זה קרה זמן קצר אחרי תאונת הדרכים. לפתע פקחתי עיניים, לאחר החבטה העזה שספגתי, ולשבריר שנייה הייתי בתחושה שהכול בסדר. אך מיד הרגשתי שאיני מסוגל לנשום. אין לי אוויר. הריאות הלכו והתמלאו בדם ובראשי התרוצצו מחשבות רבות
תמונה: רויטרס
בתוך כל ההמולה שמסביבי שמעתי סירנה של אמבולנס, צעקות בערבית, ובזווית העין קלטתי את בנצי וסנקה שרועים לצידי, פניהם שותתות דם. ואז, תוך רגעים ספורים הפסקתי לנשום ואיבדתי את ההכרה.
לרגע הרגשתי שאנחנו נוסעים בתוך אמבולנס ולרגע נעלמה ממני ההרגשה, וחוזר חלילה. ראיתי את עצמי מחוץ לגוף. עומד ומתבונן מהצד כיצד הרופא לוחץ עם הברך שלו בחוזקה על החזה שלי, מנסה בכל כוחו לעורר אותי. כנראה ניסה לעצור את זרימת הדם מחלל הבטן לריאות. לא ראיתי אותו דרך עיניי, אלא בחוש הפנימי שלי.
הייתי מאושפז בהדסה עין כרם במשך מספר שבועות. לרגעים התעוררתי, ושמעתי חלושות את הרופא צועק: "אתה צריך לחתום על…". לא ראיתי כלום. הוא תחב לי עט ביד, ותוך שאני מזיז אותה בכבדות שמעתי אותו ממלמל: "בסדר, בסדר".
רק לאחר הניתוח, משהתאוששתי וחזרתי להכרה מלאה, ראיתי את פניו לראשונה. הוא סיפר לי כיצד הגעתי לבית החולים ועל כל מה שעברתי בהיותי בתרדמת. "אבל למה לחצת עליי כל-כך חזק עם הברכיים שלך?", הסתקרנתי לדעת. "עברת מוות קליני", ענה, "הייתי מוכרח ללחוץ חזק כדי שתתעורר".
אולם הדבר שהפתיע אותי יותר מכול היה שבכל אותו הזמן נכחתי, ראיתי הכול מהצד כצופה. אומנם לא ראיתי אנשים בבירור, אך חשתי את הדמויות שהיו מוצללות וצבעוניות. במקביל יכולתי לחשוב כרגיל. הרגשתי בין חיים למוות. אך לא היו בי דאגה או פחד אם אחיה או אמות. למעשה, לא ייחסתי חשיבות לכלום; לא חשבתי איפה אני נמצא, מי מטפל בי ומה יקרה עוד רגע. פשוט הרגשתי.
שהרי, הפחד מהמוות אין מקורו אלא באחיזה חזקה של האדם בחיים ללא רצון להרפות, או בחוסר היכולת שלו לבטא את מצבו שהתערער. אולם כשהאדם שרוי במצב מעין זה, אין לו כל פחד למות או אי-ודאות באשר לעתיד לקרות. אלא הוא פשוט זורם בזרימה מיוחדת שמובילה אותו.
רבים טועים לחשוב, ומכנים את התופעה הגשמית הזו "רוחנית". אך למעשה, החוויות הפסיכוסומטיות שמתחוללות באדם בין חיים למוות, אינן אלא התקשרות מסוימת של מצבים שהמוח אינו מסוגל לעבד אותם ולשלוט בהם. תעתוע פסיכולוגי. אומנם ברגעים האלו האדם חש חופשי מהרגשת השייכות לגוף הגשמי, אך עצם שחרורו הקרב מגופו, ניתוקו הזמני מהחושים הגשמיים וההכרה המוחית, אינו מצביע על כך שרכש חיים רוחניים. החיים והמוות קיימים באדם בתפיסתו את המציאות הנוכחית בלבד, ולא בממד העליון.
לפי חכמת הקבלה, יש חיים או מוות. אין מושג ביניים "מוות קליני". לפי התורה, מוות פירושו היעדר דופק בלב האדם או נשימה באפו. נשאלת אפוא השאלה – כשהדופק והנשימה חדלים והגוף מת, מה קורה לנו בשנייה שאנו עוצמים את עינינו? האם הנשמה ממשיכה לחיות גם לאחר המוות? לאן היא מתגלגלת? האם היא ממשיכה לשוטט בעולם הזה או עוברת לממד אחר? או יותר מכך, האם הנשמה שייכת בכלל לגוף?
מאז ומעולם היה המוות אחד הסודות הכמוסים והמפחידים ביותר שעימם נאלצו להתמודד בני האדם. אלפי עדויות על חיים לאחר המוות נתונות בידי המדע, אך אף ראיה אינה יכולה לאשש את קיומן. לכן, שאלות רבות נותרו ללא מענה, והסיבה לכך היא די פשוטה: רוב המחפשים פשוט לא חיפשו במקום הנכון.
כמי שעוסק בחכמת הקבלה מעל ארבעים שנה, ראיתי כיצד מורי, המקובל הרב ברוך שלום הלוי אשלג, מעולם לא נזקק לתשובות בסוגיות אלו. אביו של מורי, הרב המקובל יהודה אשלג, המכונה "בעל הסולם", אמר לא אחת שלא אכפת לו היכן יטמינו את שק עצמותיו. המקובלים מעולם לא ייחסו חשיבות רבה לגופו הגשמי של האדם. להם היה די ברור כי הרוח המצויה בגוף, הנשמה, היא העיקר.
המקובלים מספרים שנשמתו של האדם עוברת גלגולים רבים בתוך הגוף ב"עולם הזה". במהלך תקופות חיים אלה, עדיין ללא הכרה רוחנית, רצון האדם הולך וגדל עם התפתחות רצונותיו הגופניים: למזון, למין ולמשפחה, ולאחר מכן עם התפתחות רצונותיו האנושיים: לכסף, לכבוד ולמושכלות. במילים אחרות: האדם צובר ניסיון וידע, ומאמץ לעצמו את תכונות העולם הזה.
לאחר שסיפק האדם את רצונותיו הגשמיים, במהלך גלגולי חיים שונים, אך ללא כל הצלחה להגיע לסיפוק, למילוי ולתענוג מלאים, מתפתח בו צורך חדש – רצון לצורת קיום נעלה יותר. רצון למילוי הנשמה, שעד עתה כמו הייתה שרויה בתרדמה בתוך הגוף.
אז האדם יוצא למסע חיפוש אשר בסופו הוא עתיד להגיע אל חכמת הקבלה. המקובלים, חוקרי המציאות, כתבו במדויק מה עלינו לעשות עם הרצון החדש – עם הנשמה שמתעוררת בנו – כדי לצאת ממעגל החיים והמוות כאן ועכשיו. המפתיע ביותר הוא שהם קבעו שאין צורך למות כדי להכיר את "העולם הבא", אלא אפשר וגם צריך להגיע להרגשה הזאת עוד בחיינו. או כלשונם: "עולמך תראה בחייך".
חשוב להבין שאדם שלא פיתח את הנשמה שלו במהלך חייו – אין לו את ההרגשה של העולם הרוחני גם כשהוא נפטר. הוא נשאר עם אותה נקודת פוטנציאל שטבועה בכל אדם מלידה, ולכן עליו לחזור שוב לעולם הזה ולפתח את הנשמה פעם נוספת.
מי שכן פיתח את הנשמה, מרגיש את שני העולמות בו-זמנית. את העולם הזה הוא מרגיש דרך חמשת החושים, ואת העולם הרוחני ("העולם הבא") דרך הנשמה. כשהגוף שלו חדל מלהתקיים והוא מפסיק להרגיש את העולם הזה דרך חמשת החושים, עדיין הנשמה שלו והרגשת העולם הרוחני נשארות. לכן, אל תחששו מהמוות או מהחיים אחרי המוות, אנחנו כבר עכשיו בבחינת "מתים". אלא דאגו בעיקר לממש את ההזדמנות שניתנה לכם להינצל מהחיים שקיצם ברור.