אורן: שלום. תודה שאתם איתנו, אנחנו כאן ב"חיים חדשים", סדרת השיחות הלימודיות עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן. שלום הרב לייטמן. שלום ניצה מזוז.
שלום לכולם.
אורן: אנחנו לומדים מהרב לייטמן איך ליצור את החיים שלנו כאן בישראל כחברה ישראלית חדשה, איך לבנות חיים חדשים שבהם כל אחד מאיתנו כפרט וכולנו ביחד נוכל להתחיל ליהנות מהחיים, ביחד. לומדים איך ליהנות ביחד, איך לחיות ביחד, מה זו רשת הקשר, מהי רשת הקשר שקושרת בינינו, אילו תובנות היא מביאה איתה, מה כדאי ללמוד ממנה ואיך כדאי לנהל את חיינו בתבונה, כאן בארץ, מכאן והיום. בכל פעם אנחנו לוקחים היבט מסוים של החיים שלנו, ואנחנו היום רוצים להתמקד בקשרים בינינו, בין אדם לחברו, מערכות היחסים בינינו, איך אפשר לקחת אותם למקום מתקדם יותר, משופר יותר, שיתאים לקשרים שכבר קיימים בינינו עכשיו.
ניצה, בואי תפתחי ותכניסי אותנו בבקשה.
ניצה: בתוכנית האחרונה סיפרת לנו על רכילות ועל לשון הרע. ולמדנו שהתופעה הזו שהיא כל כך נפוצה וטבעית אצלנו היא משהו שמאוד מזיק לנו היום, אפילו באופן יותר משמעותי ויותר עוצמתי בגלל שאנחנו חיים באיזו רשת קשר מאוד הדוקה. והבנו שהנושא של לשון הרע ורכילות, מעבר לעובדה שזה לא נעים ולא יפה, כמו שידענו עד היום, זה ממש יוצר נזק נוראי. והכי נורא שזה מזיק לנו. כל אחד מבין שבעובדה שהוא חלק מתוך מערכת שהיא בתוך אינטראקציה של לשון הרע, הוא נפגע, בין אם הוא זה שסיפר או בין אם הוא זה שרק הקשיב, הוא לא עשה פעולה מבחינתו, הוא קיבל מידע וזה כבר נזק.
כשסיפרתי את זה לחברות שלי, אף אחד לא רוצה להזיק לעצמו, אז היה ברור שצריך לעשות איזו שיחה וסדנה. הזמנתי חברות שלי, יש פה עשר חברות, נשים שעוסקות במקצועות חופשיים, חלקן נשואות חלקן לא, והנושא של רכילות ולשון הרע זה משהו שכולנו מכירות מקרוב מאוד. והיינו רוצות לדעת מה אנחנו יכולות לעשות או אילו תרגילים אפשר לתרגל כדי להימנע ממצב כזה וכדי לא להזיק לעצמנו?
הידיעה הזאת שהיצר שלנו הוא רע לא מגיעה לאדם בבת אחת. הרצון זה היסוד של האדם, כי כל חלקי המציאות, דומם, צומח, חי ואדם, המְדבר, הם כולם שונים זה מזה וגם כל אחד שונה מאיתנו. למשל באנושות, בצמחים, בדרגת חי ודומם, כל אחד שונה מהשני בגודל ובאופי של הרצון שבו. הרצון זה היסוד של כל נברא.
והאדם, כמו שדיברנו, הוא לא נמצא באיזון אינסטינקטיבי בתוך הטבע, אלא יש בו רצון שהוא מעל הטבע, כשהרצון הזה הוא הפוך מהטבע, הוא בא כדי להוציא אדם מעל הטבע, שהאדם ינהל את עצמו איך שבא לו, לפי הרצון האישי שלו. זאת אומרת, רצון רע, יצר רע, מוגדר בזה שאני לא מתחשב בשום דבר שקורה עם הסביבה שלי. דומם, צומח וחי נמצאים במערכת ובצורה אינסטינקטיבית הם קשורים אליה, ואנחנו רואים שאפילו שהם אוכלים זה את זה, משתמשים זה בזה, נאבקים זה עם זה, הכל לפי פקודות הטבע שקָמות, מתעוררות בהם ומנהלות אותם.
והאדם, פקודות הטבע שבאות, מתעוררות ומפעילות אותו, הן פקודות כאלו שאנחנו לא רוצים להתחשב באף אחד אחר חוץ מאשר בעצמנו. אז במידה שאני פוחד, שאני מרגיש שזה יכול להזיק לי, שאני רואה את הנזק, במידה הזאת אני מונע את עצמי מלהשתמש ברע שבי. אבל במידה שאני יודע שאני יכול לפרוץ וללחוץ ולנהל ולשלוט, אני משתמש בזה בלי שום מעצורים. זאת אומרת, הנטייה שלי, הדחף הטבעי שלי, מהטבע, הוא כזה שאני רוצה לשלוט בכל. ובשליטה הזאת עצמה אני מוצא את קורת הרוח, את התענוג. ויחד עם זה אני לא מודע עד כמה שאני בזה מזיק לעצמי.
רק בזמן האחרון, כשהקשר בינינו מתחיל להיסגר ואנחנו מתחילים להרגיש את עצמנו תלויים זה בזה, מתעוררת המחשבה, איך אנחנו יכולים לסדר בינינו קשר כזה שאנחנו תלויים בזה בזה, שההשפעה שלי על הזולת לא תשפיע עלי חזרה בצורה רעה? ואז יוצא שאני רואה את עצמי מיום ליום יותר ברור בצורה כזאת שכל השפעה רעה לזולת חוזרת עלי ולכולם יחד, ומכולם עלי ואני על כולם. אנחנו נמצאים במצב אנוש כאילו. מצד הדחפים הפנימיים שלי אני כל הזמן רוצה לנצל את כולם, כל הזמן רוצה להרע לכולם, להוריד אותם כמה שיותר, להשתמש בהם בלי להתחשב באף אחד. מצד שני, אני מתחיל לגלות שכמה שאני מתייחס לאחרים בצורה כזאת אני מקלקל בזה את היחס שלהם אלי ובזה גם אני בעצמי לא נהנה.
זאת אומרת, אם פעם הייתי יכול להתייחס בצורה רעה הדדית עם כולם, היום בגלל שגודל הרע שבנו כבר הגיע לכאלו מימדים שאנחנו לא יכולים ממש לשלוט, גם הרע הזה שולט עלינו, הרשת סגורה, ואז כל אחד ואחד מתחיל להרגיש שהוא נמצא באיזה מצב שכל רגע יכול להיות איתו כל דבר והוא לא יכול לנהל את עצמו, הוא לא יכול לנהל את החיים שלו, הוא תלוי באלפי גורמים. כל הגורמים האלו, בסופו של דבר, הם גורמים רעים, מזיקים, מאיימים עליו, והחיים שלנו מתחילים להיות חיי ג'ונגל, והלוואי והיו כך, כי דווקא בג'ונגל זה מסודר לפי הטבע. החיים שלנו מאוד מאוד אומללים. אנחנו בזה הורסים את עצמנו, משפחות, חינוך הילדים, עתיד הילדים, האקולוגיה, התרבות, החינוך, הכל נהרס. וכל ההרס בחברה האנושית רק מתוך הטבע של האדם.
לכן הפיתרון בזמן האחרון כאילו מתבקש שאנחנו ניתן לזה פיתרון, בגלל שאנחנו כבר הורסים גם קשרים פיננסיים בינינו, קשרים כלכליים. שאם אנחנו לא נוכל לסדר אותם, לא יהיה לנו מה לאכול, לא נוכל להתקיים אפילו בצורה בסיסית, הכרחית. זאת אומרת, הגענו למצב שחוסר קשר נכון בינינו מאיים על החיים שלנו, על הקיום שלנו. קודם לא חשבנו על זה, ואז בנינו כל מיני חוקים, עד כמה שאפשר "להיכנס" בשני ועד כמה לא, עד כמה זה נקרא רכילות "נורמלית" ועד כמה שכבר פונים לבית משפט ועוד ועוד.
אלא עכשיו אנחנו מדברים כבר על מצבים שאי אפשר לסבול את זה יותר. והאנושות נמצאת במצב מיואש, כמו ילד קטן שלא יודע מה לעשות, הוא נמצא בפחד, הוא נמצא באיום, הוא לא יודע לאן לברוח, כאילו סוגרים עליו מכל הצדדים. קודם לא הרגשנו שזה סוגר עלינו את כל הצדדים, כי לא התגלתה הרשת הטוטאלית הזאת, שקושרת אותנו יחד. עכשיו שזה כך, אז אני רואה שהעולם הוא נורא. קודם זה לא היה כל כך, אבל בכמה עשרות השנים האחרונות אנחנו כבר מרגישים שנורא ואיום.
למרות שיש אנשים שעוד רוצים להרוויח כך או יש אנשים שלא כל כך, "אלה החיים ונמשיך עד כמה שממשיכים". אבל בכל זאת אנחנו מדברים בצורה קצת יותר בוגרת, איך בכל זאת לשפר משהו שלא נידרדר. כי להידרדר יותר זה לסכן את הקיום שלנו, את הקיום של כל האנושות. וכבר אנחנו מדברים בצורה פשוטה על מלחמת עולם, מלחמה אטומית ועוד כל מיני דברים. ושיכול להיות שאנחנו הולכים לקראת מכות טבע כאלו שלא נוכל להתמודד איתן, אנחנו כבר כאילו מסכימים, מה שיהיה יהיה, נזרום הלאה.
אפשר להרחיב בלי סוף, אבל יוצא שהדבר היחיד שהוא גורם רע זה הטבע של האדם, ואם לא נתקן את טבע האדם, אז אנחנו לא נוכל לשרוד. אנחנו התחלנו את הנסיגה מאותם החיים שאפילו היו לפני חמישים, שבעים או מאה שנה, אנחנו כבר צונחים, ובצורה מאוד מהירה. ומה שלפנינו, כמו שאומרים לנו סוציולוגים, מדענים, אנחנו ממש נמצאים באיום גדול מאוד מאותה מערכת שבנינו. כי היא, כמו שאנחנו מגלים עכשיו, גם משפיעה כל כך על הטבע החיצון, שנקרא אקולוגיה בסך הכל, הסביבה הגדולה, שאנחנו נהרוס את עצמנו ממש.
לכן תיקון האדם זו בעצם הבעיה שנמצאת לפנינו. ולא סתם אנחנו רואים שביסוד של היחס הנכון בין בני אדם נמצאת אותה אמרה, "ואהבת לרעך כמוך", אמרה יפה, עתיקה, מתקבלת על כולם ולצערנו לא מתממשת על ידי אף אחד. איך אנחנו מגיעים דווקא משנאה לאהבה? זה בעצם היסוד, הנקודה העיקרית שעליה אנחנו צריכים לחשוב. והאם אנחנו יכולים לגשת לאיזה פתרון גלובלי? שזה לא נראה כל כך מציאותי, אנחנו רואים שהאגו בין המדינות הוא הרבה יותר גדול מאשר אגו בין בני אדם קטנים. ויש הרבה ציוויליזציות ששייכות גם לדתות ויש בזה הרבה מאוד בעיות.
ולכן לגשת בצורה גלובלית ולהתחיל לשנות את זה, זה לא בשבילנו, בינתיים, לפחות באותו גובה השאלה שאת שואלת, שאני עם החברות שלי רוצות איכשהו לסדר את החיים שלנו לפחות, אנחנו קשורות בחיים, אנחנו תלויות זו בזו, אנחנו נפגשות כל הזמן, לכל אחת יש משפחה או שהיא חיה לבד, לא חשוב, בואו נעשה איזו מיני חברה, יש לנו אותה, שאנחנו בה גם מדברות כל הזמן, גם חיות בינינו, שיהיה בינינו יחס טוב, אנחנו כבר נבנה לעצמנו מין חברה שנרגיש את עצמנו בנוחות, ביחס יפה, טוב. ברוגע.
איך לעשות? לזה אני חושב שיכול להיות פיתרון רק על ידי דיבור. שדווקא נשים אוהבות, אבל במסגרת מסוימת, בתכנית הנכונה, שאם אנחנו כך נעשה, אנחנו נגיע לאיזה סיכום יפה, תוצאה יפה. אז אנחנו צריכות קודם כל לדבר על השלבים האלו, על טבע האדם, מבלי לייחס את זה לעצמנו. בכללות, טבע האדם, הטבע הכללי, במה ההבדל בין האדם לטבע? ביצר הרע שבו. עד כמה שהאדם מנוהל רע על ידי הטבע הרע שבו, ברצונות, בהסתכלות, ביחס, בכל מה שהוא רואה בעולם. שהכל הוא רואה בצורה תחרותית, איך להחזיק את עצמו יותר גבוה מאחרים, בדברים האלה.
אנחנו צריכים לדבר, דיברנו על זה כבר הרבה, שקודם כל עלינו לברר, מי אנחנו ובאיזה עולם אנחנו נמצאים, באיזו סביבה? זה דבר אחד. דבר שני, אנחנו צריכים לדבר על המצב הטוב, נדמיין אותו כטוב, יחס יפה לזולת. זאת אומרת, נניח אנחנו, כל אחת לחברות, במסגרת החברה המצומצמת שלנו, איך אני משתדלת להיות טובה לכולן. אז בזה אני מגלה שלהיות טובה לכולן, אני יכולה אך ורק בתנאי שאני מתעלה מעל האגו שלי. איך אני יכולה להתעלות מעל האגו שלי? מי יכול לעזור לי בזה? אני לא מסוגלת, אני כל הזמן מגלה את עצמי שאני כל הזמן בפנים, איך אני מתעלה?
וכאן יש לנו דווקא שיטה מאוד פשוטה, אנחנו רואים עד כמה שאנחנו תלויים בסביבה. אם הסביבה, אם החברות, ידברו עכשיו בצורה של אהבה, של יחס, של התחשבות, של תשומת לב אחת לשנייה. שהן יתנו לי בזה דוגמה שהן ידברו כמה שהדבר הזה הוא נעלה, יפה, אני רוצה או לא רוצה, גם אתחיל לחשוב כך. כי הן ישפיעו עלַי, השפעת הסביבה על האדם היא טוטלית. אין לי שום אפשרות להתגבר על עצמי, אלא רק על ידי הסביבה, שהיא תכריח אותי בהשפעתה עלַי, להתגבר על הטבע שלי.
ולא יהיה לי קשה. הן יעשו לי מה שנקרא שטיפת מוח. אני אקח מהן דוגמה, כי כך אני מתרשמת מהן כל הזמן, אז אני אתרשם מהן לטובה. וכל הזמן אחשוב אז בצורה כזאת. זאת אומרת, מה שאנחנו צריכים, אנחנו צריכים לבנות חברה מלאכותית, כאילו שאנחנו נמצאים כבר בצורה המתוקנת. עשר נשים מתוקנות, יושבות ומדברות על אהבה, על חיבור, השפעה הדדית. איך אני רואה את כולן בצורה יפה, מוצלחות, יפות, נעימות, מסורות לקרובים, למשפחה, לאנושות, לנו, לכולנו, בינינו.
כל הזמן לדבר עד כמה שזה חשוב, עד כמה שזה אפשר. עד כמה שאפשר לתת דוגמה בזה מאחת לשנייה, וזה בהכרח ישפיע על כולן. ולאף אחת לא יהיה קשה לקיים את זה. ואנחנו פתאום נתחיל להרגיש, ביחסים החדשים בינינו, המלאכותיים, שבאמת אנחנו רוכשים שם רגש חדש, תכונות חדשות, הסתכלות חדשה.
זה יתעורר מבפנים, פתאום אני מתחילה לגלות שביחס כזה שאני בהשפעתם מסתכלת על החיים ועליהם בצורה החדשה הזאת, שאני רוצה לתרום, לתת, לעזור, לאהוב, להיות תמיד מוכנה לשרת אותם וכן הלאה. פתאום אני מתחילה להרגיש שיש בזה כוח חדש, יש בזה איזו אצילות, יש בזה משהו גדול, גבוה, מאוד מיוחד. ומקבלים כוחות, כוחות אדירים, גדולים מאוד, מפני שכולם נכללים מכולם, אז אני מקבלת עכשיו כוחות שהם פי עשר יותר ממה שהיה לי, וזה עוזר לי ודאי להתגבר על הרע שבי ולהתקיים בצורה יפה וטובה, בהרמוניה עם כולם.
מה בעצם עשינו? אותו דבר מה שהטבע לא עשה, בכוונה עלינו, על דרגת המדבר, על דרגת האדם, כמו שעשה כלפי דומם, צומח וחי, אנחנו בנינו את הטבע, את הסביבה, בצורה מלאכותית, השלמנו אותה להשפיע עלינו, ואז אנחנו מתקיימים עכשיו בצורה יפה. מה כאן העניין? מאוד מיוחד, שאנחנו בעצמנו כאילו בונים את הטבע בצורה טובה, את הסביבה, שהיא תשפיע עלינו. אני בונה את הטבע. אני בונה את הסביבה, את הטבע, והטבע המשפיע עלַי ואז אני שוב משפיע על הטבע, משנה את הסביבה עוד יותר, והסביבה עוד יותר משפיעה עלַי.
זאת אומרת, אני משלים את דרגת האדם באותו יחס שחסר מהטבע, ובזה אני משלים את כל הבניין הגדול הזה שנקרא "המציאות" או "הטבע הכללי". ובזה אני מתחיל להשיג כוחות, להשיג את התוכנה הכללית של הטבע, להשיג את הפנימיות שלו, להשיג עד כמה שזה פתאום גדול ורחב. אני מקבל מזה כוחות ושׂכל לנהל את עצמי דרך אותה הסביבה, לנהל את כל האנושות דרך אותה הסביבה, ויוצא שבצורה כזאת החיים נפתחים לפנַי, אני בזה פותח כביש כאילו, דרך רחבה, להצליח בכל, להיות מזדהה עם כל המציאות, להיות באמת מעל כולם ולא להיות הכי גרוע והכי ניזוק מכולם, זה מה שניפתח.
סך הכל בקבוצה קטנה, שזה עשרה גברים או נשים, מעורב בינינו, לא חשוב, שהסכמנו להתנהג בצורה כזאת. זה בעצם העיקרון.
ניצה: אם הבנתי נכון, זה בעצם העיקרון הכללי לכל נושא שנרצה לעסוק בו.
אין לתקן, אלא רק בצורה כזאת, כל דבר.
ניצה: אנחנו התאספנו פה בגלל נושא מאוד מסוים, אנחנו רוצות סדנת רכילות, סדנת לשון הרע, בשביל זה בעצם התאספנו. אתה נתת תמונה מאוד רחבה, שבפְנים נכנסים המון דברים.
כולל רכילות.
ניצה: אני רוצה לעשות פוקוס רק על נושא הרכילות ולשון הרע, איך אנחנו מתגברות על זה? הרי זה משהו שהוא ביום יום שלנו, אני מתקשרת לחברה ההיא ומספרת על זו. אפילו דברים טובים.
אם אלה דברים טובים שאת יודעת שמזה את מרבה אהבה בעולם, אדרבא. זה התנאי.
ניצה: אז מה באמת התנאים?
התנאי פשוט. האם בזה אני מרבה קשר טוב בינינו? השפעה טובה? כי כל החברה, מרגע זה והלאה, היא מתקיימת רק כדי להגביר את הקשר היפה, הטוב, בהשתתפות כולם, בינינו. "על כל הפשעים תכסה אהבה". מדברים רק על הדברים הטובים.
ניצה: זאת אומרת, שיש לי סוג של מסננת. לפני שאני בכלל הולכת להעביר משהו, לספר משהו, אני שואלת את עצמי את השאלה, האם במה שאני הולכת לספר עכשיו אני הולכת להרבות את הקשר ואת החיבור בינינו? אם התשובה היא כן, אז אני יכולה לספר. אם התשובה היא לא, אז אני עוצרת, זו בעצם הפעולה שאני צריכה לבצע?
כן.
ניצה: זה נשמע די פשוט.
נשמע.
ניצה: כן, לא בטוח שזה קל לבצע.
בהשפעת הסביבה זה יהיה קל, הסביבה צריכה לדאוג. וכאן אנחנו נוגעים עוד למישור לא מילולי, אלא במחשבות ורצונות. שאם אנחנו רוצות כך, אם אנחנו חושבות כך בינינו, אז אנחנו בזה גם מחזיקות זו את זו, במחשבה. אנחנו כבר דיברנו על זה שכולנו שותפים במחשבות וברצונות שהכל זה רשת אחת, של קשר בינינו.
אם אני חושב טוב, אני בזה עוזר לכולם לחשוב טוב. עד כמה שזה נראה כאילו ילדותי וקטן, זה לא, המחשבה שלנו זה הכוח הכי גדול, הכי חזק שבמציאות. ולכן אם אנחנו מתחילים כך לארגן את עצמנו, אז אנחנו כבר מונעים מעצמנו את כל הרע שבכלל יעלה לנו למחשבה או לרצון.
אורן: כשמדברים רע, כשחושבים רע, אז אנחנו מייצרים זבל בינינו, ברשת המשותפת הזאת. אם נעשה הפוך, אז כשחושבים טוב או כשרוצים טוב לזולת, מה אנחנו עושים?
מתעלים מעל הזבל הזה, אנחנו לא מטפלים בו בינתיים, מתעלים, כאילו אין. "על כל פשעים תכסה האהבה", מכסים אותו הרע הזה בינינו, אין. לא היה. מרגע זה והלאה, רק לטוב. התיקון מתחיל מזה שאנחנו עכשיו רוצים להיות ילדים טובים, מרגע זה והלאה, תעזוב את העבר.
אנחנו לא עד כדי כך מספיק חזקים בטוב הזה, רק החלטנו, אנחנו עוד לא עשינו שום דבר. אנחנו צריכים עכשיו להתחזק בטוב, להתרגל, להביא כוחות חדשים, יחסים טובים, כוחות טובים זה לזה, לבנות בינינו הבנה, הרגשה, רשת כזאת שאנחנו קשורים בצורה הטובה, בהשפעה טובה זה על זה. כשאנחנו את זה מבצעים, שאנחנו כך בינינו נמצאים בזה, אחרי זה אנחנו מתחילים לראות האם אנחנו צריכים לתקן באמת את הרע או לא.
אנחנו מעלים את עצמנו לדרגה שכל הזמן, כל הזמן, רק לטוב חושבים. ואז אנחנו מרגישים מפעם לפעם, ששוב עולה אצלי משהו רע, שוב אני מרגיש רע, וכן הלאה. ואז, יש לי על מה להתגבר. אז יוצא שאני מתחיל את הזבל הקודם הזה, שמתחיל לעלות בי עכשיו, להפריע לי כביכול לחשוב טוב על האחרים, אני מתחיל לתקן אותו. יש לי כבר כוח טוב שרכשתי, אחרי שרכשתי כוח טוב, חפץ חסד, כשהגענו לזה, שאני כבר לא דורש לעצמי, אני כבר עם הרע שלי, שפעם הייתי ברע אליך, אני עכשיו הופך אותו לטוב.
כמו שהיה מינוס, יחס רע, אני הופך אותו עכשיו לטוב. יש לי כבר אפשרות לעשות זאת עם המכשיר הזה, עם הכוח הטוב שרכשתי. מתעורר הרע, עם הטוב אני הופך אותו לצורה הטובה. רציתי להזיק לך במשהו, לא יודע במה, לשרוף את הדשא ליד הבית שלך, אני לא יכול לסבול שהוא כל כך יפה ואצלי שום דבר לא הולך. ראני וצה לשרוף לך את הדשא, אני עושה את זה בצורה הפוכה. אני חושב טוב עליך, על הדשא שלך, איך לעזור לך מכל הלב, ממש משתדל ומשתדל, ועושה.
זאת אומרת, כל הדברים הרעים שהיו בי, הנטיות הרעות, אני הופך אותן עכשיו לנטיות טובות. ובזה אני מתחיל להזרים ביחס בינינו, את הכוחות הטובים, את כוחות האהבה במקום השנאה. האהבה יכולה להיות רק בתיקון השנאה. ולכן היינו צריכים להגיע במשך אלפי שנים לגילוי השנאה, כמו שהיא חונקת אותנו עכשיו, לא נותנת לנו אפשרות להמשיך.
אורן: אני רוצה לספר לך שני סיפורים שצפו בי כשדיברת. קודם כל בעניין הדשא, כשהייתי ילד, גרתי במושב והיה לנו הרבה דשא בחצר. אבל היה לי חבר שהייתי אצלו הרבה, כמו בן בית, והדשא שלהם תמיד היה יותר רך, היה כיף לשחק עליו כדורגל. כל פעם כשהייתי בא אליו הייתי אומר, למה אצלנו הדשא לא מוצלח ואצלם הדשא כמו משי.
במושב היה כזה ג'וב שאנחנו צריכים לכסח את הדשא, עם המכונה עוברים ומכסחים את הדשא. אז פעם באתי אליו ואמרתי, עכשיו אנחנו מכסחים את הדשא. אמרתי אני אצטרף לעשייה, אולי אני אלמד סודות, איך הדשא אצלנו יכול להיות פרוותי כמו אצלו. אז זה תמונה אחת, אבל היא לא חשובה.
ניסית לקלקל?
אורן: לא זוכר אם ניסיתי לקלקל, אבל אני זוכר, הצער היה תמידי. כל הזמן חיכיתי אולי פעם לא ייצא להם כזה פרווה, ולא, זה שנים דשא פרווה. עכשיו תמונה אחרת. הבת שלי יום אחד באה מבית ספר, היא נערה, והיא מספרת לי, חברה שלי בבית ספר אמרה ככה וככה, עשתה ככה וככה. היא מספרת לי על משהו רע ואני כאילו לא מצליח לחבר את המילים למשפט אחד.
היא אומרת, חברה שלי מהכיתה עשתה לי, אמרה לי, התייחסה אליי רע. זאת אומרת התרגלנו, ונחזור לסדנה שלנו, אנחנו כאן בתמונה של סדנה של עשר נשים, התרגלנו שהאנשים הסובבים אותנו, שאולי אפילו אנחנו מגדירים אותם כחברים, מייצרים אינטראקציות רעות אחד לשני באופן שוטף.
אני רוצה לעבור מהתיאוריה למעשה. אמרת שהעיקרון שהצבת עכשיו, זה עזבו את מה שהיה. אנחנו לא כאלה חזקים להתמודד עם מה שהיה ולכן אנחנו עוזבים, חותכים את כל מה שהיה לפני הרגע הזה וביחד, עשר בנות, עשר נשים כאן סביב השולחן, מחליטות שאנחנו רוצות להיות בטוב אחת כלפי השנייה.
וכל אחת עוזבת את הרע מאחור.
אורן: בדיוק. וכאן הבאת לי את השאלה עם הבת שלי. אני אתלבש רגע באחת הנשים. נאמר שאני תופסת את מה שאתה אומר כאן, איך אני נכנסת לתוך הלב שלי ועוקרת משם את כל הדברים הלא נעימים שנניח ניצה עשתה לי אתמול, שלשום, לפני חודש, לפני שנה? אני רוצה לזרום איתךָ, אבל תן לי איזה כלי איך אני נכנסת. זה בפנים, זה יושב לי, מה אני עושה עם זה? עם אחת מעשר הבנות, נניח עם ניצה.
אם כל החברות מחזיקות את החבֵרה האחת להיות למעלה מזה, היא גם תזרום למעלה.
ניצה: איך מחזיקות?
אורן: תסביר את זה בבקשה.
בדיבורים, ביחס. הרי החלטנו שכולן משתדלות. אני לא יודע על הבת שלךָ.
אורן: סתם נתתי דוגמה שמקובל בין חברות.
עשר נשים כמוה שמתאספות, מלומדות, נשים רציניות, עם משקל בחברה, עם הבנת החיים, עם הכל, שהן יושבות והן מחליטות, "מעכשיו והלאה אנחנו לא במחשבה, לא במעשה, לא בדיבור, לא נותנות ליצר הרע שלנו להתייחס רע לאף אחת ממי שיושבת כאן". זה דבר אחד. ודבר נוסף, אנחנו משתדלות בכל הכוח שלנו לחשוב רק טוב על החברות שלנו.
כדי שנוכל לקיים את שני התנאים האלה, לא רע ורק טוב, זאת אומרת, לעזוב את הרע אחורנית שיהיה באיזה מקום ולהתייחס מעכשיו והלאה רק טוב, אנחנו צריכים את השפעת הסביבה. אין לנו כוח. אם אני לבד, לא. אם אני נמצא בתוך הסביבה, אז אני דואג רק לסביבה, לעצמי אני כבר לא דואג. אני יודע שאני תוצאה מהסביבה. כלום לא יעזור לי להחליט מעכשיו והלאה למשהו. אני תוצאה מהסביבה, אני עכשיו דואגת לכל העשר האלו, שיהיו להן מחשבות טובות.
ואז אני צריכה כל הזמן לדבר יפה וטוב, וכל הזמן לתת להן דוגמה. לא סתם שאני מדברת טוב. אני רוצה להביע בזה שכך אני חושבת, שכך אני רוצה, שכך אני מודאגת. ואני אפילו מראה להן עד כמה שאני מפריזה בזה, עד כמה שאני כאילו עושה דווקא טוב. עובדת על עצמי בזה, כדי להראות להן דוגמה, שהן גם צריכות לעבוד על עצמן כדי להתייחס טוב לאחרות. ולא סתם כי אצלי טבעי. אצלי טבעי, אז הן יחשבו, בסדר, היא כזאת.
אורן: אתה יכול לתת לי דוגמה? הנה, גברת ניצה.
פעם בתור חברה דיברתי עם חברה אחרת על ניצה, כל מיני דברים על השערות שלה, על הגבות שלה, על ההתנהגות שלה, איך היא מתייחסת לילדים ועוד ועוד.
אורן: מה שאתה אומר לי עכשיו, אתה תגיד במעגל?
אני לא אומר את זה.
אורן: זה לעצמך.
פעם זה היה.
אורן: פעם זה היה, נכון.
עכשיו והלאה לא. על מה אנחנו מדברים?
אורן: כן, אמרת שאתה צריך להפריז אפילו, להפריז בכוונה.
רק על דברים יפים. אילו שערות יש לה, איךו גבות. אני לא יודע על מה נשים מתפלפלות. לא הייתי בחברה כזאת, לא זוכר את עצמי.
אורן: ברור. פשוט הדגשת שצריך ממש להפריז. מה המטרה, שירגישו שאני מתאמצת בשביל זה?
שאני מחזיק בזה, שזה בשבילי הדבר החשוב ביותר, למעלה מהאגו שלי, למעלה מהטבע הרע שלי. יש רע ויש טוב, ואצלי עכשיו הטוב זה העיקר, על פני הרע. אני נותן להם דוגמה, כדי שכל אחד יהיה כך. אני לא סתם מדבר דברים יפים והכל, כאילו אנחנו צבענו את עצמנו וזהו. לא, אנחנו עובדים על זה. אנחנו כל רגע צריכים להתגבר בצורה מלאכותית.
ואז אנחנו משפיעים זה על זה ולא רק מדברים על דברים טובים. אנחנו מדברים על שבח החברה שקיימת בחוקים כאלו, אנחנו מדברים על זה עד כמה שאנחנו בונים עכשיו את עצמנו ברמה חדשה, ברמה שנמצאת בהזדהות עם הטבע הכולל.
אורן: מה פירוש?
שכל הטבע הוא אינטגרלי, ששם הכל נמצא באיזון, ובאיזון זה באהבה כללית. כל היקום הוא מחשבה אחת של אהבה. כולם קשורים, כולם תלויים, כולם נמצאים בזרימה, בהחלפת אנרגיות ובכל הנתונים, אחרת זה לא היה קיים כמנגנון אחד. ואז אנחנו גם רוצים להגיע לאיזון עם הטבע. זה אולי נשמע מיסטי, אבל אלה הוכחות מהמדע. ואנחנו הולכים לבצע את זה, להרגיש את זה, מפני שאין ברירה, אנחנו רוצים לחיות בחברה טובה. להקל לפחות עלינו, בצורה אגואיסטית, להקל עלינו את החיים.
אורן: יש לי שאלה כגבר אל גבר, נצא רגע מהתמונה של סדנת הנשים. נניח שעשר נשים נכנסות לתדר הזה שאתה מתאר פה עכשיו, אם אני כגבר אסתכל עליהן, מה יקרה לי?
אתה תהיה מושפע מהן עוד יותר מאשר כל אישה מנשים.
אורן: לא במישור הזה אני שואל. אתה מדבר פה על להניע איזה מנוע שכמו עפיפון מעלה אותן לרמת קשר יותר ויותר טובה, עד לזה שהכל אהבה.
הן פתאום מתחילות להרגיש שבזה הן מעוררות בטבע הכללי איזה כוח מיוחד, כוח אינטגרלי.
אורן: על זה אני שואל. אם הן יתחילו את זה, אני כגבר שיסתכל עליהן, תסלחו לי על השאלה, אני אראה אותן יותר יפות? אני אראה אותן כאילו קורנות?
אתה תראה אותן בעיניים שלך, זה תלוי ברמת התיקון שלך. אבל כל אחת מהן תראה את האחרות כמלכת יופי, הנסיכה, היפה, הטובה, המיוחדת, ממש יהלום. כל אחת. כמו שאתה רואה את הילדים שלך. "על כל פשעים תכסה אהבה".
אתה רצית לשמוע האם הן באמת ייראו יפות? הן ייראו יפות בעיני האחרים, אבל לא כמו שכל אחת רואה את האחרות. כי האחרים עוד לא מתוקנים, אבל הם יראו אותן בצורה הרבה יותר נעלה וגם יפה. היופי הפנימי יתגבר על היופי החיצוני ללא ספק, כי זו גם הסכמה חברתית מה זה יפה, מה זה לא.
אורן: מורגש לי, כשדיברת עליהן קודם, והאינטראקציה החדשה הזאת שנוצרת ביניהן, הרגשתי שיש בזה המון עוצמה.
הכל. בזה אתה מעורר את הכוח הכללי שבכל המערכת, שעוזר לך לתקן ולסדר הכל. אין כוח אחר. זה הכוח הכללי, כשכל הכוחות האגואיסטיים שלנו נשארים למטה. אתה רואה כמה שכולם משחקים באותו זבל על חוף הים.
אורן: כשאני כגבר אתקל בכזאת אישה, אני ארגיש שיש בה משהו מיוחד?
היא תכבוש אותך תוך כמה דקות, אתה לא תוכל להתנתק ממנה, מאישה שמאירה בשלמות, ביחס יפה וטוב, בהשפעה כזאת, אתה מטעם הטבע דווקא כזאת אישה מחפש, לא אתה, מי אתה? אתה לא שולט על עצמך.
ניצה: למה באמת גבר נמשך לאישה כזאת? מה הוא מרגיש ממנה?
כי זו שלמות. זו שלמות. הוא מרגיש. היא שלמה. וזה קונה אותו. הוא ילך אחריה כמהופנט. זה מאוד מושך, את כל האנשים. זה לא חשוב גברים, נשים, כל אחד ודאי שמסתכל מנקודת המבט שלו.
אורן: מה קורה אחרי שהוא התהפנט מכזאת אישה?
זה לא אומר שהיא תמשוך אותו מינית, אלא כאישיות.
אורן: ברור. אז היא בעצם הופכת להיות כמו מגנט. יש בה כאילו כוח פנימי.
"שלמות" זה נקרא.
אורן: אוקיי. אתה אומר שגבר כאילו נדבק לזה.
כמו תינוק באמא.
אורן: למה?
כי היא מקרינה שלמות, כמו אמא לתינוק.
אורן: האמא הזאת בנתה לעצמה קשר חזק עם החברות שלה, הנשים, שממנו היא קיבלה את העוצמה הזאת, את השלמות הזאת, ועכשיו היא נהייתה ממש מושכת פנימית. ונניח שנמשך אליה איזה גבר, איך היא כאישה יכולה, אמרת שהיא כמו אמא והוא ילד קטן, איך היא יכולה לצרף אותו לאותו עפיפון שיש לה?
לאותן עשר נשים?
אורן: לא לאותן עשר נשים. המקום הזה הוא כוח אדיר, זה נשמע לי כמו עמדה של עוצמה וכוח ויכולת השפעה מאוד מאוד חזקה, איך היא יכולה עכשיו באינטראקציה הזוגית שלה עם הגבר שעכשיו מתקרב אליה, איך היא יכולה להכניס אותו גם לסירקולציה הזאת ולעבור מרכילות ורע.
הוא מיתקן על ידי השפעתה, אם זו משפחה. כי משפחה זו קבוצה.
אורן: זה מה שאני שואל, מה עכשיו היא יכולה לעשות איתו?
כלום.
ניצה: היא לא צריכה לעשות כלום.
לא צריכה לעשות כלום. ביחס שלה לכל דבר, לחיים, אליו, לילדים, הוא מוקרן על ידה, מקבל הקרנה ממנה, השפעה ממנה כך שגם הוא משתנה. והילדים גם כן.
ניצה: כלומר כל המשפחה נהנית מאותה העבודה שהאישה עשתה עם אותה קבוצת הנשים.
כן. כי נניח שהם יחד קיימים, אפילו בלי לדבר איתו, עם גבר רצוי לא לדבר, כי יש כאן כל מיני דחפים של הגבר, שאני הגבר, איך אישה משפיעה עלי, מלמדת אותי? אלא היחס שלה לחיים, לילדים, לבית, לכל דבר, כשהיא מתחילה להשתפר, הוא משפיע על כל המשפחה, כי משפחה זו גם קבוצה. כי היא נמצאת שם באותה סדנה בלתי פוסקת, בדומה לחברות שלה.
אורן: אמרת קודם שכל אחת מעשר הנשים, לבד אין לה כוח, ולכן היא מבינה שלעצמה היא לא דואגת, היא רק דואגת לאחרות, לתשע הנשים האחרות, שיהיו להן מחשבות טובות.
כן.
אורן: אני אגיד מה הבנתי, ותקן אותי אם אני טועה. יש בי משקעים ורגשות עזים לגבי כל אחת מתשע הנשים שפה איתי במעגל, למרות שהן כאילו חברות שלי, אבל יש דברים, לכל אחת. אם אני מבין את ההוראה, את ההדרכה שאתה נותן, אני לא מתייחסת למשקעים שיש בי, שיוצרות הפרדה פנימית ביני לבין האחרות, עוזבת אותם בצד, הם לא נעלמו לשום מקום, פשוט זה לא העסק שלי. מה כן העסק שלי? העסק שלי זה להרים כל אחת מתשע החברות שלי מעל המשקעים שלהן. וכך כל אחת במעגל, עם המשקעים שיש בה היא לא מתעסקת בכלל.
גם עם המשקעים שלהן היא לא מתעסקת. היא מתעסקת רק כדי לתת להן דוגמה ולהרים אותן.
אורן: ברור. לא התכוונתי שאני אתחפר בתוך המשקעים של האחרות, אלא התכוונתי שאתה כאילו עשית פה טריק, הפרדת את הבעיות שיש לי בתוכי, והמקום שאותו הגדרת לי כשדה של עבודה. הגדרת לי כשדה של עבודה לרומם את כולן.
כן.
אורן: ואמרת לי, את מה שמפריע לך עכשיו, את הרע שיש בך כלפי האחרות, תעזוב. וזה הפך להיות בעצם המשימה של האחרות, האחרות צריכות לדאוג לי שאני אתרומם. כאילו יש פה טריק, כמו שמשחקים בגן כיסאות מוזיקאליים, עוברים, עוברים, עוברים. אני משאיר פה את כל הג'יפה שיש בתוכי, עובר. וגם ניצה.
נגיד שכך.
אורן: אולי ניצה תעזור לי להסביר.
ניצה: אני מבינה מה שאתה אומר, כי זו דינאמיקה שונה ממה שאנחנו רגילים. הדינאמיקה הרגילה בדרך כלל זה להתעסק עם הזבל שלנו. ופה אתה בא ואומר, אל תכניסי את האצבעות בכלל בתוך הזבל שלך, תעזבי את זה. תתעסקי בלבנות סביבה כזאת שאת תומכת בנשים האחרות ובזה את כבר עולה מעל הזבל שלך. זה בעצם מה שאתה אומר, שזה באמת משהו אחר לגמרי ממה שאנחנו מכירים ורגילים.
אני לא כל כך מרגיש את הקושי שלכם. אני קודם כל חושב שהדברים האלה צריכים להתברר.
אורן: בשטח.
כן. אבל כל הזמן יהיה לכם ודאי שאלות, ונתקדם עם זה.
ניצה: למשל בקבוצה כזאת, היום הנושא שלנו היה רכילות ולשון הרע, ונניח שדנו בזה וחשבנו על זה ובאמת אנחנו מנסות במהלך כל השבוע הזה, עד שניפגש בפעם הבאה, לדון על הנושא הזה.
איך דנים? קודם כל מצטיידים באהבה, בחיבור. לפני שמגיעים בכלל לאותו חדר ולפני שמתחילים להתיישב. ומתיישבות ומתחילות לדבר רק על החיבור היפה, הטוב, מעל כל אחת, מעל הראש של כל אחת. החיבור צריך להגיע למצב שאנחנו מרגישות לא כל אחת את עצמה, שהיא מתעלה, אלא מתחילות להרגיש את החיבור בינינו. זאת אומרת, אנחנו עשר שמרגישות את האחת עשרה, החיבור בינינו זה המציאות בפני עצמה.
אין כאן בכלל עניין של כל אחת ואחת, כולנו מחוברות. ואנחנו דואגות מעכשיו והלאה רק לחיבור הזה. נקרא לו "כדור הפטל". עליו אנחנו חושבות, בו אנחנו רוצות להתקיים, בתוך האהבה המשותפת בינינו. האהבה לא יכולה להיות בך או בה, היא יכולה להיות רק משותפת. זאת אומרת, אנחנו כל הזמן דואגות לגלובלי, לאינטגרלי. כולנו יחד זה נקרא גלובלי, מחוברות יחד זה נקרא אינטגרלי. לזה אנחנו דואגות.
אחרי שהגענו לזה, שזה הדבר החשוב, נעלה, גדול, עתידי, גם לכל העולם, למה אנחנו צריכים לדבר על זה? כי זה נותן לנו חשיבות וכוח. דיברנו על זה מספיק, העלינו את עצמנו, הצמדנו את עצמנו לאותו הרעיון, עכשיו מהנקודה הזאת נתחיל לחשוב מה הרע שבלשון הרע, ברכילות. במקצת. עד כמה שהיא מכניסה בנו רעל, עד כמה שהיא מנתקת אותנו זה מזה, עד כמה שאנחנו סובלים, עד כמה שאנחנו בפנים מעוררים לעצמנו עצבים, לחץ דם, כל מיני בעיות, זה מקלקל את ההסתכלות היפה שלנו על החיים, על כל העולם, בואו נברר למה הלשון הזו נקראת לשון הרע.
למי הוא רע? לי, למי שאני מדבר עליו, או לכל העולם? למה יש בזה חומרה כל כך גדולה? שזה מביא שנאה בין בני אדם. זה מתפשט כמו בשדה קוצים. כל הדברים האלה. אבל גם לא לעזוב את נקודת האהבה, את כדור הפטל הזה, שממנו והלאה אנחנו מסתכלים על הרע שבלשון הרע. וכך בעצם, כשמבררים אותו, אז מתחילים לראות את כל האופנים שבו, עד כמה שהוא מקלקל, ובסופו של דבר זה מקלקל את היחסים בינינו, שזה הפוך מאותה המגמה שאנחנו צריכים להמשיך בה לתיקון.
ולכן אנחנו קודם כל מסכמים שאין בינינו הדבר הזה. לשון הרע זה נקרא לשון, זה גם דיבור, גם עשייה, גם מחשבה, זה הכל. רק בכללות הוא נקרא לשון הרע, מפני שאנחנו שייכים לדרגת המדבר, רק לנו זה שייך, לאף אחד לא, לאף יצור זה לא אופייני.
אורן: כשמסתיים מפגש כזה ופיזית אנו עומדות להיפרד וכל אחת חוזרת לביתה ולענייניה, נהיה בקשר ודאי, אבל פיזית לא נהיה כאן ביחד, מה המשימה המחשבתית שיש לנו שכל אחת חוזרת למקום שלה?
להמשיך את זה בבית.
אורן: אתה יכול לפרט בבקשה, לתת הנחיה מדויקת?
אני כל הזמן מחזיקה את החברות שלי, בשלט רחוק, שאני יודעת שעל ידי המחשבה שלי אני שולטת בהן, שולטת, שאני על ידי זה מחזיקה אותן שלא ישכחו את המשימה שלנו, כל הזמן להיות למעלה מהאגו, כל הזמן להיות ביחס יפה לסביבה. סביבה זה דומם, צומח, חי ובני אדם, ממש כל הסביבה. לא יכול להיות שאדם שהוא דואג ידאג רק לבני אדם. הוא לא יכול לקלקל משהו, לא יכול, הוא משתנה מבפנים. יחס האהבה יהיה שורה על כל הקומה שלו, גם כלפי דומם וגם צומח וגם חי. זה דבר אחד.
דבר שני, שבזה שאני חושבת עליהן, אני מחזיקה אותן. כל אחת מאיתנו כך חושבת על אחרות. זאת אומרת, אני דואגת שהן לא ישכחו ובעצמן יתקיימו בצורה כזאת למעלה מהאגו, וגם יחשבו עלי, שאני לא אשכח ואחזיק את עצמי ולא אפול לתוך האגו. ואני דואגת גם לכל אחת מהן במשפחה, עד כמה שאני מכירה את המשפחות שלהן, איפה שהן נמצאות, דואגת שכל אחת מהן גם תתנהג בסדר בתוך המשפחה, ואם תקרין יחס יפה נכון, היא תלמד את בני המשפחה בצורה הנכונה. אישה שולטת בבית במאה אחוז, זה לא סוד.
וכך כל אחת, וגם אני כך. יש לי ילדים, יש לי בעל, אני כך מתחילה להציג את עצמי, בלי לדבר איתם על זה, אלא הדוגמה, היחס, פה ושם, קצת, לא להפריז, ואז את נותנת בזה דוגמה לאחרים. רק דוגמאות, כמו שילדים לומדים הכל רק מדוגמאות שלנו, הם מסתכלים על ההורים, אחד אחד, עושים העתק. אותו דבר כך יהיה במשפחה שלי. עשר נשים תיקנו כבר עשר משפחות. זאת אומרת, במקום עשר נשים יש כבר חמישים אדם שהם בני אדם, שהם כבר מתחילים להיות מושפעים מאותו כדור הפטל.
ניצה: איך אני מגיבה אם במהלך השבוע, כשאנחנו עושות עבודה, זה ברור שיש מדי פעם שינויים ואפילו נפילות, פתאום חברה מתקשרת ובכל זאת מנסה לספר לי משהו שאני כבר מריחה עוד לפני שהתחילה לדבר שמדובר ברכילות, איך אני מגיבה?
לא להגיד לה את זה בפנים.
ניצה: איך אני כן מגיבה?
בצורה יפה.
ניצה: איך?
תדברי כמוה, רק דברים יפים, והיא תרגיש את זה ותקבל את זה כדוגמה.
ניצה: זאת אומרת, לא לבקר אותה.
לא, חלילה. כי את מעוררת בזה יצר רע.
ניצה: ולא להגיד לה, אני לא רוצה שתספרי לי משהו רע.
רק לעורר את האהבה. לעורר את יצר הטוב, ולא את יצר הרע. אם אני אומרת לה שהיא לא בסדר במשהו, הכוח ההגנתי מיד קופץ, והיא לא שומעת כלום, "איך אני לא בסדר, ואיך אני לא צודקת?". מובן. במיוחד בנשים, כי דיברנו על זה שיש להן מלכתחילה רגש נחיתות, לעומת הגברים. גם אצל גבר זה כך, אבל הרבה פחות. ולכן אסור לעשות את זה, גם לגבר וגם לאישה. אף פעם לא מצביעים על הטעויות, על הליקויים, רק כנגדם מביאים דוגמה שקטה. זאת אומרת, ללא דיבור. דוגמאות. וכאלה דוגמאות, מזה ילמדו.
אורן: הזמן שלנו נגמר. היה מרתק. תודה רבה לך הרב לייטמן. תודה ניצה מזוז. תודה גם לכם שהייתם איתנו, עד לפעם הבאה רק דוגמאות טובות. כל טוב.