האויבים שלנו יושבים בצד נשענים על הקיר, מגלגלים בין האצבעות שרשרת תפילות ומעבירים את הזמן בפרשנות והימורים על גורלנו. בגדול הם מבסוטים לאללה ממה שקורה בישראל, הם רק שואלים את עצמם אם כדאי לגמור איתנו עכשיו כי אנחנו עסוקים בלגמור אחד את השני וזה יהיה די פשוט, או לחכות שנתפרק סופית ואז בכלל זה יקרה בקלות. אם היו לשכנים קסדות מתכת על הראש, היה אפשר להתבלבל ולחשוב שהם הצבא הרומאי שחונה מול חומת ירושלים בתקופת בית שני.
"בתחילת המצור על ירושלים, כשראו הרומאים את היהודים נלחמים זה בזה בתוך העיר, ראו בריב שבין שורות אויביהם מתנה מן השמיים היו כולם משתוקקים לעלות על העיר" – תיעד בזמן אמת ההיסטוריון יוספוס פלביוס – אבל אספסיאנוס הקיסר אמר, "חכו קצת, עוד מעט יימצאו אויבים במספר קטן יותר לאחר שיתבזבזו במאבקם".
הקיסר אספסיאנוס הימר נכון. בית המקדש נחרב בקלי קלות, ואנחנו גורשנו לאלפיים שנות גלות. אחר כך חזרנו, וכאילו היה איזה קפל קטן בזמן – שוב אנחנו באותו מצב כאן; עם אותה איבה בעיניים, רק התירוצים לשנאה השתנו בינתיים.
האם היהודים בתקופת בית שני ידעו שהרומאים עומדים בפתח וההתכתשות האכזרית בינינו משחקת לידיים שלהם? ידעו, ולא יכלו להפסיק לריב. היום אנחנו מבינים שהריב בינינו מסכן את המדינה שהוקמה בדם, יזע ודמעות רק לפני שבעים וחמש שנה? מבינים. אבל הרגש חזק מההיגיון, השנאה חזקה מכל עובדה.
בכל מקרה, התאחדות לצורך התנגדות לאויבים גם לא הייתה עוזרת לנו. לא אז, לא היום; אף פעם היא לא הועילה. הנה בהקמת המדינה הסכמנו לאחד כוחות, לשלב את קבוצות הלוחמה לצבא חזק שיוכל להגן עלינו כמו שצריך, וכבר התרחש קרע נורא שעד היום לא נרפא: "פרשת אלטלנה".
הרב קוק והרב יהודה אשלג, שני ידידים מקובלים שחיו באותה תקופה חזרו והזהירו: ההתאחדות הלאומית שבאה רק מתוך בריחה מסבל ולחץ חיצון, תתהפך עלינו לרעה.
"המעט שנשאר בנו מהאהבה הלאומית אינה טבועה בנו מבחינה חיובית, כרגיל בכל האומות, אלא שנתקיים בתוכנו מבחינה שלילית: הוא הסבל המשותף, שכל אחד ממנו סובל בתור בן האומה, שזה הטביע בנו הכרה וקרבה לאומית מבחינת קרבת אחים לצרה. והוא גורם מן החוץ", הסביר הרב יהודה אשלג במאמרו "האומה". "מידת החימום שבהתאחדות כזאת מספיקה רק להתלהבות לשעתה, אבל בלי כוח ועוצמה, שנוכל לחזור ולהיבנות על ידה בתור אומה הנושאת את עצמה. כי איגוד, המתקיים מתוך גורם חיצוני, אינו איגוד לאומי כל עיקר".
והרב קוק כתב: "האחדות, שבאה מפני דרישת טובתו של כל יחיד, למטרת אהבת כל יחיד לעצמו היא אחדות מקרית, שיסודה היא אהבת הפרט העצמית, ואין סופה להתקיים, כי אין לה מרכז אמיתי, וגם כשהאחדות לכאורה מתגדלת סופה לשלהבת שנאה ומלחמת אחים, בהיות כל יחיד מושך להנאת עצמו. אבל האחדות שבאה מצד ההכרה, בערך התכלית העליון, שבא רק על ידי שלום הבריות, יסודה באהבת הכלל באמת וסופה להתקיים, וכרבות ימיה כן תוסיף להתגדל ולהתחזק".
אף אחד לא הקשיב להם אז, ספק אם ישמעו עכשיו. אולי הפסח המתקרב, חג הנס הלאומי שלנו, זה שהוציא אותנו ממצרים, יחזור ויחלץ אותנו שוב, מהשנאה הגדולה ישר אל אהבת אחים נפלאה.
✅️צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"