בשנת 1991, במהלך מלחמת המפרץ, גרתי בבני ברק. מטחים ששוגרו מעיראק לישראל חלפו מעלינו, וטילי סקאד נפלו פחות משני קילומטרים מאיתנו. הכול רעד.
מורי הרב"ש גר לא רחוק ממני, ומתוך דאגה לשלומו, ארגנו לו מקום בטוח בירושלים. לעיר הבירה לא נורו טילים. תחילה הוא התנגד בכל תוקף ולא רצה לעזוב, אבל כשאמרנו לו שאין ברירה והוא חייב, הוא הסכים.
היום, כשאני שומע מתלמידיי שחיים באזורים באוקראינה, שנופלים לידם טילים, או שהערים בהן הם שוהים עתידות להיות מופצצות, אני נזכר בדוגמה שנתן לי המקובל, ואומר, אין מצווה לשבת תחת איום. אין כל גבורה בשהייה במקום סכנה, ועוד לחשוב שהכוח העליון בעדי, אז כלום לא יקרה לי.
מה פתאום שנציב תנאים לכוח העליון? ההיפך, כתוב "בתוך עמי אנוכי יושבת". כלומר, עלינו לפעול כאחד האדם. לזרום עם רוב הציבור. אסור לאדם לחשוב שיש לו פרוטקציה מיוחדת מלמעלה, הרגשה שהוא מיוחד ומועדף על פני אחרים.
בין אם אנחנו נמצאים תחת אש או במקלט בטוח, המלחמה הפנימית שלנו צריכה להיות נגד הטבע האגואיסטי שלנו, נגד יצר הרע שרוצה רק בתועלת עצמו על חשבון הזולת. במלחמה הזאת עלינו להשקיע את מירב המאמצים. המאבק התמידי שלנו צריך להתמקד בחיבור לבבי עם הזולת, להעדיף לתת במקום לקבל. להרגיז ולעורר את יצר הטוב.
כתוב "האדם הוא עולם קטן, העולם הוא אדם גדול, ומה שיש בזה יש בזה" (אבות דרבי נתן). לכן אם נפעל כך בעולם הפנימי שלנו, או לפחות נלמד ונתרגל זאת כפי שחכמת הקבלה מלמדת, אז נראה תוצאות גם בעולם הסובב אותנו. הפנימי יקרין על החיצוני. הרוחני ישפיע על הגשמי. ניצחון המלחמה בתוכנו יכריע את המלחמה הנראית לעינינו וכך ננצח.
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים "מסע לעולם פנימי"