בסיפורים היפים ובאגדות תמיד היינו עם. עם שנדד בדרכים, התפתל בתהליכי ההיסטוריה, ספג אש ואבק, צבר הומור שחור וניסיונות מרים, אבל תמיד, תמיד נשאר ביחד.
בחיים המתפכחים של התקופה והמשבר, המעשייה הזאת מתבררת כמיתוס בדוי, המצאה שלא קשורה למציאות, כולל העלייה מהגולה לארץ ישראל במטרה להקים בה בית של אחדות ואהבת חינם לעם היהודי.
אני יכול להעיד על עצמי שאם לא הייתי מרגיש ברוסיה שנוא, אזרח סוג ב' או ו' או ז' בין העמים, לא הייתי יוצא משם. בשביל מה? רק כשהרגשתי אנטישמיות, התחלתי להתעניין איך לצאת מרוסיה. וכשהרכבת עצרה בווינה בדרכה מרוסיה, חיכו בתחנה שבעה נציגים מארגונים בינלאומיים שונים. "אתה רוצה להמשיך לצרפת, לגרמניה? איטליה או אנגליה? אולי לקנדה? אמריקה? בבקשה, לאן שאתה רוצה", אמרו. וכולם עלו איתם לרכבות והתפזרו לכל הכיוונים.
שתי משפחות נשארו על הרציף. המשפחה שלי, ועוד משפחה שהגיעה מגרוזיה. אני זוכר איך העולים לרכבות הסתכלו עלינו מחלונות הקרון, על אשתי ועליי. שני אנשים שנראים מסודרים, עם ילד בן שנתיים על הידיים. "למה הם נוסעים לישראל?", ראו את השאלה בעיניים שלהם. אבל אני הייתי ציוני אז. חשבתי שאם כבר לצאת מרוסיה אז לארץ יהודית. היום לא בטוח שהייתי בוחר בזה. לצאת מרוסיה כן, אבל לעלות לישראל?
כי כשהגעתי לישראל, אומנם בהתחלה הייתי ארבע שנים בצבא והן היו שנים טובות, בבסיס הסגור הייתה אווירה חמה של שותפות ושוויון. אבל כשעזבתי את הצבא והתחלתי לעבוד בחוץ, התחלתי גם להרגיש את ישראל האמיתית, וכמה העם הזה חולה ושבור.
כל התוכניות בטלוויזיה, הבדיחות, הסרטים, כולם עסקו רק בלצחוק אחד על השני. תימנים על אשכנזים, אשכנזים על מרוקאים. כולם על כולם. ומאז זה רק נהיה גרוע יותר, כי איכשהו למרות היחסים החולניים בינינו הצלחנו להתחזק כמדינה, ואז נוספה גם הגאווה המסריחה שבאה אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים, והאף שלנו נתקע בעננים.
איך מכבסים ומנקים את הריח הרע שנודף מהיחסים שלנו? איך הופכים את האגדה היפה על עם אחד למציאות? זה תלוי רק בהכרת הרע שתבוא עלינו ותציל אותנו מעצמנו. הכרה במה שממלא אותנו – זלזול הדדי, חוסר אכפתיות ואדישות מזעזעת. רק אם תגיע הכרה כל כך ברורה על מצבנו המתפורר, נוכל במקום לשנוא אחד את השני, להתחיל לשנוא את השנאה בינינו, לתעב את האגו והאנוכיות ששולטים בקשרים שלנו, לא להסכים יותר להיות כפופים להם, ולהתחיל לחפש דרך משותפת.
פעם חשבתי לכתוב, ועוד לכתוב, ועוד – אבל כמה אפשר למלא את הדפים, כמה אפשר להסביר שוב ושוב שיש לנו תפקיד היסטורי כלפי העולם, כמה פעמים צריך לחזור על כך שייעודנו להתאחד כעם ולגלות לעולם שיטה של חיבור שניתנה לנו כשקמנו, לפני שנפרדנו?
לא שהיום אני אדיש למצבים הקשים שלנו, חייבים להמשיך לנסות להסביר ולפזר את הידיעה. אבל אני מחכה בכיליון עיניים שנתחיל לשאול את עצמנו בכאב מי אנחנו ומה אנחנו עושים כאן. אחרת לא נראה לי שיש מי שיקשיב.
(צילום: אילנה שקולניק – Ilana Shkolnik, מתוך אתר פיקיויקי)
займ на сбербанковскую картузайм на карту до 100 тысячзайм экспресс отзывы сотрудников