בשבתות וחגים אימא מזמינה לביתה את כל ילדיה הגדולים ובני משפחותיהם לסעודה חגיגית. כמה ימים קודם היא הלכה לקנות את המצרכים ובחרה אותם אחד אחד, ועכשיו היא עומדת מהבוקר במטבח, מקלפת וחותכת, מתבלת, מערבבת וטועמת – כולה שקועה בהכנה, ידיים ראש ולב.
לא לחינם היא טורחת, יש לה משאלת לב מסוימת מאוד שהיא מבקשת שתתמלא דרך הסעודה העשירה שהיא מכינה, אבל המשאלה בכלל לא קשורה ישירות לאכילה, היא איננה גשמית. האֵם מבקשת תמורה רוחנית: שהסעודה תחבר בין הילדים שלה, שגדלו, התרחקו זה מזה, ואולי התפשטה ביניהם איזו זרות והם אפילו לא רוצים כל-כך לדבר אחד עם השני.
גם אנחנו, עם ישראל, סמוכים על שולחנו של הכוח העליון, אוכלים ושותים על חשבונו. מי שחושבים על כך לעומק יכולים להתמלא בושה, וייתכן ומיד תעלה בהם השאלה: מה אנחנו יכולים לתת לכוח העליון בתמורה? זו בדיוק אותה תמורה שילדים יכולים לתת לאימא כשהיא מזמינה אותם לסעודה. קִרבה היא כל מה שאנחנו יכולים לתת לכוח העליון, לבעל הבית שטרח והכין את עולמו רק בשבילנו.
כך אני רואה אותנו השנה, עם ישראל כולו והעולם בכלל, ובפרט תלמידי חכמת הקבלה העוקבים כאן בדף, מתקרבים יותר לחיבור בינינו מתוך מחשבה שתתפשט בליבנו וראשנו על בעל הבית שלנו, על הכוח העליון: אנחנו רוצים לתת לו כמו שהוא נותן לנו, להחזיר לו בחיבה בינינו, לעשות לו נחת רוח.
יש אנשים שקשה להם לזכור פרצופים, אני אחד מהם. עם שמות אני עוד יותר שכחן. אבל כשרוצים להתקרב באמת, אז לא משנה מי אתה ואיך הפרצוף שלך נראה, לא חשוב איך קוראים לך. העיקר שמרגישים יחד. פשוט יחד. יותר ויותר קרובים, יותר מאוחדים, ממש כאילו נוגעים זה בעורו של זה, מתקדמים להיות "כאיש אחד בלב אחד" מול כוח עליון אחד.
עד עכשיו לקחנו מהשולחן בלי חשבון, ניסינו להתמלא בכוח ואנרגיה על ידי חומרים שהוצאנו מהאדמה, מהאוויר, אבל בכך אנחנו מרוקנים את כדור הארץ, שואבים את כל המיץ אחד מהשני, ושום דבר לא מעניק לנו באמת מרץ וחיות, כוח ושמחה. בסופו של דבר רוב העולם מרגיש אומלל. אם נתקרב רגשית בינינו נתחיל לקבל כוחות מסוג אחר, כוחות בלתי מוגבלים. כוחות רוחניים מדרגה עליונה יותר מהחומר הגשמי, כוחות אהבה כמו של אימא.