זיכרונותיי ממלחמת יום הכיפורים

בתחילת אוקטובר 1973, ערב יום כיפור לפני 47 שנה, חוותה ישראל תקיפה קשה שסימנה סוף תקופה. יש לי זיכרון חד מאותה מלחמה, כנראה בגלל שעליתי לארץ באותה שנה.

אבל המכה הזאת לא נחתה לפתע פתאום משום מקום ביום הכיפורים. החבטה החזקה באה עוד קודם, דווקא במה שנחשב לקלף מנצח – מלחמת ששת הימים. לא היה גרוע מהניצחון המהיר המזהיר הזה, כי אז העם התחיל לפתח גאווה. אם לא המלחמה הזאת, היינו מגיעים ליום כיפור כאומה אחרת. קצת יותר צנועה, נזהרת, נשמרת.

 

עדיין לא התאוששנו ממכת ההתנשאות שחטפנו בששת הימים. אפילו מלחמת יום הכיפורים לא הוציאה אותנו ממנה. עד היום נמשכת האווירה של אנחנו הכי טובים, הכי חזקים, קיפלנו זנב לזמן מה ואז הרמנו אותו גבוה יותר.

 

וזה מה שמונע מאיתנו להגיע באמת ובתמים ליום הכיפורים, לחשבון נפש שכרוך בו. כי אם אנחנו כאלו יפים וטובים, מוצלחים וחכמים, אם אנחנו כל כך בסדר עם כולם, למה שנעצור לחשוב על שופר כמקצה שיפורים, על תיקונים כפינוי מקום בלב מלא גאווה כדי שתיכנס בו קצת בינה של אחריות הדדית ואהבה? איך אפשר שנגיע להבנה עם גישה כזאת שהצלחת החברה הישראלית לא תלויה בניצחונות של כוח ומוח, אלא במידת היכולת שלה להתחבר מעל להבדלים, להיות דוגמה ואור לגויים – אלו שאנחנו מרגישים כל כך מעליהם.

 

בינתיים, בגלל שאנחנו לא בשלים ומוכנים לעשות כאלה חשבונות, אנחנו ממלאים את הראש במחשבות איך לקנות אופניים, טרודים בחישוב מסלולי טיולים בכבישים הפנויים של יום הכיפורים. וזה מעורר פחד שבעוד אנחנו שקועים באופוריה של דיווש וסכסוכים, בלי שנרגיש יתקבצו אומות העולם כמו טבעת חנק סביבנו. הם בעצמם לא ידעו למה, אבל יצוץ להם רעיון כזה בראש והם יתחילו לדבר עליו: "היהודים אשמים, בואו נעלה עליהם". הם אפילו לא ישאלו את עצמם מאיפה בא הרעיון הזה, לא יחפשו סיבה והצדקה. יהיה ברור להם שככה זה וזהו.

 

אלא אם נשתדל להתחבר מהר, לפני שההאשמה תתעורר. זו לא המלצה, זו חובה. להניח לרגע את האופניים בצד ולדבר – על תיקון הגישה, על שיטה חדשה, על בנייה של ערבות הדדית בחברה. לעשות חשבון ולהתחרט שלא התנהגנו טוב זה כלפי זה, להצטער מכל הלב ולהבטיח מעכשיו להשתנות. לרענן את הזיכרון אחד של השני שאנחנו עם אחד, בעל תפקיד מאוד מיוחד: להיות חלוצים בחיבור בין אנשים.

 

הכול מתברר בראש. במחשבה. אין מה לרוץ, ואת הידיים אפשר להכניס לכיסים, הן רק מפריעות לחשוב כשהן מתנפנפות באוויר. רק לחשוב יחד, זה כל מה שנדרש במלחמה הזאת. לדבר על כך שאנחנו שייכים למערכת אחת, ולבקש להרגיש את זה, כדי להיות מוכנים למלחמה על הקשר הטוב בינינו, בשביל שנוכל לממש את תפקידנו: להיות ביחד אחראים לשלום העולם, רק כך ננצח.