ביום שפלסטין תשוחרר וישראל תושמד, יהודים וחיילי צה"ל יוצאו להורג, שוחרי השלום יוכלו לעזוב את ישראל והמומחים הטכנולוגיים והמוחות המבריקים ייאלצו להישאר כאן לתקופה מסוימת כדי לתמוך.
אלה חלק מן הסעיפים שעוסקים בגורל המדינה היהודית, והתפרסמו בהודעת הסיכום המפורטת של ועידת "הבטחת אחרית הימים" שהתקיימה בסוף ספטמבר, בחסות הנהגת חמאס ובהשתתפות בכירים מפלגים נוספים ברצועת עזה.
אפשר לגלגל עיניים למשמע עוד הכרזה הטוענת להיעלמות ישראל בשנים הקרובות, אבל אם בוחנים את השטח, אז כמעט הכול ערוך ומוכן לכך. ישנם בישראל נציגים ערבים בעמדות מפתח, הם זוכים לסכומי כסף רבים, הם חמושים ומלאים בכוח אדם, ובמבט-על על המזרח התיכון הם מוקפים בתמיכה מכל מדינות ערב. אז למה שאירוע מטריד כזה לא יתרחש בעתיד?
אנחנו לא קיימים על אדמת ישראל רק בזכות כוחות הביטחון, אלא בעיקר בחסד עליון. עצם הזלזול שלנו בעובדה הזאת וחוסר הרצון שלנו להכיר בכך ולפעול, גורמים לנו לאבד בהדרגה את המטרייה הרוחנית שמגנה עלינו.
אני לא חושב שתיאורי הבלהות של חמאס יתרחשו כפי שהם מתארים, אבל חשוב להיות דרוכים ולדעת שהמצב אינו יציב ותמיד יש סיכוי שנידרדר למצב מסוכן כזה. בעל הסולם, המקובל הרב יהודה אשלג, כבר הזהיר שאם לא נממש את ייעודנו ונהיה מלוכדים כאיש אחד, אז "כל הציונות סופה להתבטל, ומדינה זו תהיה ענייה מאוד, ותושביה עתידים לסבול הרבה, שבלי ספק לאט לאט הם או בניהם עתידים לעקור מן הארץ, ולא יישאר אלא רק מספר מבוטל שסופם להיטמע בין הערבים" ("כתבי הדור האחרון").
התוכנית של האויב מפורטת מאוד. החל מחוקי מעבר, דרך העברת הנדל"ן לידיהם, וכלה בחוקי צבא, משפט וביטחון. בעוד הם מפיחים בעיני רוחם מדינה חדשה – וכידוע, אין דבר העומד בפני הרצון – החזון היהודי שלנו הולך ודועך.
כל יום שעובר ואנחנו לא עוסקים בתוכנית רצינית של התקשרות לבבית בינינו, בהתגברות על כל הפילוג והשנאה שבינינו לעבר אחדות שלמה יותר, גורמת לנו לאבד מהכוחות שלנו. כל יום שאנחנו לא פועלים ונוטים במלוא המרץ לגילוי הכוח העליון – כוח הנתינה והאהבה – גורמת לנו לאבד מהאמת שלנו.
הכוחות החיוביים שהיינו יכולים לרומם בחיבור בינינו ולהקרין בעזרתם אור לגויים מתהפכים בהיפרדות בינינו לכוחות שליליים ומתראים נגדנו דרך האויבים. במקביל להתיישבות שלנו על אדמת ישראל, ולצד השמירה הביטחונית האינטנסיבית מצידנו, עלינו לתת את הדעת על הרוח, כי בלעדיה לא נשרוד כאן לאורך זמן.
אנחנו צריכים לבנות בית רוחני מהלבבות שלנו, לחיות כאיש אחד בלב אחד. לתת לכוח העליון, כוח החיבור, לשכון בינינו, בלב המשותף בינינו. רק כך נוכל להבטיח את קיומנו. הרוח הזאת שנעיר ונעורר תהיה ההצלחה שלנו. לכן עם כל הכרזה ותוכנית שמתפרסמת עלינו להחיש צעדים ולדאוג לבנות עם כל חברי העם את ישראל הנכונה, החזקה, הרוחנית. ארץ שיושבים בה אנשים הקשורים רגשית זה לזה וקשורים ביניהם לשורשם העליון.
חיבור פנימי כזה ימשוך אליו את כולם וירחיב את המעגלים. כך בהדרגה יתחברו אלינו שאר אומות העולם, כולם כולל כולם, ויחד איתם נהיה כאגודה אחת עם הכוח העליון. אז, ביום ההוא, באחרית הימים, לא יהיו ערבים ויהודים אלא עם אחד. לא תהיה ישראל או פלסטין אלא אנושות אחת עם תפילה אחת לכוח העליון האחד, כוח של השפעה ואהבה, כמו שכתוב: "כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים" (ישעיהו נז, ז).