בזמן שהאבל פקד אותנו עקב הפיגועים הנוראים בשבת האחרונה בירושלים, ברחובות עזה לבנון וירדן, יצאו תושבים בשירים וריקודים, חילקו ממתקים וירו זיקוקים באוויר לאות שמחה. זה הפך למנהג קבוע שמלווה לאחרונה כל פיגוע.
זו לא דוגמה מיוחדת במינה בהיסטוריה היהודית. לאורך כל הדורות הביעו אנשים מעמי העולם השונים סיפוק בימי אסוננו. כשרדפו אותנו, בזזו ופרעו בנו, תמיד עמדו אנשים ומחאו כפיים – ולכל המקרים האלו היה מכנה משותף. להבעות השנאה אלינו תמיד קדמה שנאה עצמית.
אם נבדוק אילו יחסים שררו בתוך עם ישראל במצרים אחרי מות יוסף, אילו יחסים קדמו לחורבנות בתי המקדש, התקיימו בינינו בספרד לפני הרדיפות ובאירופה טרם השואה – נמצא דפוס חוזר וקבוע המעיד על חוק טבע: ההתנפלות האיומה עלינו תמיד מתפרצת בזמני שיא של שנאה עצמית, ישראל נגד ישראל: פירוד, אדישות הדדית, התכחשות, זלזול, הלשנה ושמחה לאיד.
אנטישמיות כתוצאה משנאה בין יהודים היא חוק טבע, משום שלא בני האדם חוקקו והחליטו שכך יהיה. זהו חוק הפועל על הפסיכולוגיה הפנימית של האנושות בלי לשאול את פיה, לא פחות מאשר חוק הכבידה הפועל על הגופים בלי להתחשב בדעתם עליו.
האנטישמיות נובעת מכך שמעל לכל חוקי הטבע ישנו חוק עליון רוחני יחיד המחייב את כל פרטי המערכת להתקיים בהדדיות, בתמיכה, בנתינה, באחדות, ושלא כשאר חלקי הטבע הנשמעים לחוק, באדם טמון יצר רע שמונע ממנו להתקיים לפיו, אז הוא מפר אותו כל הזמן.
כדי לאפשר לאנושות להתגבר על האנוכיות והגאווה – על יצר הרע – וללכת בתלם החוק העליון, נוצרה האומה הישראלית. נועדנו לפרוץ דרך ולהיות הראשונים שיצליחו להתקיים על פי החוק העליון, לכן ניתנה לנו התורה שעיקרה הוא הכלל הגדול "ואהבת לרעך כמוך". זאת הסיבה היחידה לקיומנו כאומה.
מספיק להעיף מבט בכותרות או להטות אוזן לשיחות ברחוב כדי לתפוס כמה רעל ויצר רע זורמים בינינו היום, כמה אנחנו רחוקים מייעודנו ובאיזו סכנה זה שם אותנו כל רגע. נכון, אנחנו לא הורגים זה את זה, אבל השנאה בינינו גורמת לעולם לרצות להרוג אותנו.
✅ צפו חינם בסדרת הסרטונים על "הסיפור של עם ישראל"