בום! פָּרץ צחוק מתגלגל וסוחף של ילדה קטנה. בום! שרירי הלסת שלנו נמתחו מרוב חיוך גדול. רגע קורן של אושר, רגע מכמיר לב. אבא עבדאללה מלמד את סלווה בת השלוש להתאמץ לצחוק עם כל פגז שנופל. כי מה כבר נותר לו, לפליט סורי שחי בלב המלחמה? לשעשע את בתו בשעת טראומה, לשדר לה שרקטות הן משחק ושרעש ההפגזות הן בסך הכול תרגיל אנושי. החיים (כמעט) יפים.
זו הסיבה שהסרטון המרגש שפרסם עבדאללה למדיה החברתית הפכה אותו גיבור רשת ליממה, וזיכתה אותו באלפי לייקיים ותגובות מחזקות, הכוללות גם הצעות לאמץ את השיטה על ילדי עוטף עזה בדרום שסובלים מפחד בלונים ומרגמות. האם זו הדרך? ספק רב.
במציאות הסורית הכאוטית זו אולי התגובה המיידית שתעניק לילדים מחסה פסיכולוגי ומגן מפני המציאות ההרוסה. גם לא שיש זמן לצלול למחקר ולדלות את הגישה החינוכית הנכונה כשפגזים נופלים בחצר. אבל לעצם העניין, אין כאן פתרון ממשי, מודל לחיקוי או גישה חדשנית לריפוי פחדים, אלא עזרה ראשונה בלבד.
ללמד ילדים לצחוק מאיומים ומסכנות אינה השיטה. לימוד כזה עלול לגרום להם לנזק בעתיד ולקליטה לא נכונה של המציאות. לילדים נוצרים במוח הֶקשרים לא נכונים בין איום לתגובה, ורמת החשש והזהירות יורדות עד כדי מנוטרלות.
מבחינה רפואית-מדעית אין הבדל גדול בין בכי לצחוק. שניהם גורמים זעזוע זהה במערכת העצבים, כך שאי אפשר לומר שצחוק בריא יותר מבכי, למרות שהוא אולי נעים יותר. שניהם, גם בכי גם צחוק, הם תגובה של התפעלות שהיא גדולה יותר מרמת הספיגה של האדם באותו רגע נתון. לכן, את התגובות מהפחדים עלינו להרגיע, ורק אז להסביר בצורה ברורה ובגובה העיניים את המצב, ולמה הוא קורה לנו.
ילדים צריכים להבין שהרס ומלחמות מתרחשים מתוך כך שאנחנו לא משכילים לפתח בינינו יחסים טובים. שאנחנו לא דואגים ללמוד להתקרב בינינו על פני הפירוד וחוסר ההבנה ההדדי. הם צריכים לדעת שכדי להפסיק עם המלחמות אחת ולתמיד, עלינו דווקא לנסות להתקשר זה לזה בצורה נכונה ומתוקנת, לפי חוקי הטבע העליון.
אם ילדים היו מבינים את עקרון החיבור הזה הם לא היו צוחקים. גם לא מגחכים. להפך, הם הם היו אומרים לנו ישר בפנים, בסגנונם הילדותי והתמים: הורים, תקנו מעשיכם, שפרו את יחסיכם לזולת.
***
בואו לפגוש אותי בכנס "קבלה לעם" העולמי שייערך בתאריכים 25-27.2.2020. לפרטים נוספים >>