השבוע העולם עצר את נשימתו, התלכד והתפלל בכל מאודו לטובת ריאן בן החמש – הילד שנפל לבאר צרה בעומק של כשלושים מטרים באזור כפרי בצפון מרוקו.
אבל הסוף היה טרגי ועצוב. אחרי חמישה ימים מורטי עצבים ומלאים תקוות, חרף כל הניסיונות המורכבים לחלצו, כשכל צילום חדש שלו מקרקעית הבור חושף את תשישותו הגוברת, ריאן מת.
על השאלה למה אלוהים לא שמע את תפילת ההמונים, אענה את מה שמלמדת חכמת הקבלה: אלוהים, הכוח העליון, מצפה לשמוע מהנבראים בעיקר בקשה להיות מחוברים ביניהם ביחסים טובים. הרי מי גרם וגורם לכל המקרים?
הכוח העליון בכבודו ובעצמו. ואילו אנחנו מבקשים שיתקן את מה שקלקל, כאילו היושב במרומים טעה ואינו יודע את תפקידו.
הכוח העליון הוא תכלית האחדות – כוח אחד, יחיד ומאוחד – לכן עלינו להתפלל לאיחוד בינינו, כי אם נשאף לכך נרגיש את הכוח העליון במרכז החיבור הרוחני בינינו. זה התיקון הנדרש מאיתנו.
לא צריך לחכות לאסון הבא כדי להפגין סולידריות ולקרב לבבות, אלא עלינו להתאחד כבר עכשיו ולהיות שותפים לכאבים זה של זה. אם נְפַתח רגישות לאחרים, התחשבות בזולת, אז מראש נאתר כל נזק ומכשול ונדע לתקנו לפני שיתרחשו עוד מקרים מצערים.
אין לנו בראש מחשבה כזו כי אנחנו עצמנו כלואים בבור אגואיסטי עמוק, מרוכזים בעצמנו. כך הטבע שלנו בנוי, ואת היחס הזה עלינו לתקן. אבל אם נפתח דאגה הדדית כנה ועמוקה, נבדוק כל דבר סביבנו בשבע עיניים למרות תקני הבטיחות הקיימים, ונוכל למנוע כל אסון.
ערבות הדדית של ממש תאיר לנו על כל פרט ביתר ערנות, כאילו הילד הקטן והאהוב שלנו משוטט לבדו במקום מועד לפורענות.