האמריקאים כנראה יודעים זאת מזמן, אבל עבורנו הישראלים קצת מערער להכיר בכך שארה"ב אולי אינה החברה והשותפה הנאמנה ביותר שלנו כפי שאנו נוטים לחשוב.
מי שעדיין לא משוכנע בכך, מוזמן לעיין בספרו החדש של ג'פרי הרף, פרופסור בכיר להיסטוריה באוניברסיטת מרילנד, שחושף עד כמה הייתה עמוקה ההתנגדות של הממשל האמריקאי להקמת המפעל הציוני.
מחקרו המקיף של פרופ' הרף מסתמך על אלפי מסמכי ארכיון מסווגים של ה-CIA, הפנטגון ומחלקת המדינה. אחרי שנבר ארוכות במאות מזכרים ופרוטוקולים סודיים הוא מגלה למשל שב-13 בספטמבר 1947, חודשיים וחצי לפני הצבעת חבר הלאומים על הקמת מדינה יהודית וערבית בפלסטין, כתב וויליאם אדי (עוזר מיוחד למזכיר המדינה ג'ורג' מרשל) על התנגדותו להקמת "מדינה ציונית תיאולוגית וגזעית". לדברי פרופ' הרף, "אדי מצא שהפרויקט הציוני מעורר התנגדות מוסרית".
קולו של אדי לא היה בודד בהנהגה האמריקאית. ההתנגדות לפרויקט הציוני "הייתה משותפת לשר החוץ מרשל, לסגן מזכיר המדינה רוברט לווט, לראש אגף המזרח הקרוב במשרד החוץ לוי הנדרסון, למזכיר ההגנה ג'יימס פורסטל, לחברי ראשי המטה הכללי המשותף, למנהלה הראשון של סוכנות הביון המרכזית אדמירל רוסקו הילנקוטר, וכן לקנאן ולצוות תכנון המדיניות שלו במחלקת המדינה".
ב-1 בפברואר 1944 הציגו הסנטורים רוברט וגנר ורוברט טאפט החלטה המבקשת לבטל את הספר הלבן שהונפק בשנת 1939 על ידי שלטונות המנדט הבריטי בפלשתינה, וזאת בשל הנטייה האנטי-ציונית שלו. לדברי פרופ' הרף, "מבקרי החלטת וגנר-טאפט הוקיעו את הפרויקט הציוני במאמץ להקים מדינה תיאוקרטית", וטענו כי ואגנר וטאפט מציעים "להקים מדינה תיאוקרטית שמבוססת על אפליה דתית או גזעית".
אני תמיד בעד חשיפת האמת כצעד ראשון לקראת תיקון. ואכן יחסה של ארה"ב לישראל היה תמיד מעשי ונגוע בהשגת תועלת אישית. ארה"ב ביקשה לעשות את הטוב ביותר עבורה ולא עבורנו.
מלבד האינטרסים העצמיים שלה, לארה"ב אין כל התייחסות לאינטרסים יהודיים, ישראליים או אחרים. היא אינה מושפעת מלחץ שמופעל עליה מצד שדולות יהודיות או נציגים מטעם מדינת ישראל; ארה"ב תעשה רק מה שטוב עבור עצמה, וככל שכולם בישראל יקדימו להבין זאת, כך ייטב לנו יותר. אם ארה"ב תחליט בשלב מסוים שתמיכה בישראל או הגנה עליה אינן משרתות את האינטרסים שלה, היא פשוט "תשליך את ישראל מהחלון".
עלינו להתעורר מהתמימות שלנו שגורסת שמנהיגים ומדינות שמחייכים אלינו עושים זאת כי הם אוהבים אותנו. אני מבין שמאות שנים של סבל ורדיפות גרמו לנו להיות פתוחים למחוות כאלה, אבל מחוות אלה הן אשלייתיות ועלולות להתנפץ בכאב.
אם ישראל רוצה להתקבל באהדה על ידי עמי העולם, עליה לטפח את הערבות ההדדית בקרבה, ולזנוח את ניסיונותיה חסרי התועלת לפייס את העולם. הדבר היחיד שהעולם צריך לראות הוא שהעם בישראל שואף להתאחד מעל לכל המחלוקות. אחדות צריכה להיות האינטרס היחיד של מדינת ישראל. האינטרס של ישראל הוא בעצם האינטרס של העולם כולו.
חובתנו להיות דוגמה לאחדות, אחריות וערבות הדדית. לאורך דורות ניסו אבותינו להעביר לנו שהכלל של "ואהבת לרעך כמוך" הוא זה שנותן הכשר לקיומנו בארץ ישראל. לכן עד שלא נפתח שאיפות להיות דוגמה לאחדות כזאת, אף אומה לא תקבל אותנו בזרועות פתוחות. אבל אם נלמד לחבק זה את זה, נופתע לגלות כמה העולם שמח לחבק אותנו בחזרה.
ואם כבר מדברים על ספרים, תוכלו למצוא עוד על הקשר בין האחדות היהודית לשנאת ישראל בספרי "הבחירה היהודית: איחוד או אנטישמיות – עובדות היסטוריות על האנטישמיות כמשקפות את הפירוד בעם היהודי"