גל החום הכבד שפתח את השבוע מעלה מחדש את הנושא החם של השנה: המאבק במשבר האקלים. אם בשנת 2019 הכריזו אלפי מדענים בדו"ח שהוגש לאו"ם כי די בהתחממות נוספת של 1.5 מעלות צלזיוס כדי להביא אותנו אל נקודת האל-חזור, אז היום משבר האקלים מחמיר בקצב מטורף. מיותר לציין את רשימת מכות הטבע שפוקדות את העולם וכולנו עדים להן – החל משרפות ומגפות וכלה בהצפות ושיטפונות.
הטבע בדרכו דורש מאיתנו דבר אחד בלבד: איזון. אנחנו משפיעים עליו באינספור ערוצים וישנם מנגנונים רבים המווסתים את מערכת ההפעלה של הטבע, אבל אנחנו לא שולטים בהם בצורה הנכונה. ליתר דיוק, אנחנו כלל לא מודעים לכך שאנחנו משפיעים על גורל הטבע – על החום והקור, על היובש והלחות. אנחנו בעצמנו מכתיבים את כמות פליטת הגזים, מייבשים את האדמות וממיסים את הקרחונים. אך מכיוון שמדובר בתהליכים גלובליים, בעלי השלכות עצומות, ומפני שהתגובה אינה מגיעה באותו זמן ובאותו מקום, תופעות האקלים מורגשות רחוקות מאיתנו. לא קשורות אלינו באופן ישיר.
הטבע נמצא בדו-שיח מתמיד איתנו. כשהוא יוצא מאיזון ו"מכה" בנו, הוא למעשה מגיב לפעולות שלנו. הטבע הוא גוף חי ונושם. הוא כללות הדומם, הצומח, החי ובני האדם שחיים בו יחד, בהרמוניה ושיתוף. אלא שמאז ומעולם גורם אחד מפר את האיזון בו: אנחנו, המין האנושי.
מתקופות היסטוריות שונות ניתן ללמוד עד כמה החיים שעברו על פני כדור הארץ היו חיים קשים, קריטיים ובלתי נעימים. מינים וזנים נכחדו, ובמקומם צצו חדשים. אבל כעת אין זה עוד שלב בראשיתי של התבשלות הכדור והתייצבותו לקראת חיים הרמוניים חדשים, אלא זהו רגע לפני קטסטרופה אקולוגית. אנחנו מסכמים את הבעיה בצמד המילים "משבר אקלים", אבל זהו שבר גדול יותר מתופעות המתרחשות על פני כדור הארץ שמסתובב על צירו בלב הגלקסיה.
איזון הוא חוק שמקיף את היקום כולו. הוא חוק נעלה, עצום, משמעותי, ובלי הבנה יסודית שלו אנחנו לא מודעים לנזק שאנחנו גורמים, לא ערים להרס שאנחנו זורעים לדורות הבאים.
לא שאי-פעם היינו באיזון עם הטבע, אבל גם לא היינו גרועים כל כך ביחס שלנו כלפיו כמו בימינו. עד אמצע המאה הקודמת, בכלל לא הייתה לנו שאלה על איזון או על חוסר איזון של הטבע. גם בקושי שמענו מדענים שמדברים על כך, או אנשי איכות הסביבה שקראו לנו לפעול לקראת צמצום פליטת גזים או שרפת דלקים. היום המודעות גברה, מדברים רבות על ההשפעה שלנו על האקלים, אבל עדיין ברובד חיצוני.
מעטים אלה שמצביעים על היחס השלילי שלנו כגורם למשבר, על המחשבות שלנו כמחוללות מהפכות אקלים מרחיקות לכת הגורמות להרס הכדור. בין המעטים שמדברים על עולם מאוזן הם המקובלים. לדבריהם, עולם מאוזן הוא אדם מאוזן.
עד המאה ה-16 חיו בני האדם בפשטות בדומה לחי. הם לא חרגו בהרבה מהאיזון הטבעי של רמות הדומם, הצומח והחי. החל מהמאה ה-16 גבר הרצון של האדם לקבל הנאה, האגו שלו התעצם והשתכלל והוא התחיל לרכוש ידע והשכלה. מרגע זה, האדם, שהיה פראי בהתנהגותו, הקפיץ את המגמה האגואיסטית השלילית בעזרת המדע המודרני. הוא החל לייצר כלים ופיתוחים חדשים שהחלו לסכן את החיים על פני כדור הארץ.
שני המקובלים שפעלו במאה ה-16, הראשונים שנתנו שיטה יסודית לאיזון עם הטבע היו האר"י והבעל שם-טוב. הם השיגו כי מצד אחד האדם הוא המפותח מכל היצורים בטבע, ומצד שני הוא גם המקולקל ביותר. המחשבה של האדם מכוונת לטובת עצמו ולכן גורמת נזק לעצמו, לזולת ולטבע כולו. לכן פעלו השניים בכל כוחם, מי בשכל ומי ברגש, להביא לתיקון האדם. כלומר להביא לשינוי תפיסת המציאות שלו, להיפוך הכוונות שבו. הם ידעו שרק איזון טבע האדם יביא לאיזון טבע העולם.
אדם מאוזן מבין את מקומו בבריאה. הוא אינו מרשה לעצמו לעשות ככל העולה על רוחו, אלא כל הזמן מחפש לדייק את ההתנהגות שלו בהתאם לאגואיזם שגובר בו. הוא ברגישות גבוהה למה שהטבע דורש ממנו כדי להביאו לאיזון, ער לכל מכת טבע, שכן היא סימן עבורו ליחס הקלוקל שלו כלפי המציאות. כך הטבע מדבר עימו.