אורח חייהם של הרופאים מוכר לי היטב. אבא שלי היה רופא שיניים, ואימא שלי הייתה רופאת נשים, מומחית בכירורגיה גינקולוגית. פעמיים בשבוע היא עבדה שלושים ושש שעות ברציפות, ובשאר הימים עבדה במשמרת רגילה של שמונה שעות.
זו תמיד הייתה צורת עבודתם של הרופאים, אבל היא אף פעם לא הייתה יציבה. העומס גבר, התסכול הצטבר, ואחת לזמן מה הגיעו מים עד נפש, כמו מחאת המתמחים לרפואה המתחוללת בימים אלה, אשר הביאה אלפים מהם להגיש מכתבי התפטרות לאחר שהתורנויות הארוכות שלהם לא קוצרו.
אם אני מפליג לימי ילדותי לפני שבעים שנה, הייתי ילד בן חמש שאימו עוזבת אותו ואת הבית וחוזרת תשושה אחרי יומיים, אז אין ספק שמאבקם של המתמחים צודק. היום יש כלים לגרום לשינוי, אבל לאימא לא היה אז מה לעשות בנדון. התנאים ברוסיה היו אחרים לחלוטין באותם הזמנים. הפלא הוא שכלום לא השתנה מאז. התנאים הללו נמשכים עד ימינו, מחריפים ומתפשטים בכל רחבי העולם, והמציאות הפסולה הזאת היא סימן נוסף עבורי שהרפורמה הנדרשת חייבת להיות גדולה מאוד, חולשת על כל מערכות החברה.
רפואה אינה דבר שיכול להיפסק ומערכת הבריאות מחויבת לעבוד סביב השעון. מהנתון הקבוע הזה אפשר להבין שרק את החוקים שיצרנו אפשר וצריך לשנות. להחליט אחת ולתמיד שלא ייתכן שאדם עובד שלושים ושש שעות ברצף. מיותר לציין את חוסר הריכוז והצלילות של אדם שחיינו נתונים בידיו ובמוחו היגע.
גם אנחנו הציבור חלק מהמאבק. זה לא סכסוך בין המדינה לעובדיה, בין משרד אחד לאחר. אסור לנו להתייחס באדישות לסבל של מי שמטפלים בנו, והמינימום מצידנו הוא להבין את הקושי לטפל בחולה אחרי עשרים שעות ולהתייחס באדיבות. גם מצער לחשוב על בני המשפחות של אותם רופאים ומתמחים שנאלצים לספוג רושם שלילי. התחושה הקשה שאני מוזג לעצמי אוכל מסיר שהונח על תנור בחום נמוך, יושב לבד ואוכל לבד בבית ריק עדיין מלווה אותי.
בשורה התחתונה, החיים שלנו לא מאורגנים. אנחנו רוצים להרוויח הרבה כסף, רוצים להספיק לסחוט מהחיים האלה כל מה שאפשר, אבל שוכחים את הדברים העקרוניים והחשובים שנרמסים על הדרך, את האנושיות שחומקת לנו מבין האצבעות. אומנם המיקוד כרגע הוא על הרופאים, אבל הפתרון צריך להיות כולל יותר, מתחשב בכל הבעיות האנושיות.
הפתרון להכול מתחיל ברמת היחסים בינינו – שם מקור החולי. אם בראש ובראשונה נרפא את היחסים בינינו, נשקם את חוסר האכפתיות לבעלי תפקידים בחברה המשרתים אותנו, אז מתוך ידידות והתחשבות נדע לסדר הכול. לא רק רופאים רצוצים ועייפים ייהנו מיחס מתחשב בינינו, אלא כל אדם בחברה, כל איש מקצוע, בכל תחום ובכל שעה יחוש הקלה.
גם אם מחר תיפתר בעיית המתמחים וישלמו שכר נוח לצוותי הרפואה, או אפילו יצמצמו את היקף שעות העבודה, עדיין החולי דוגר בנו ועלול לפרוץ במערכות אחרות בחברה. לכן עם כל הכבוד שיש לי לרופאים ולצוותי הרפואה המסורים, המרפא היחיד לכול, "רופא חולים", הוא הכוח העליון, הכוח הכללי שבטבע.
אם נעשה צעד אנושי קטן לקירוב נפשי בינינו, לחיבור יפה וטוב מעל ההבדלים, לשוויון יחסי, אז אני בטוח שנזכה להשראה עליונה. הכוח העליון שיתגלה כתוצאה מכוח החיבור בינינו ירפא את גוף האנושות הקורס ובעזרתו נשקם את כל המערכות.