הם מאשימים את האחרים במצבם, חסרי אונים ומרימים ידיים מול אתגרים, נעלבים ומתגוננים מיד מול משוב שהכוונה מאחוריו טובה, ועסוקים ברחמים עצמיים כאמצעי הקלה זמני.
אנשים בעלי מנטליות קורבנית נוטים להרגיש קורבן של "פעולות פוגעניות". הבעיה בפיתוח מנטליות כזאת היא שתפיסת עצמם כקורבן תמידי מונעת מהם להיבנות מחדש ולהצליח בחיים. כדי לשמור על תדמית הקורבן, אותם אנשים חייבים להישאר מפסידים נצחיים, ובסופו של דבר הם היחידים שמפסידים.
קשה מאוד לקבוע היכן בדיוק למתוח את הגבול הדק בין האשמת אנשים אחרים במצוקות הפרטיות של האדם לבין תחילת ניצול העוול שנעשה לו לצורך השגת הטבות לא מוצדקות. כך או כך, הנצחת דימוי עצמי של קורבן מעכבת את המאמצים של האדם לשקם את חייו ולממש את הפוטנציאל שלו.
לכן כדי לעזור לאלו המרגישים כקורבנות, אנחנו צריכים להתמקד בחיובי ולא בשלילי. במקום לחזק ולהנציח את תדמיתם כאנשים פסיביים וחלשים אשר פגיעותם נוצלה, אנחנו צריכים ללמד אנשים שנפגעו מעוולות שהם יכולים להצליח תמיד ללא קשר לנסיבות. אנחנו צריכים להעצים אנשים ולעזור להם להאמין בעצמם.
אותה גישה צריכה לחול כלפי אוכלוסיות שהיו קורבנות של ניצול והתעללות. במקום ללמד אותם להתמקד בעוולות שנעשו להם, אנחנו צריכים לעזור להם לרכוש ביטחון עצמי ולהשיג את מה שהם לא האמינו שהם יכולים. בעוד שאת העבר איננו יכולים לשנות, אנחנו יכולים לבחור להתמקד בעתיד.
הפעילות של מובילי דעה מסוימים ואישי ציבור אחרים "לטובת" חלקים נפגעים בחברה אינה אלא מניפולציה. המציאות מוכיחה ש"אלופי הסובלים" לא ממש עוזרים להם, ובסופו של דבר הקורבנות נשארים בידיים ריקות וממשיכים במנטליות הקורבנית שמבטיחה שלא יהיה להם דבר בעתיד, כי בחרו בגישה הלא נכונה.
ללא ספק ישנם אנשים שנעשה להם עוול, אבל חיפוש אחר נקמה לא יעזור להם. במקום זאת, עליהם להתמקד בבניית חברה צודקת ומלוכדת עבור כולם.
אם ניצור סולידריות חברתית, נפתור את בעיית הניצול וההתעללות לחלוטין. אם אנחנו רוצים שוויון, עלינו להילחם למען שוויון הזדמנויות להצליח, ונשיג זאת רק אם ניצור חברה שחבריה מרגישים מחוברים זה לזה, מטפחים דאגה הדדית וגאים לחיות בקהילה מלוכדת ואכפתית.
איך לצאת מהדיכאון?
לחצו כאן