חודשי פברואר-מרץ הם החודשים הקשים לי בשנה. בעונת המעבר הזאת אני סובל מפריחת עור. אני לא אשכח את היחס של המורה שלי, הרב ברוך שלום אשלג, באותו יום בשלהי 1991, אחת השנים הקשות שבהן סבלתי מהדלקת. טיילנו יחד בפארק יהושוע, והוא הבחין שאני נרגן וחסר סבלנות בגלל רוח הפרצים שהכתה בעור וגרמה לי לכאב חד.
פתאום, בלי כל הכנה מוקדמת, הוא אחז בזרועי ואמר בפרץ: "אתה לא יודע כמה אתה מרוויח מזה!". מיד נדם וחזר להתהלך בנחת בשביל כאילו לא אמר דבר. הלב הלם, העור בער, אבל הייתה לי הרגשת הקלה נפשית. לא פיזית, אלא נפשית.
השיעור ההוא בין שבילי הפארק לימד אותי שכל הייסורים שאנחנו עוברים הם תרופה לנשמה, ולכן כדאי לנו לסבול. זמן מה לאחר מכן דיברתי עימו בנושא, והוא שיתף אותי שגם אביו הקדוש, בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, אמר לו שהייסורים שאדם עובר בחייו – במיוחד אלה שהוא עובר ימים ושעות לפני שהוא נפטר – הם ייסורים שלא כדאי לוותר עליהם.
אני לא יכול להרחיב יותר על הרווח מהסבל. זה יישמע מיסטי או הזוי לאוזן שלא מורגלת לכך, אבל יש לרעיון שורש עליון. לשם הבנה מלאה צריך להבין את מבנה העולם הרוחני, לראות את הקשר בין הגוף לנשמה, בין הייסורים לתכלית החיים. זה מחייב שאלה מוקדמת ועמוקה על משמעות חיי האדם בעולם.
ואני לא מדבר על ייסורים קלים, על כאבים גופניים פה ושם, מהם אין חובה לסבול. אלא אני מתכוון לעינויים ומכאובים, ייסורי תופת של ממש, שלפעמים – וזה לא פשוט כלל – טוב להרכין ראש, לקבלם ולעבור אותם. אין כאן חלילה קריאה לסגפנות, כמו שכתבו חז"ל: "ניתנה רשות לרופא לרפאות". אפשר וכדאי להשתמש בכל מה שהרפואה העמידה לרשותנו כדי להקל על הייסורים הגופניים, אבל עיקר העבודה היא פנימית, נפשית. האיפוק משתלם.
אני מספר על המקרה הזה כי אני שומע לא פעם על חולים שמעדיפים לוותר על הרפואה, מעדיפים לסבול פחות, ולעיתים רחוקות אפילו מעדיפים לוותר על החיים. הכי קל לוותר על הכול, אבל לא הייתי נוהג כך במקומם. לא אדוּן אף אדם, אבל כן אמליץ לו להשתדל להילחם על חייו, ולקרוביו אמליץ לעודד אותו בכך ככל האפשר. שוב, בהיגיון ובשיקול דעת בריא, בליווי רפואי מקצועי.
המוות לא מפחיד באמת. זה רק בלבול פסיכולוגי שהושרש בחברה. הוא נתפס בעיני חולים סופניים כפתרון טוב. אבל אם אדם מתעלה מעל רגשות ומצבים קשים שהוא חווה, קושר אותם עם מקור הגורל שלו, עם הכוח העליון, ומקבל שהמצבים התגלגלו אליו דווקא כדי שיתגבר עליהם אז הוא מרוויח המון. עצם המצב שהתגלה הוא הוכחה שיש לאדם יכולת להתגבר ולהתמודד. השאלה היא עד כמה יקבל את המצב באהבה ויתמסר לו בלב שלם. כי במצבים שהגוף סובל מאוד, האדם נתון במאמצים פנימיים עילאיים, וכך הוא קרוב יותר לכוח העליון.
ואסור לו לאדם לעשות חשבונות על עצמו או על אחרים, למה לי ולא לאחרים, למה ליקר לי ולא לשכן חסר הרחמים. בלתי אפשרי להבין זאת במצבנו המגושם. לכל אדם שורש נשמה משלו, ואין לנו יכולת להבחין בין טוב לרע ובין רע לטוב, אין לנו קצה חוט לראות את הגורל הייחודי של כל אדם, ובטח לא לדון אף נשמה. רק בדבר אחד אנחנו יכולים להיות בטוחים וסמוכים: כל מה שעושה הבורא, הכוח העליון, נעשה לטובת האדם, כי אין עוד מלבדו.
ועצה אחרונה, בלי ללחוץ אלא רק עד כמה שאפשר, מומלץ לעודד את האדם שסובל לחשוב על הזולת. לעזור לחולה לצאת מעצמו אל האחרים. ברגע שאדם חושב איך הוא יכול לתרום לאחרים, הוא מושך עליו כוח עליון שמרפא אותו. גם פיזית וגם נפשית. מקווה שהצלחתי לעזור לעוד חולים.
☑️ לתכנים נוספים
☑️ התוכן מבוסס על שיחות של הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שכתבו וערכו תלמידיו.