיפה האב נמצא ומה רוצים, אז אנחנו צריכים להבין שכאן עלינו לתקן קודם כל את הדברים האלו. אף עיוות לא מתוקן, ולא יכול להיות מתוקן, אם לא על ידי הסביבה שמסדרת אותו, גורמת לו, מולידה אותו בצורה חדשה ומתוקנת.
לכן אי אפשר לחייב את הצעירים שיתחתנו, שיעשו, שיארגנו משפחה כרחם יותר רחב מהרחם הטבעי שבאימא שידאג לילדים. אנחנו צריכים להבין שכאן חייבת להיות הסכמה חברתית רחבה וגישה לזה, של כל החברה. ואם אנחנו נלמד את זה דבר מתוך דבר, אז נצליח, ואם לא, אז הטבע יחייב אותנו על ידי ייסורים ואנחנו נסבול עד שנבין שאין ברירה, חייבים ללמוד את החיים שלנו ולשנות, וכך להתקדם.
אבל שוב, בכל דבר שאנחנו רוצים שיתקיים נכון, צריך לתקן קודם את הסביבה. אנחנו לא יכולים לטפל בשום דבר בנפרד. אנחנו רואים ילדים שמתפתחים לא נכון מפני שהסביבה שלהם לא נכונה. הסביבה שלהם לא נכונה מפני שהסביבה היותר רחבה לא נכונה ולא מטפלת בילדים שנמצאים בפנים. כל הזמן אנחנו קודם כל צריכים לדאוג לרחם, לסביבה ולראות את האדם כתוצאה מהסביבה. ולכן אם נלך כך, אז תמיד יצא לנו שאנחנו דואגים למשהו יותר מתקדם, יותר רחב ותמיד יהיו בו שינויים, וכבר בהכרח יהיו שינויים לטובה. או שזה האדם לעומת הסביבה או שזו קבוצת אנשים, או כל העולם והמשפחות בפנים. אנחנו צריכים לדאוג לזה שנראה את הטבע כרחם כללי.
וכשאנחנו בחברה האנושית נגיע לאותם הממדים ונתקן את היחס בינינו כך שנכלול בתוכנו את כל היחס שלנו לטבע הכללי, לדומם, צומח, חי ואדם עם כל החברה האנושית בפנים לכל החיים שלנו, אם אנחנו נתחיל לדאוג לזה כולנו יחד, וכולנו יחד נהיה בפנים כמו עובר בתוך הדאגה שלנו הכללית כמו ברחם, אז אנחנו נגיע לתיקון השלם. זה בעצם נקרא "גמר התיקון".
אז אנחנו צריכים ללמוד מתוך היחס של הרחם לעובר איך אנחנו צריכים לבנות בצורה הדרגתית, סביבה יותר ויותר דואגת, מייצבת נכון כל אדם ואדם וסביבה שבעצמה מתעצבת נכון, על ידי הדאגה הכללית שלנו. יש מה ללמוד בכל שלבי העיבור, בתשעה ירחי הלידה. כך אנחנו עולים מדרגת החי לדרגת המדבר.
אני לא רואה בצורה גלובלית שום אפשרות להגיע לתיקונים באופן שאנו פועלים כיום. לא בחיי משפחה, לא בהכנת בני זוג, לא בתהליך של העיבור, וההנקה וכן הלאה, אם אנחנו לא נדאג לסביבה יותר רחבה כל פעם. לכן אפשר לתת טיפים, תעשו כl או אחרת במשפחה. כל אדם יכול ללמוד מזה לפחות בתוך המשפחה שלו, אבל בסך הכל המעוות הזה לא יתוקן, עד שאנחנו לא נגיע לתיקון הגלובלי לכל זה.
עכשיו אני חושב שאם היינו מלמדים את האנשים במקצת, לא כמו שאני רואה בסרטים שמראים איך עוברים מתפתחים בתוך הרחם. למדתי את זה עוד באוניברסיטה כשלמדתי ביו קיברנטיקה, ביולוגיה, לא רפואה אלא גוף האדם, פיסיולוגיה, פסיכולוגיה, אנטומיה. אני רואה שמראים את הסרטים האלו לאנשים, ומה יש להם מזה?
אנחנו צריכים לראות בזה את המרכיב הרוחני, את היחס של הטבע להתפתחות החיים. יחס של אמא, כשהטבע מחייב את הגוף שנקרא אמא, לדאוג ליצירת חיים חדשים. כך היחס של כל האנושות צריך להיות, כמו אמא. צריכה להיות דאגה למה שמתפתח בתוך החברה האנושית. ואם היינו מכינים בצורה כזאת את סרטי החינוך אני חושב שהיינו קצת מתקדמים בזה, בגישה הכללית הנכונה לחיים. זה כעין מין מבוא.
ניצה: אז נתחיל לפי הסדר. קודם כל עוד לפני שבכלל נוצר ההיריון, יש את השלב המקדים שהוא שלב שמתעורר באישה וגם בגבר רצון, רצון בעצם להמשיך.
יצאנו מהאיזון מפני שאנחנו לא יודעים באיזו צורה חיו אנשים בעבר, כשהיו יותר קרובים לטבע. אפילו שהיו אותן הבעיות שיש לגברים ולנשים, כדי להביא ילדים, מספרים שבימי קדם אפילו המחזור היה באותה התקופה לכל הנשים באותו הזמן, לפי הירח בדיוק, ובדיוק בהתאם לאותם השלבים היה הכל. כך בדיוק העובר מתפתח, לא שאנחנו צריכים היום להיכנס לרופא ולשאול אותו, והוא בודק ועושה לנו אולטרה סאונד ועוד מי שפיר, ועוד אלף ואחת בדיקות. בשביל מה? גוף מתוקן יודע בדיוק אם העובר נקלט או לא נקלט. אם מתחיל הריון או לא, כי זה שינוי של המערכות מקצה לקצה.
הגוף המתוקן מרגיש שבוע אחר שבוע מה שקורה לו בפנים, כי זאת הדאגה שלו. ומפני שהאגו שלנו גדל מעל דרגת החי לדרגת המדבר, ולא תִקנו אותו לגובה הזה של המדבר, ביחס יפה לכולם, ואהבת לרעך כמוך, אז התוצאה מכך היא שבגובה הזה אנחנו מפסיקים להרגיש את עצמנו, וחסר לנו כתוצאה מזה יחס לעובר. ואז אנחנו לא מרגישים מה קורה לנו. "דוקטור אני בהריון או לא בהריון", מה זה, איך זה יכול להיות דבר כזה? או "באיזה חודש אני"?
ניצה: ועוד אפילו לפני כן, מתי יש לי ביוץ.
ואיך ומה ללדת, כל הדברים האלו הם ממש לא לפי הטבע הנכון. לכן ככל שיותר נתקדם, אם נאחר, נפגר בתיקון האגו שלנו, נראה יותר ויותר בעיות דווקא בשטח זה. אז כמו שאנחנו רואים את המשפחה בכלל, את החד הוריות שהופכות למשפחות, כך גם קורה בכל נושא הלידה. והתיקון לכך הוא רק בתיקון היחסים בינינו, מפני שבזה אנחנו מתקנים אותו הרצון שנקרא "אדם", שגדל בנו מעל הרצון של דרגת החי.
ובזה נתחיל להרגיש, שאנחנו מתקנים אותו, כמו שנתחיל להרגיש את הזולת, אנחנו נתחיל להרגיש את עצמנו ומה שקורה בנו, נרגיש את היחס לחיים שמתפתחים בנו, בצורה גלויה.
אורן: מה הקשר בין זה שנתחיל לפתח יחס טוב לזולת, לבין היכולת שלנו לפתח רגישות לחוש את התהליכים שמתרחשים בגופנו למשל כמו הריון?
אם היינו נשארים בדרגת החי, אז היינו מרגישים את הכל כמו חיות. היינו מזדווגים לפי העונות, היינו מביאים את הצאצאים, והכל היה בסדר. אבל חוץ מדרגת החי, גדל בנו רצון, והרצון הזה הוא אגואיסטי לנצל את הסביבה ולא להיות איתה בהרמוניה כמו שחיות נמצאות בהרמוניה הכרחית, אינסטינקטיבית, טבעית, עם כל הסביבה. הן אוכלות זו את זו לפי פקודות הטבע, זו לא הבחירה שלהן. ואנחנו, ההיפך, לפי הבחירה שלנו אנחנו הולכים לפי האגו שלנו ומפתחים יחס אכזרי אחד אל השני וזה מנתק אותנו מהרגשת הזולת. זה מכסה את כל התחושות הטבעיות שלי. אני לא מרגיש כמו החיות את הצונאמי שמתקרב, למה? אני לא מרגיש שבעוד יומיים יתפוצץ הר געש לידי. למה? בצונאמי שהיה באסיה, אף חיה לא ניזוקה, כולם ברחו להרים, כל החתולים, כל הכלבים, כולם ברחו. אף כלב לא נשאר ליד הבעל שלו, כולם ברחו. הכוח לשרוד עבד בהם.
אנשים לא הרגישו שום דבר. אפילו כשראו גלים שמתקרבים, לא הבינו מה זה. תראו עד כמה התנתקנו מהטבע באגו שלנו, אנחנו לא נמצאים בקשר עם הטבע. עלינו מדרגת חי לדרגת מדבר בכוח הרע, לא בכוח הטוב. כי במקום להתקשר אליך ולסביבה, לדומם, לצומח, לחי ולמדבר כמו שאני צריך להיות מקושר בצורה אינטגרלית, אני לא מקושר בצורה הדדית, אני בונה חומות, אני לא רוצה לקבל כלום מאחרים, אני לא רוצה להיות איתם בקשר, רק לספוג. אני בונה פילטר כזה סביבי, שפועל רק כלפיי, וממני החוצה, כלום.
ואז קורה שאני מאבד את התחושות ההכרחיות לטבע. אני צריך לבנות אלפי מכשירים כדי לדאוג, לדעת האם הסביבה בריאה או לא, אם היא טובה או לא, או שהיא עד כדי כך רעה שעוד מעט יהיה לי כך וכך. אני לא מרגיש את זה, חיות מרגישות.
אורן: אבל זה קורה בטבע, ואתה אומר שאיבדנו את התחושה של מה שקורה בגוף שלנו. נתת דוגמה שאישה שנכנסת להריון לא מרגישה שהיא בהריון, לא מרגישה באיזה חודש, אפילו באיזה שבוע היא נמצאת.
כן, כי אני דוחה את החיים החיצוניים ולא רוצה לקחת אותם בחשבון, זה מקשה, אני מרגיש את היחס שלי כלפי החיים שבי בצורה יותר מעורפלת, לא בצורה ברורה. האשה צריכה לעשות אלף ואחת בדיקות. אילו בדיקות? וגם איך שאנחנו מתקשרים זה לזה, למה אני צריך להתקשר לאישה הזאת ולא לאישה הזאת? בטבע הכל בסדר גמור, הזכר בא אל הנקבה, מריח ויודע שמתאים לו וגמרנו או מקסימום טועם את השתן ויש לו מעבדה שלמה בפנים, כך שהוא כבר יודע שיש לנקבה ביוץ, שהיא מתאימה ושהיא רוצה להוליד והכל בסדר גמור.
תראה מה שקורה אצלנו. זה לא בגלל שאנחנו מפותחים יותר, זה מפני שאנחנו מפותחים בצורה רעה ולא בצורה טובה, אחרת הייתי גם מרגיש את האדם לא רק לפי שמתאים לי הגוף שלו אלא מתאימה לי הפנימיות שלו, שזה בדיוק ההשלמה שצריכה להיות גם בדרגת האדם. ומפני שאין לנו את ההשלמה הזאת זה לזו, אנחנו לא יכולים להתקיים. לפי הגוף שלי נוח לי להיות ליד האישה. היא מטפלת בשלה, אני מטפל בשלי, אנחנו משלימים זה את זו, יכולים להסתדר יפה.
למה אנחנו לא מסתדרים? כי בדרגת המדבר, בדרגת האדם שגדל בנו, אנחנו שנינו אגואיסטים, אף אחד לא יכול להתקשר לשני. ולכן מגיעים כל הקלקולים האלה, הם כבר קלקולים בדרגה גבוהה שמשפיעה על כל הדרגות התחתונות. כמו שכתוב, שהאדם המתקן את עצמו בדרגת האדם, גם דרגות דומם, צומח וחי מצטרפות לדרגה הזאת, גם באדם וגם בטבע החיצוני.
אורן: אתה חושב שהאדם היום, יכול לחדש את היכולת לחוש מה קורה לו בתוך הגוף כמו בעבר?
אנחנו יודעים שיש טכניקות מיוחדות, אלה טכניקות, זה לא תיקון, אבל טכניקות כאלה שהאנשים יכולים להרגיש אותן בחושים מיוחדים.
אורן: לא בצורה כזאת, אני התכוונתי דווקא כמו שאתה ציירת, אם אשפר את היחס שלי לבת הזוג שלי אני בזה אגביר את הרגישות שלי לזהות מה קורה בתוך הגוף שלי, ואני ארגיש גם את הגוף שלה?
אתה תרגיש אותה בכל הדרגות, דומם, צומח, חי, מדבר שבה.
אורן: מה זה דומם, צומח, חי, מדבר שבה?
בכל הגוף שלה, כל התפקוד שלה, הכל, "רואה מסוף העולם ועד סופו". זה נקרא שאתה רואה את כל הטבע כמנגנון הדדי אינטגרלי, כאחד, עם כל מה שקורה כאן בכל הרמות. לכך אנחנו צריכים להגיע לכך. זה נקרא המדע, החכמה הא-לוהית, זאת אומרת ש"א-להים בגימטרייה הטבע", זאת אומרת שזה ממש מגיע לאדם.
עד כמה שנלך לקראת תיקון היחס בינינו, נתחיל להרגיש את עצמנו כקשורים יחד, אנחנו גם נתחיל להיכנס להרגשות מה קורה בדרגות של חי וצומח ודומם. ואז בוודאי שאני לא אצטרך רופא. הרופא זה קלקול, מפני שיש בנו קלקולים. אני לא אצטרך לדעת שום דבר על ידי מכשירים, על ידי מדע. למה? כי המדע יהיה בי. אני לא אצטרך פיסיקה, ביולוגיה, כימיה, זואולוגיה, כלום. אני אפתח חושים, בהם אני אתקשר לטבע בצורה טבעית. אני אראה וארגיש מה שקורה בעוד אלף פרסאות מכאן, שנות אור מכאן, ומה שקורה בלב האדם, ומה שנמצא בצומח ובחי. עד כדי כך שאני אהיה יחד עם כל זה במנגנון אחד עד כדי כך שאני אנהל את הכל טבע. כל תנועה של איזה אריה ואיילה ודג וציפור, תהיה קשורה אלי. אם אנחנו נאזן את עצמנו עם הטבע, הכל יהיה בהרמוניה אחת. ואנחנו נרגיש כל פרט ופרט.
עכשיו אנחנו לא מרגישים כלום, אנחנו אטומים לגמרי. כמו שאין לנו חושים לזה, אלה כבר חושים מעל דרגת החי. כל החושים שלנו הם ראייה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש, והם שייכים לגוף החי. וכאן היחסים צריכים להיות אחרים, ששייכים לדרגת המדבר, דרגת האדם. איפה דרגת האדם שבנו? היא לא נמצאת בכלל.
ואז מגיעים למצב שבו אני מרגיש שכל הטבע כולו, הוא שלי, אני נמצא בדבקות איתו. זה נקרא להגיע לדבקות עם הא-להים, עם הבורא. זו ידיעה והרגשה שלמה לכל הפרטים. ואני לא מרגיש בזה שום בלבול וקושי, מפני שהכל זה אני.
אורן: הזמן שלנו הסתיים לשיחה הראשונה על הריון ולידה. הנושא הזה פותח לנו אופק אדיר. אז תודה הרב לייטמן, נמשיך לדבר על הנושא הזה של הריון ולידה, היה מרתק. תהיו איתנו גם בשיחה הבאה, על הריון ולידה, איך להיות בריאים יותר, איך להיוולד לחיים חדשים.