למה שונאים יהודים?

כ-72 שנים שנה לאחרי שחזה העולם בשואה מזעזעת אשר גבתה את חייהם של 6 מיליון קורבנות יהודים, שבה האנטישמיות ומתעוררת לחיים במלוא כיעורה. אלא שהפעם, בעידן המידע החופשי, היא עושה שימוש גם בכל האמצעים הטכנולוגים ותפוצתן הנרחבת של הרשתות החברתיות, לעיצוב דעת קהל עויינת כלפי העם היהודי.

מיליון ציוצים אנטישמים בשנה. 40 מיליון משתמשים נחשפו לפוסטים אנטישמים ב"טוויטר" רק במהלך חודש אוקטובר 2016 זינוק של 86% בתקריות אנטישמיות בארה"ב, 2.6 עליה של מאות אחוזים בתקריות אנטישמיות ברחבי אירופה. "מיין קמפף" של היטלר הופך לרב-מכר ואמזון משווקת ספרות מכחישת שואה. המציאות אותנו מחייבת לעצור ולשאול מהו המקור האמיתי לשנאה התהומית כלפי יהודים לכל אורך ההיסטוריה? והאם יש כוח בעולם שמסוגל לפוגג אותה?
סקר של ההסתדרות הציונית העולמית חושף תמונה מדאיגה: אחד מכל שלושה יהודים בעולם חש צורך להסתיר את יהדותו, 85% מהיהודים היו עדים לאנטישמיות במהלך חייהם, 50% מיהודי אירופה וצפון אמריקה חוו אירוע אנטישמי בשנה החולפת, 73% היו עדים לאלימות פיזית אך לא דיווחו למשטרה. אם בעבר תקופת החגים היוותה זמן משפחתי-קהילתי, בשנה האחרונה 70%  מיהודי אירופה חגגו לבד בשל הפחד מאנטישמיות. להמשך>>

אז איך אנחנו בכל זאת שורדים?

במאמרו "בנוגע ליהודים" התעמק טוויין בשאלת השנאה כלפי היהודים ובשאלת השרדותם: "היהודים מהווים רק אחוז אחד מהגזע האנושי. הגיוני שכמעט ולא היה צריך לשמוע אודות היהודי, אבל שומעים עליו, ותמיד ישמעו עליו.

המצרים, הבבלים והפרסים קמו בזמנם, מילאו את השמים שלנו ככוכבי שביט עד שזיוום דעך ונמוג לחלוטין. בעקבותיהם באו היוונים והרומאים ברעמים כבירים עד שנשתתקו ונעלמו. עמים אחרים זינקו והחזיקו בלפיד שכבה לאחר לזמן מה.

היהודי ראה את כולם, ניצח את כולם והיום כהרגלו איננו מראה סימני ניוון, גם לא תופעות זקנה, לא תשישות ולא אובדן תנופה. ערנותו לא כהתה וחכמתו לא פגה. כל דבר בעולם הוא בן תמותה, חוץ מהיהודי. כל כוח אחר נמוג,

אך היהודי נותר לנצח. מה הסוד לנצחיותו?"

שרידותם של היהודים מבלבלת לא פחות מהעובדה שהחל מפרעה דרך היטלר ועד לתנועות אנטישמיות דוגמת הBDS, היה כל רודף יהודים נחוש בדעתו למרר את חייהם.

אחדים מהם היו אפילו מודעים לעובדה שהיהודים אינם ניתנים להשמדה, אך לא יכלו לשלוט בדחף הפנימי שלהם להרע ליהודים, כאילו היו אנוסים בידי כוח גדול מהם. בספרו מיין קאמפף, כתב אדולף היטלר: "כאשר בחנתי את פעילותו של העם היהודי, פתאום עלתה בי השאלה המפחידה, הייתכן שמסיבות שאינן ידועות לנו, בני תמותה עלובים, הגורל לא רצה בניצחון הסופי של העם הקטן הזה."

למרות תחושה מוקדמת זו, ניסה היטלר וכמעט הצליח להשמיד את יהדות אירופה. אבל גם הוא כשל בסופו של דבר ויירשם בהיסטוריה כהתגלמות הרע ולא יותר.

לא משנה אם שנאו או אהבו אותם, תמיד התייחסו ליהודים כשונים. הם נמדדים לפי אמות מידה שונות, הם מוערכים, נערצים ושנואים יותר מכל אומה אחרת על פני כדור הארץ.

מה אומרים עלינו?

הבישופ הבריטי תומאס ניוטון:

"מה יכול לשמור עליהם מלבד הכוח העל טבעי בצורה שאף אומה אחרת על פני כדור הארץ לא שמורה?"

המתמטיקאי הצרפתי בלייז פסקל:

"העם הזה אינו מצטיין ביושנתו, הם גם יוצאי דופן בהמשכיות שלהם, שנמשכה תמיד ממקורם ועד עתה… למרות מאמציהם של מלכים רבי עוצמה רבים לנסות להרוס אותם פעמים אינספור".

הסופר הרוסי המהולל, לב טולסטוי:

"מהו יהודי? … איזה מין יצור ייחודי הוא זה אשר כל השליטים של כל אומות העולם ביישו ומחצו וגרשו והרסו, רדפו, שרפו והטביעו, ועל אף כעסם וזעמם, ממשיך לחיות ולפרוח? היהודי הוא סמל לנצחיות. הוא זה שבמשך זמן כה רב שמר על המסר הנבואי והעביר אותו לכל המין האנושי. עם כמו זה לעולם לא יוכל להיעלם. היהודי הוא נצחי. הוא התגלמות הנצח."

יש הגיון בשיגעון?

ייתכן שהתכונה הבולטת ביותר בשנאה כלפי היהודים היא בחוסר ההיגיון שבה. הסיבות לשנאת יהודים רבות כמספר בני האדם. כל דבר שמאכזב, מכאיב או מרגיז את האנשים הם בסוף מייחסים ליהודים.

ישנה מעין הסכמה כללית, חוצת תרבות ותקופה, האומרת "היהודים אשמים עד שיוכח אחרת". "היהודים הם בני השטן" נכתב בברית החדשה לאחר רצח ישו, "היהודים מרעילים את הבארות" העלילו בזמן המגפה השחורה בימי הביניים, "היהודים גונבים את כל הכסף שבעולם" הואשמו בעקבות המשברים הכלכליים העולמיים, וכמובן "ישראל רוצחת ילדים ונשים", השמיצו כלי התקשורת העולמיים במהלך המלחמות והמבצעים הצבאיים האחרונים של ישראל.

גם גדולי ההוגים, הפילוסופים וההיסטוריונים הרומיים והיווניים, כמו: מנתון, פילון האלכסנדרוני, סנקה וטקיטוס, טענו שהיהודים הם "מקור לקללות ולמחלות". אבות הנצרות, יוחנן המטביל ולותר, כינו את היהודים "בני השטן ומגפת פשפשים". היציאה כנגד הדעה הקדומה והבערות לא הפריעה להוגי עידן הנאורות, וולטר וג'ורדנו ברונו, לטעון שהיהודים הם "גזע מצורע המהווה מטרד וסכנה, וראוי לעקירה מן השורש מרגע לידתו".

הנרי פורד, מייסד חברת פורד העולמית, הפיץ ברבים את "הפרוטוקולים של זקני ציון", והמלחין ריכרד ואגנר אמר כמה עשורים לפני שגרמניה הנאצית החלה להשתמש בתאי הגזים ש"היהודים הם תולעים, חולדות, כינים. צריך להשמיד אותם כמו כולירע עד המיקרוב האחרון, כי אין כנגדם כל אמצעי למעט גזים רעילים".

בנוסף לכך, לעתים קרובות הואשמו היהודים ב"פשעים" סותרים. הקומוניסטים האשימו אותם ביצירת קפיטליזם, הקפיטליסטים האשימו אותם בהמצאת קומוניזם. הנוצרים האשימו את היהודים בהריגת ישו והיסטוריון ופילוסוף הצרפתי, פרנסואה וולטייר, העריץ אותם בשל הקמת נצרות.

יהודים סומנו בתווית כמחרחרי מלחמה ופחדנית, כגזענים וקוסמופוליטיים, כחסרי עמוד שדרה, כקשי עורף, והרשימה יכולה להימשך לנצח.

פרופסור יהודה באואר, שעוסק בחקר השואה באוניברסיטה העברית בירושלים, סבור כי האנטישמיות תמיד מבעבעת מתחת לפני השטח, אמנם היא נותרת רדומה עד שמגיע הטריגר שמפעיל אותה, לרוב יהיו אלה עתות משבר. כיוון שהעולם נמצא כיום במדרון תלול וחווה משבר אחר משבר, החל מהתפרקות התא המשפחתי, דרך אבטלה, סמים ודיכאון ועד טרור עולמי – הלחץ על היהודים ימשיך ויתעצם. רק לפני מספר שנים, אי אפשר היה להעלות על הדעת שעלולה להתרחש שואה שנייה. היום החשש הזה הפך לדאגה שאנשים מדברים עליה בגלוי.

מהו השורש הקדום לשנאת היהודים?

אם אנחנו רוצים למצוא את סיבת האנטישמיות, עלינו לחפש אותה מתחת לפני השטח. כפי שראינו, טיעונים רציונאליים אינם יכולה להסביר את קיומה, עקביותה ורב גוניותה של שנאת היהודים. טמון בשנאה הזו שורש קדום יותר, שעובר כחוט השני לכל אורך ההיסטוריה האנושית. כאשר מתעוררת האנטישמיות היא תמיד מוצדקת בהתאם לרקע מסוים, ולכן היא לובשת צורות וביטוים שונים בזמנים שונים.

מאז ימי קדם, כונו היהודים "העם הנבחר", כי הם נבחרו על ידי הכוח העליון להיות "אור לגויים". עם זאת, היום היהודים מואשמים בפעולה הפוכה לגמרי. לפני מספר שנים נעצר השחקן מל גיבסון על ידי משטרת התנועה בחשד לנהיגה תחת השפעת סמים. בתגובה הוא תקף את השוטר כשהכריז: "היהודים אחראים לכל המלחמות בעולם. האם אתה יהודי?"

ראש ממשלת מלזיה לשעבר, ד"ר מהטיר מוחמד, היה מן הסתם מפוכח הרבה יותר ממר גיבסון כשנאם בכנס לתמיכה באל-קודס ב -21 בינואר, 2010. עם זאת, הצלילות לא מנעה ממנו להצהיר כי "גם לאחר הטבח של היהודים על ידי הנאצים בגרמניה, הם [היהודים] שרדו כדי להמשיך להיות מקור לבעיות עוד יותר גדולות לעולם".

בנסיבות מסוימות, גם אנשים שאינם ידועים כבעלי נטיות אנטי-יהודיות מובהקות, יביעו מחשבות שאינן יכולות להתפרש אלא כאנטישמיות טהורה. כאשר כתב החדשות הלאומיות של ישראל, הנרי שוורץ, ניגש לאלוף בדימוס הכללי, ג'ארי בויקין, הוא נתקל בהערה מפתיעה: "היהודים הם הבעיה. היהודים הם הגורם לכל הבעיות בעולם."

הכללות כאלה נושאות מסר עמוק יותר: אם אנשים מאמינים שהיהודים אחראים לכל הבעיות בעולם, הם כנראה גם מצפים שהיהודים יתקנו אותן.

עוד חוזר הניגון

כתוב ש"אין פורענות באה לעולם, אלא בשביל ישראל" (בבלי יבמות סג). אם היהודים כאחראים לרווחת האנושות, נושאים באשמה על שהפקירו את העולם, אזי כל עוד ישנן צרות, תהיה שנאה כלפי היהודים. וככל שהכאב יהיה גדול יותר, כך יגבור הכעס כנגד היהודים. איידס – זאת אשמת היהודים; רעידות אדמה – היהודים אשמים; טרור – היהודים אשמים; משבר פיננסי- בהחלט היהודים אשמים! כל דבר שניתן להאשים בו מישהו – הרי זו אשמת היהודים.

הטלת האשמה על היהודים כאחראים על כל תחלואי העולם, שמתוקף תפקידם חלה עליהם גם החובה לתקן אותם, מצביעה על כך שהאנטישמיות אינה מתעוררת דווקא בעיתות משבר, שאז משליכים על היהודים את הרפש כשעיר לעזאזל, כפי שנהוג להציג את האנטישמיות.

להפך, בעיני רבים היהודים הם אכן המוציאים לפועל של הבעיה, כמו גם של התיקון. כל עוד המצב טוב העולם מניח ליהודים לנפשם, אבל ברגע שהצרות מתחילות, מיד מופנית אצבע מאשימה כלפי היהודים כגורם מחולל ומסייע. האם יתכן שהכל מכיוון שהיהודים הם העם שנבחר לתקן את העולם, והעולם עדיין לא מתוקן?

מי רוצה לתקן את העולם?

"אף עם לא התעקש בתוקף רב יותר מהיהודים על כך שלהיסטוריה יש תכלית ולאנושות יש יעוד. כבר בשלבים המוקדמים ביותר של קיומם הקולקטיבי הם האמינו כי הם גילו את התכלית האלוהית עבור המין האנושי וכי החברה היהודית נועדה להיות החלוצים." (פרופ' פול ג'ונסון מתוך "ההיסטוריה של היהודים")

להיות מתקן עולם זו משימה נעלה, במיוחד כאשר אין לאדם רצון לזה. ואפילו היה לאדם רצון כזה, עדין אין לו מושג מה זה אומר או כיצד ניתן להתקדם במימוש המשימה הזו. לרובם המוחלט של היהודים בימינו אין מושג מה זה להיות "עם נבחר" או "אור לגוים" והם גם לא ממש רוצים קשר לזה.

כאשר מניחים ליהודים לנפשם, הם נוטים להתבולל. בשיאו של דו הקיום הידידותי שנרקם בין היהודים לנוצרים בספרד עד למאה ה- 15, פרצה האינקוויזיציה ומחקה ללא רחם את הקהילה היהודית. חמש מאות שנה מאוחר יותר, כאשר יהודי גרמניה חיו בצורה חופשית לחלוטין ושאפו להתמוסס בתוך החברה הגרמנית, עלתה המפלגה הנציונל סוציאליסטית לשלטון והשמידה את רובם המוחלט של יהודי אירופה.

 

כיום, יהדות ארה"ב נמצאת במצב דומה לזה של יהדות גרמניה לפני מלחמת העולם השנייה. היהודים בארה"ב בטוחים במידה רבה, כי האנטישמיות מהסוג המתחזק כעת באירופה, אינה בת קיימא בצדו השני של האוקיינוס האטלנטי. למרות זאת, במציאות רמת האנטישמיות בקמפוסים בארה"ב עולה מיום ליום והתפשטות הפשיעה האנטישמית, כגון דקירות, מצביעה על כך שכנראה היהודים נופלים שוב לתוך מלכודת השאננות.

למרבה הצער, ההיסטוריה חוזרת ומוכיחה שבדיוק כפי שקרה בעבר בספרד ובגרמניה, ככל שיהודי ארה"ב משתדלים יותר להתבולל היום, כך עולה הסבירות שמחר ייזרקו משם בצורה כואבת יותר. ביטויי אנטישמיות רבים מתחילים להתגלות על אדמת ארה"ב, והדמיון בין העבר והמצב הנוכחי באמריקה הופכים את התנאים הטובים, לכאורה, של יהודי ארצות הברית, דווקא למסוכנים ביותר.

השעיר לעזאזל התורן – ישראל

בדומה למדינות הפזורה, גם מדינת ישראל שואפת להיות אומה בין משפחת האומות. במקום זאת היא חוטפת נזיפות בזו אחר זו, במיוחד מהנציגות העולמית – האומות המאוחדות. דו"ח ה- UN Watch מדגים את תשומת הלב השלילית חסרת התקדים המופנית כלפי ישראל.

בשנת 2015 אימץ מושב העצרת הכללית של האו"ם 20 החלטות המוקיעות את ישראל – ורק 3 החלטות נגד כל המדינות בעולם גם יחד. שלושת ההחלטות שאינן נוגעות לישראל הן: אחת נגד סוריה, המשטר שגרם למותם של כחצי מיליון מאזרחיו, אחת נגד איראן, ואחת נגד צפון קוריאה. אף לא החלטה אחת צפויה להיות מאומצת בעצרת האו"ם על ההתעללות השיטתית הבוטה שמתבצעת בסין, קובה, מצרים, פקיסטן, רוסיה, ערב הסעודית, סרי לנקה, סודאן, תימן, זימבבואה, או בעשרות מבצעי הפרות זכויות האדם אחרים בצורה בוטה ושיטתית.

במקביל כוחה של תנועת ה- BDS מתפשט כאש בשדה קוצים. היא משקיעה מאמצים וכספים רבים על מנת לבודד את ישראל מבחינה כלכלית, פוליטית, תרבותית ואקדמית. שוב נראה שככל שישראל משתדלת להשתלב יותר, כך היא נהדפת משם ביתר אכזריות.

למרות שהיהודים משתדלים מאד, הם לא לעולם לא יוכלו להימנע מביצוע חובתם. נוכל להמשיך לטמון ראשינו בחול, או לומר שאיננו יודעים מה עלינו לעשות, נוכל להתכחש להיותנו העם הנבחר, אבל קיומה הגלובלי התמידי של שנאה כלפינו מוכיחה כי היהודים ניצבים כיום מול העולם כ"המבצעים הגרועים בהסיטוריה". עכשיו, או שנבין מהי הטעות שלנו ונתקן אותה או שהעולם יעניש אותנו פעם נוספת.

האנטישמיות עתיקה בדיוק כמו היהדות

כדי להבין מהו העוול שגורמים היהודים לעולם, עלינו להסתכל איך ובעיקר לשם מה נוצר העם היהודי. אברהם אבינו הוא המייסד של היהדות ושל כל הדתות המונותאיסטיות. המדרש (בראשית רבה) מספר לנו, כי כאשר ראה אברהם את אנשי כפרו רבים ומתקוטטים, הוא ניסה להשלים ביניהם ולעזור להם להתאחד. כדברי המדרש, ניסה "לתקן" את כל האנשים בעולם.

הספר "פרקי דרבי אליעזר" מתאר כיצד עבר אברהם פעם אחת ליד מגדל בבל וצפה באנשים שבונים אותו, מרימים בכל פעם אבן אחת כבדה. הוא שם לב לכך שאם האבן נופלת, העובדים מתאבלים על אובדנה, אבל אם אחד מעמיתיהם לעבודה נופל, הם מתעלמים ממנו לחלוטין. כשראה זאת קילל אותם ואיחל לכישלונם.
כאשר אברהם גילה שהבעיה של אנשי כפרו היא פילוג וניכור, הוא פתח את אוהלו והחל מלמד אותם להתאחד. אברהם הבין שהבעיה היא האגו האנושי שגדל בכל רגע, שאינו ניתן לריסון. הדרך היחידה להתמודד עם אותו כוח אגואיסטי שלילי, כך גילה ממחקרו, היא לעורר את כוח הטבע החיובי הנסתר בטבע. את שיטת החיבור שבעזרתה ניתן לעורר כוחות חיוביים, הוא פיתח והפיץ לכל דורש. אפילו כאשר נרדף וגורש ממולדתו הוא המשיך בהעברת המסר שלו ברבים, וכל מי הזדהה עם מסר החיבור מעל לכל ההבדלים הוזמן להצטרף אליו.
הרמב"ם מתאר את מאמציו ונחישותו של אברהם להעברת שיטת האיחוד לתלמידיו וצאצאיו, עד שברבות הימים הפכה הפמליה הזעירה שלו לאומה המתבססת על ערך החיבור והאחווה: "והתחיל [אברהם] לעמוד ולקרוא בקול גדול לכל העולם ולהודיעם שיש שם אלוה אחד לכל העולם ולו ראוי לעבוד. והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר ויקרא שם בשם ה' אל עולם. וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה וחבר בו ספרים והודיעו ליצחק בנו. וישב יצחק מלמד ומזהיר… והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'."

אברהם שהיה אדם סקרן מטבעו, גילה כי מגוון הפרטים העצום שלפנינו נובע ממקור אחד בלבד – הכוח היצירתי המתבטא באינספור צורות שכולן מובילות בחזרה אל המקור. הוא הבין כי ניתן לתקן את האדישות והניכור בין בני עמו, כפי שראה אצל בנאי המגדל, רק אם יתאחדו מתוך שאיפה להשיג את אותו הכוח העליון, כפי שהוא עשה. אבל מכיוון שהם כלל לא היו מודעים לקיומו, הם התפלגו והתנכרו זה לזה, האמינו באמונות סותרות, ונשאו נפשם לדברים שונים.
בזמנו מרבית הבבלים סרבו לקבל את הרעיון שכוח אחד, טוב ומיטיב, מייצב את המציאות כולה. כפי שמספרים המדרש והרמב"ם, אברהם העברי נרדף על ידי המלך נמרוד, וגורש מארצו בגלל רעיונותיו. אבל בעודו נודד, הצליח לקבץ סביבו רבבות תלמידים, שבלבם נטע את היחס המתוקן של אהבת אחים, וכך הפכו לאומה שמחויבת להעביר את שיטתו להשגת האושר באמצעות האיחוד.
אין עוד אומה שנתיסדה על איחוד בין נציגים מעמים, דתות ואמונות שונות, שהמחבר ביניהם אינו קשר גנטי אלא בסיס אידאולוגי לבדו. דווקא התשוקה למצוא את נקודת החיבור המשותפת לכולם מעל לכל ההבדלים, היא זו שחיברה אותם זרים לעם אחד, שחי כמשפחה אחת גדולה. הם עשו זאת מפני שגילו כי זו היתה, כפי שניסח זאת הרמב"ם, "דרך האמת". אותם עבריים הרגישו על בשרם שניכור ואיבה אינם מובילים לעתיד טוב יותר ולכן ביקשו להתאחד, השם "עברי" ניתן להם על שום תפקידם, להעביר את השיטה לגילוי הכוח החיובי שבטבע לאנושות כולה.

 הרב ד"ר מיכאל לייטמן בראיון אצל לארי קינג

מה זה אור לגויים?

הופעתו של משה מייצגת שלב חדש בהתפתחות האומה הישראלית. אולם על רקע התפתחות האהבה העצמית באנושות, ניכרו אותותיו של אותו רצון לקבל הנאה לעצמו, האגו, גם על קבוצתו של אברהם. התפתחות זו היא שבעצם הביא את אותה קבוצה לרדת מצרימה ולהפוך לעבדי פרעה.

בימי משה הגיע עם ישראל לרמת פירוד כה גדולה עד שלא הצליח להסתפק בשיטתו של אברהם עוד, אלא נזקק לשיטה חדשה כדי להצליח ולהתאחד שוב מעל השנאה המתפרצת. גם מבחינה כמותית מנה עם ישראל  דאז אנשים רבים יותר, מכפי שמנה אותו השבט הקדום שירד למצרים. כשהופיע משה מנה מספרם שלושה מיליון איש, שהיו רבים מדי כדי ללמוד את שיטת גילוי האלוקות באותה הדרך שהורה אברהם לתלמידיו.

"הצורך הוא אבי ההמצאה" אמרו חכמים, ובאמת הצורך במימוש דרך חדשה שתלמד את בני האדם להתאחד הביא את עם ישראל למעמד מתן תורה. אולם כדי שיוכלו לקבל את התורה היה עליהם לעמוד בתנאי מקדים: עליכם להסכים תחילה להתאחד. רק ברגע שהצליחו בני ישראל להשיג מדרגת איחוד, שבה חשו עצמם "כאיש אחד בלב אחד" – הם קיבלו את התורה ונעשו לעם.

אבל העם הזה לא היה ככל העמים. בהיותו מושתת על עיקרון אהבת הזולת, הוא קיבל על עצמו את המשימה להעביר את שיטת החיבור, המושתת על הכלל "ואהבת לרעך כמוך" ליתר אומות העולם. בנקודה זו נצטוו עם ישראל להיות "אור לגויים", "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ", כלומר להראות לעולם כולו את הדרך לאחדות, בדיוק כפי שביקש אברהם לעשות בכל מקום אשר אליו פנה.

כנס קבלה לעם – פברואר | 2017 – מתאחדים מעל כל ההבדלים

אברהם לא התכוון לאחד את היהודים. בימיו, כפי שידוע לנו היהדות אפילו לא היתה קיימת, אברהם כמסופר ניסה "לתקן את כל האנשים בעולם". כל יורשיו ידעו זאת והמשיכו את מורשתו. המקובל הגדול הרב משה החיים לוצאטו (רמח"ל), כתב בספרו "אדיר במרום": "נח נוצר כדי לתקן את העולם במצב שהיה באותו זמן", וממשיך, "משה היה רוצה להשלים באותו הזמן תיקון של העולם". זו הסיבה שאסף את ההמון, כך חשב שיהיה תיקון עולם. אבל משימה זו לא עלתה בידו מפני הקלקולים, השחיתויות שהתרחשו בדרך. העולם עדיין לא היה בשל לקבל אחדות בהסכמה מלאה מכל הלב. כתוצאה מכך, אלה שהתחייבו להיות "כאיש אחד בלב אחד" הפכו לעם ישראל, שעליו הופקדה חובת השמירה על שיטת השגת האחדות עד שהעולם יהיה מוכן.

לא פשוט לחיות באחדות

עם ישראל נאלץ לעבוד קשה כדי לשמור על עיקרון האחדות. מה שאומר הלכה למעשה, להימצא במלחמה בלתי פוסק מול האגו הגובר בכל רגע, ובמקביל לעמוד מול התקפות חוזרות ונשנות מצד יתר העמים. אבל כפי שמספר ספר הזוהר: "כל המלחמות שבתורה הן למען שלום ואהבה". ספר הזוהר מספר עד כמה חשוב להתעלות מעל השנאה, לא רק עבור שלומם של אלו הנמצאים במחלוקת, אלא למען העולם כולו.

בפרשת "אחרי מות" כתוב: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד, ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה, הם נראים כמו אנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה. ולאח"כ חוזרים להיות באהבת אחווה. … ואתם החברים שבכאן, כמו שהייתם בחביבות באהבה מקודם לכן, גם מכאן ולהלאה לא תתפרדו זה מזה … וימצא בזכותכם שלום בעולם, כמו שכתוב, "למען אחיי ורעי אדברה נא שלום בך"

מי צריך אחדות?

חרבן בית המקדש השני מסמל את נקודת המפנה בהיסטוריה של העולם. העם היהודי לא רק הוגלה מארץ ישראל, היהודים גם הפסידו במלחמתם נגד האגואיזם.

לראשונה מאז שהוכתב הכלל "ואהבת לרעך כמוך" הוא חדל לשמש כחוק הטבע המנחה בעם. ליהודים היתה ונותרה עדיין הערכה גדולה לאחדות, שמפעמת בתוכם עד עצם היום הזה, אבל הם החלו להשתמש בה למטרות אגואיסטיות, במקום כאמצעי לתיקון האגו, וכשיטה שעליהם להעביר לכל האנושות.

מאז זמני חורבן בית המקדש ראו חכמים רבים את הצורך המוחלט באחדות היהודים והעולם. למרבה הצער, קולם לא נשמע משום שהיהודים היו עסוקים מדי בעצמם. "כוונת הבריאה הייתה שיהיו כולם לאגודה אחת … אבל מפני החטא (האגואיזם) התקלקל העניין. והתיקון לזה התחיל בדור הפלגה … היינו שהתחיל התיקון שתהיה התאספות ואגודת אנשים לעבודת ה', שהתחילה מאברהם אבינו … וגמר התיקון יהיה לעתיד, שיעשו כולם אגודה אחת" ("שם משמואל", פרשת האזינו).  

בתחילת המאה ה- 20כתב הרב קוק: "בישראל שורה סוד האחדות של העולם".

הרב דוד סולומון כתב: "ישראל מצווים לאחדות של לבבות, כפי שכתוב: "ויחן שם ישראל" בלשון יחיד… כלומר הייתה ביניהם אחדות."

כוח רב וחשיבות עצומה מייחס לאחדות רבי קלמן הלוי אפשטיין, מחבר "מאור ושמש": "עיקר התריס [המגן] בפני הפורענות הוא האהבה והאחדות, וכאשר יש בישראל אהבה ואחדות ורֵעות בין זה לזה, אין מקום לשום פורענות לחול עליהם" (רבי קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין, פרשת נצבים, מאור ושמש, חלק ג, ירושלים תשמ"ח, עמ' תרלח).

למרבה הצער, מעטים מאוד הטו אוזן לדבריהם. וכאשר עם ישראל אוטם אוזניו ולבו, הוא נאלץ לשאת בתוצאות. במהלך מלחמת העולם השנייה, כתב  הרב יהודה אשלג בעיתון שהוציא תחת שם "האומה": "גם זה ברור, שלמאמץ הכביר הדרוש לנו בדרך חתחתים שלעומתנו, צריכים אחדות איתנה ומוצקת כפלדה, מכל אברי האומה, בלי שום יוצא מהכלל. ואם לא נצא בשורות מלוכדות לקראת הכוחות האיתנים, העומדים לשטן על דרכינו זה, נמצא תקוותינו נידונה כאבודה למפרע".

הלחץ גובר על היהודים

כל עוד האנושות הייתה שקועה עד צוואר בהתפתחות האגואיסטית, שכללה בעיקר שבח ותגמול להישגים אישיים, הלחץ על היהודים היה נסבל באופן יחסי. אולם בתחילת המאה ה -20 המציאות משנה את פניה. אירופה הכבולה לבריתות ותחרותיות, מתחילה לחוש היטב את המתח הבלתי נסבל שעומד באוויר. השנאה מגיעה לשיאה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ולראשונה נעשה שימוש בלוחמה כימית שמביאה למותם של מיליוני בני אדם, בעוד רבים נוספים נותרים חסרי בית וחסרי תקווה. גרמניה נותרת מושפלת עד עפר, ואירופה כולה שקועה בין הריסות. איש לא מרוצה עוד.

אדמה חרוכה זו היוותה מצע פורה להבשלתן של הנסיבות האידאליות לעלייתו של היטלר, שהאשים את היהודים בהפסדה של גרמניה במלחמה. האשמות שאיש לא התנגד להן או גינה אותן.

בתחילת דרכו לא תכנן היטלר להשמיד את היהודים, אלא לגרשם מארצו. בקיץ 1938, כששמע על קיומה של ועידת אוויאן שבצרפת, על מנת לדון באפשרות לעזור ליהודים לעזוב את גרמניה, אמר, "אנחנו מוכנים להביא את כל הפושעים האלה לרשותן של המדינות האלה, ומצדי אפילו על ספינות פאר".

אך כפי שגם היום איש לא מעוניין בנוכחות היהודים בארצו, כך גם אז איש לא הסכים לקבלם. בקרירות ובאדישות, דחו מדינה אחר מדינה את הצעתו, בעודן מצדיקות עצמן מדוע אינן יכולות לפתוח שעריהן ליהודים. הנציג האוסטרלי, תומאס ואלטר וואייט, ציין בציניות: "אין בארצנו בעיית גזע – לפיכך, אין אנו מעוניינים לייבא את הבעיה".

גם לאחר ועידת אוויאן היטלר לא ויתר וביקש להאיץ את קצב הגירתם המאולצת של היהודים מגרמניה. ב -13 במאי 1939 מימש היטלר את הבטחתו, ו -900 יהודים יצאו לקובה, אחוזי תקווה שיצליחו להכנס בסופו של דבר לארה"ב, על אוניית פאר הטראנסאטלנטית, סנט לואיס.

אבל קובה לא פתחה את שעריה, וללא היסוס מנעה את כניסתם. מתוך יאוש, הם ניסו להיכנס ישירות לפלורידה, אבל אפילו האמריקאים לא אפשרו להם לעגון. בלית ברירה, חזרו אותם היהודים לאירופה ושם נספו במאותיהם בשואה.

אפקט השואה העניק ליהודים אתנחתא משנאה בינלאומית, ואף עזר להחזיר את אהדת העמים כלפיהם במידה מספיקת כדי להצביע בעד הקמת המדינה היהודית. אבל הפוגה זו לא האריכה ימים. מאז מלחמת ששת הימים ב -1967 העולם שוב הפנה פניו נגד היהודים, ובמיוחד נגד ישראל.

בתחילת שנות ה- 50' תאר הרב יהודה אשלג ב"כתבי הדור האחרון" את ההשתלשלות וההתפתחות הפוליטית הצפויה בעולם המערבי בשנים הקרובות: "העולם בטעות החושבים את הנאציזם לתולדת גרמניא בלבד", כתב, "כל האומות שוים בזה ואין תקוה כלל שהנאצים יגוועו עם הנצחון של בעלי הברית, כי מחר יקבלו האנגלאזאקסין [האנגלו-סקסים] את הנאציזם".

חייבים לעולם חיים טובים יותר

הרב אשלג הרחיב במאמריו על הסיבות מדוע לא יהיה שלום בעולם עד שלא תהיה אחדות ואחווה בעולם כולו. כל עוד סובל העולם מהשלכות שליליות, של מה שמכנים החוקרים טוואנג' וקמפבל, "מגיפת הנרקיסיזם", כך יותר ויותר אנשים יפנו זעמם נגד היהודים. בתת הכרתם בני האדם מצפים שהיהודים יסללו את הדרך לחברה טובה יותר, כלומר ימלאו תפקידם ויהיו "אור לגויים". כל עוד יוסיפו היהודים לחמוק מביצוע משימתם זו, ילכו ויגברו האיבה והאשמות נגדם.

הסטוריון אנגלי נודע, פרופ' פול ג'ונסון, כתב בספרו "היסטוריה של היהודים": "מעולם לא היה עם שהתעקש יותר מהעם היהודי, על כך שלהיסטוריה ישנה מטרה ולאנושות יש יעוד. כבר בשלב מוקדם מאוד של קיומם הקולקטיבי, הם האמינו כי גילו את התכנית האלוהית עבור המין האנושי, וכי החברה שלהם היא זו שנועדה להיות הנווט."

ההיסטוריון הבריטי, סר מרטין גילברט, כתב בספרו "צ'רצ'יל והיהודים" על תפיסתו הלהוטה של ראש ממשלת בריטניה ווינסטון צ'רצ'יל בדבר חשיבות האחדות של העם היהודי: "היהודים היו קהילה בת מזל כי היתה בהם הרוח השיתופית הזו, רוח הגזע והאמונה שלהם. [צ'רצ'יל] לא … היה מבקש מהם להשתמש ברוח הזאת במובן הצר או בדלני, לסגור את עצמם מאחרים … להיות רחוקים ממצב הרוח והכוונה שלהם, להיות רחוקים מהעצות שניתנו להם על ידי מי שרשאים לייעץ. אותו כוח אישי ומיוחד שהם מחזיקים ברשותם יאפשר להם להביא חיות לתוך מוסדותיהם, וחוץ מזה שום דבר אחר. [צ'רצ'יל האמין בלי לזלזל כי] יהודי אינו יכול להיות אנגלי טוב, אלא אם כן הוא יהודי טוב".

אפילו הנרי פורד, שפרסומו האנטישמי הידועה לשמצה "היהודי הבינלאומי – הבעיה העולמית העיקרית", הפך אותו למושא ההערצה של היטלר, כתב ביצירתו המתועבת: "הרפורמים המודרנים, שבונים דגמים של מערכות חברתיות על נייר, טוב יעשו אם יבדקו את המערכת החברתית לפיה היהודים הקדמונים היו מאורגנים".

 

העולם לא מצפה מאף אחד, פרט ליהודים, להיות דוגמה לחברה בריאה. האור שהיהודים מחויבים להביא לאומות הוא האור של החברה המאוחדת, שבה רווחת רוח הערבות ההדדית והרעות, שבה "ואהבת לרעך כמוך" הוא דרך החיים, היסוד והמטרה שכל פרטי החברה שואפים להשיג.

בנוסף לספר הזוהר, גם אסכולות יהודיות וחכמים רבים כתבו על כך שאחדות ישראל תציל את עם ישראל ותציל את העולם כולו. "בני ישראל מתקנים את העולם … כשהם חזרו להיות אומה אחת ושפה אחת. וגם בנפרד … התיקון צריך להיות כשאנחנו זוכים לתקן את עצמנו ומוצאים את שורש האחדות מתוך הפירוד." ("שפת האמת").

"היהודים לא רק הוכיחו שהם לא התבוללו, אלא כי הם אינם ניתנים להתבוללות", כתב מייקל גרנט. למרות שהדרך עשויה להיות לוטה בערפל בתחילה, הפתרון היחיד לאנטישמיות הוא להביא את אור האחדות לעולם על ידי הקמת חברה למופת ועל ידי שיתוף עקרונותיה עם העולם. היהודים לא יוכלו להימלט ממשימה זו. לא על ידי התבוללות ולא בשום דרך אחרת.

אלפיים שנה כבר חלפו מאז שהתפרקהאותה החברה עליה דיבר פורד בהערצה. בניגוד לזמני אברהם או משה, בימינו העולם סובל במידה מספקת, שאוזנו תהיה קרויה לשמוע את שורש הסיבה, מדוע הדברים לא מסתדרים. זה הזמן להעניק את ההסבר ואת השיטה. זוהי חובתם שלהיהודים להנהיג שוב את שיטת החיבור מעל כל ההבדלים.

אכן, מילת המפתח היא "מעל". גם בעבר התקיימו הבדלים משמעותיים בין הפרטים בתוך החברה היהודית, שהיתה מורכבת ממקבץ אנשים מאומות העולם. גם אז היו מחלקות פנימיות בתוך עם ישראל, והיהודים לא התעלמו מהן, אלא השתמשו בהן בחוכמה, לטובת החברה כולה. היום היהודים חייבים ללמד עצמם פעם נוספת להתנהג כך, ודווקא ביכולתם להתעלות מעל הפערים ביניהם – להיות חברת מופת לחיקוי.

הדרך הטובה ביותר להשיג איחוד מעל ההבדלים היא בחיבור בתוך עם ישראל תחילה, שיהווה מודל לבניית האחדות בשביל הבראת העולם כולו. האנושות לא תסבול את נוכחותם של היהודים על פני האדמה כל עוד לא יחל העם היהודי להתאחד בינו לבין עצמו תחילה, ובכך ינפץ את חומת הברזל שמפרידה את האדם מהאושר הגלום במציאות.

רק לאחר שיאחדו היהודים אז יוכלו יתר העמים ללמוד וליישם את הדרך הזו. רק כאשר יתאחדו היהודים במטרה להיות דוגמה אישית לעולם, ולא כדי לעזור לעצמם, הם יתקבלו בעין יפה על ידי כל אומות העולם, ללא יוצא מן הכלל.  אז ורק אז לעולם לא נצטרך עוד לשאול "מדוע שונאים את היהודים?"

"בני ישראל נעשו ערבים לתיקון של העולם כולו … הכל תלוי בבני ישראל. במידה שהם מתקנים את עצמם (ונעשים מאוחדים), כל הבריאות יבואו בעקבותיהם. כפי שהתלמידים הולכים אחרי המורה, הבריאה כולה הולכת בעקבות בני ישראל." (שפת האמת)