"הפכנו חברים טובים", אמר נשיא ארה"ב ג'ו ביידן על ראש הממשלה נפתלי בנט בפתח הצהרתם המשותפת לתקשורת, לאחר פגישתם הראשונה בבית הלבן. קודם לכן דיברו השניים בחדר הסגלגל על המחויבות של ארה"ב לביטחונה של ישראל, על האיום האיראני ועל כך שלטהרן לעולם לא יהיה נשק גרעיני.
אין כל משמעות למפגש הפסגה בין ישראל לארה"ב בעת הזאת. ביידן טרוד בעסקיו המדשדשים, והוא אינו מחשיב ברצינות את ראש ממשלת ישראל ולא מתחשב כלל במזרח התיכון. טראמפ קודמו התחשב מאוד, אבל ביידן הפוך ממנו בתכלית ההיפוך. אומנם היהודים בישראל שמחו כשביידן נבחר – שלא לדבר על היהודים באמריקה שצהלו ועוד צוהלים על כך שביידן בשלטון – אבל השמחה נובעת מחוסר אכפתיות בעניין ישראל. נראה כי אנחנו תלויים באוויר, בין שמיים לארץ, בצניחה חופשית אל תהום לא ידועה.
לארה"ב יש סדר עדיפות משלה, וישראל במקום האחרון. אם פעם ישראל הייתה נקודה אסטרטגית במזרח התיכון, כעת היא כבר לא. האמריקאים רואים כיצד הרוסים נופלים ונחלשים, מאבדים מקולם, ולכן לא אכפת להם אם רוסיה תלחץ על אירופה, והם משחררים קצת לחץ מצידם. על סין אמריקה לא יכולה. לא כרגע. סין גם לא ממש מאיימת עליה. מצד אמריקה, סין יכולה לכבוש את טייוואן ואפילו את יפן, ואם היא רוצה עוד, אז שתבלע את כל האזורים ברוסיה שגובלים עם המזרח הרחוק. העולם כבר עובר מהתנגשות בנשק להתנגשות בתעשייה, לכן מלחמה היא כבר פָסֶה.
הפגישה האחרונה, שהצטלמה יפה, הייתה רק כדי להראות לעיני כול שארה"ב מקושרת גם לישראל, לא יותר. כי מי בימינו יודע מה עלול להוליד מחר? מי מנחש מה יקרה בסיבוב הבא? אומנם כוחם של היהודים בארה"ב נחלש, אבל עדיין יציב, אבל מי מבטיח שהם לא יפנו מחר עורף לביידן וכללי המשחק ישתנו? לכן כדאי לפנות חמישים דקות ביומן הנשיאותי.
השינוי המשמעותי שקרה בחצי שנה האחרונה הוא שהחלפנו ערוצי הנהגה: מערוץ טראמפ-נתניהו לערוץ ביידן-בנט. פרט לכלי התקשורת שתססו בזמנו והפגינו תיעוב, דבר לא השתנה בערוץ החדש. היחס כלפי ישראל נותר מאוס עד אדיש. הפסדנו את ידידנו טראמפ שלפחות תמך בגלוי בישראל, סייע בחיזוק הקשרים שלנו עם מדינות המפרץ והילל את שמנו באוזני העולם. גם מאחורי הקלעים הוא פעל רבות, והיום נותרנו לבד, בלי כל תמיכה נסתרת או גלויה.
מיום ליום חשיבותינו בעולם יורדת, מנהיגים רבים מצפצפים על ישראל, ועוד נזכה לקיתונות של צוננים ממדינות רבות. עלינו על דרך הייסורים, דרך שהלכה הרחק מדרך המלך שעלינו לפסוע בה על פי ייעודנו הרוחני. הסטייה מן האמת רק תלמד אותנו שעם ישראל אינו תלוי במנהיגי העולם, לא מימין ולא משמאל. עובדה היא שאף משבר עולמי בימינו לא מצליח להתנהל כמו שצריך – לא מגפת הקורונה, לא הפיגועים באיסטנבול, לא גלי ההגירה ההמוניים לאירופה, לא קריסת מדינות במזרח התיכון ועוד.
מנהיגי העולם, כמו מרקל, סרקוזי וחבריהם, יורדים מהבמה ההיסטורית, והאבק והברדק שהם משאירים אחריהם מחייבים לפחות אותנו, עם ישראל, ליצור תוכנית סדורה ונבונה שתוביל אותנו להפנים שמנהיג בימינו זה לא עניין פרסונלי.
עלינו להתחבר בערבות הדדית, להתחזק בקשר פנימי, שכן הוא היסוד שלנו מאז נוסדנו כעם. עם ישראל תלוי בהנהגה עליונה, בכוח העליון, בכוח החיבור של הטבע. כרגע אנחנו מפולגים ומסוכסכים, מטיחים אשמה במנהיג כזה או אחר, בטוחים שאם הייתה כאן דמות אחרת הכול היה טוב, אבל הפילוג בינינו הוא זה שמחריב כל חלקה טובה. עם ישראל משול לאגודה של קנים – כל קנה כלשעצמו ניתן לשבירה, אבל כשכל הקנים עומדים יחד באחדות ובאגודה אחת – לא ניתן לשבור אותם. כוח החיבור בינינו הוא הכוח שינהיג ויכוון אותנו בבטחה אל דרך השלום. ממנו תצמח הישועה, ולא מלחיצת יד רפה.