ושוב הימים הלא-שקטים הללו של ריצה מבוהלת אל המקלטים, שוב נשמעות התרעות צבע אדום, ומטחים ויירוטים, פצועים והרוגים, מילואימניקים וחרדות של ילדים. לא הולך להיות כאן טוב יותר. לא בימים הקרובים ולא בזמנים הבאים.
עוד מימי קום המדינה, ואפילו קודם, אנחנו חיים בתסבוכת מעגלית, בסכסוך אינסופי עם הערבים. לא פתרנו דבר ולא חצי דבר מאז. ההתנגשות עם הערבים הופכת חזיתית יותר מיום ליום, העוינות הקבועה בליבם גוברת יותר ויותר. וכל עוד יש פתח צר, חריץ להיכנס בו ולפגוע בנו, הם לא יהססו לרגע.
צעד אחד לפני שאנחנו רצים ללחוץ ידיים, למצוא פתרונות ביניים, או להעז בכלל לחבק את האויבים, אנחנו צריכים להפנות מבט פנימה, אל תוך החברה הישראלית.
המלחמה האמיתית היא בינינו, היהודים. באופן שבו אנחנו מתייחסים זה לזה, לטוב או לרע, כך אנחנו משפיעים ומקרינים לעולם. הערבים בישראל, האנטישמים בעולם, ואפילו התפרצות סכסוך בין זוג בכפר נידח – הם תמונת ראי ישירה ושקופה של היחסים בינינו. כך מלמדים אותנו הסודות של חכמת הקבלה.
לכן כשבחיפה מיידים אבנים, בלוד מציתים מכינה צבאית ותולים דגל פלסטין, כשבוואדי ערה מנסים לדרוס, אלה רק תמרורי אזהרה שמאותתים לנו על כך שחצינו את הקו האדום בינינו. לא צריכים להיות חכמים גדולים כדי לאמוד את מצבנו החברתי. מבוקר ועד ערב אנחנו שקועים בוויכוחים ועימותים, בשנאה שעולה על גדותיה, וכמובן, כבר תקופה ארוכה בלי ממשלה יציבה. אדווה קטנה של חוסר חיבור בינינו מתרחבת במעגלים הולכים וגדלים עד לחוגים הרחוקים והקיצוניים, ומעוררת בכל אחד דחייה עזה כלפי העם הזה שנקרא ישראל.
הכול מתחיל בינינו, מתפשט מאיתנו, מתודלק בגללנו. אנחנו נמצאים במרכז העולם, על הכוונת של כולם, מפני שאנחנו מסיתים את האנושות ומסובבים את העולם לכיוון השנאה. חוסר החיבור בינינו גורם לעולם לפנות אלינו בצורה אינסטינקטיבית בטענה ולדרוש מאיתנו להיעלם כבר מהאדמה הזאת. "נמאס לנו!", אומות העולם ושונאי ישראל בראשן מנסים לומר לנו, "נמאס לנו מכם! צאו מכאן!".
ואנחנו עדיין לא מתעוררים לאחדות. אנחנו נשכים ונכה ביד חזקה את כל הבאים להורגנו, ובצדק, אך למרות המראות הקשים והתמונות המאיימות, אנחנו נשארים באדישות הישראלית שלנו. מפתחים עור של פיל, אגו עבה כיאה לעם קשה-עורף.
התקווה לשלום, השאיפה הטבעית לחיים טובים לנו, לילדינו ונכדינו, תלויה במידה שבה נסתדר בינינו. כמה פשוט, ככה מורכב. כל המקובלים כותבים לעומק ולרוחב רק על כלל אחד: "ואהבת לרעך כמוך". הוא הכלל הגדול בתורה – הכולל את כל השיטה. אם ניישם בינינו אהבת אחים, אפילו במקצת, נזכה להשראה עליונה מהכוח העליון, נזכה לאהבת עולם.
הכוח החיובי, הכוח הטוב והמיטיב, שיעבור דרכנו, יתפשט בכל הקשרים הגלויים והסמויים שבעם ישראל. הוא ימשיך ויזרום אל תוך קשרים מורכבים ומסועפים יותר בין כל חברי האנושות. "אז יימלא שחוק פינו ולשוננו רינה", כמו שכתב דוד המלך, "אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עימנו, היינו שמחים" (תהילים קכו).