יוזמת סרטוני הרשת של המילואימניקים שאומרים "אם אין לכם משהו מאחד לומר, סתמו ת'פה" היא רעיון יפה.
זו דרך נכונה וטובה להשתמש בהשפעת הסביבה, כי אם הלחץ החברתי יצבור תאוצה, אז אולי באמת כל פוליטיקאי ואיש תקשורת יתחיל להתבייש להוציא מילים מסכסכות מהפה ויבדוק כל מסר אם הוא מרים לחיבור או מסית ומפלג.
ההרגשה המוחשית של הנזק שעושות לשונות רעות – שלא נרגעות גם היום באופן הכי לא מתאים – קיימת במיוחד בלב החיילים, שהפער בין החזית הלוחמת כתף אל כתף, והעורף למעלה שממשיך לטנף, בולט להם כיתרון האור מן החושך. והם לא יכולים לסבול את זה.
להרגשה הזאת יש אינסוף תימוכין בתורה ובחכמת הקבלה. כתוב שאין גבולות ללשון הרעה. ברגע שנפלטות ויוצאות לאוויר המילים הדוקרות, יש להן חיים משל עצמן והן משוטטות בלי מפריע ומפרקות את העולם.
בספר "אורחות צדיקים" כתוב, "אדם עושה בלשונו יותר ממה שעושה בחרבו: כי אדם עומד כאן ומוסר את חברו הרחוק ממנו למיתה, אבל החרב אינו ממית אלא בסמוך. לכך נבראו באדם שתי עיינים, ושתי אוזניים, ושתי נחיריים, ופה אחד: לומר שימעט בדיבורו. השתיקה יפה לחכמים, קל וחומר לטיפשים".
גם בתלמוד מתואר איך בימי בית ראשון, כאשר העם היה מחולק לישראל ויהודה, היו המנהיגים "אוכלין ושותין זה עם זה, ודוקרין זה את זה בחרבות שבלשונם". אז האויבים קלטו את החולשה החברתית, הריחו את החורבן הרוחני ועשו לנו חורבן גשמי.
בקיצור, כמו שכתב בעל הסולם, הרב יהודה אשלג: "צריכים אחדות איתנה ומוצקת כפלדה, מכל איברי האומה, בלי שום יוצא מהכלל". המלצה לקמפיין הבא.