שאלו חכם אחד למה כאשר אנשים רבים הם צועקים למרות שהם ממש סמוכים זה לזה. הוא הסביר שכאשר אנשים רבים, ליבם מתרחק אז הם צריכים לצרוח. לעומת זאת כשהם אוהבים, הם מדברים בשקט כי הלבבות שלהם קרובים מאוד. אם הם אוהבים עוד יותר הם לוחשים, וכאשר הם אוהבים בשלמות הם מבינים הכול בשתיקה.
השתיקה טובה. יש בה מגע פנימי של אדם עם אדם, קשר בין הלבבות. יושבים, שותקים, מבינים, ולא צריך יותר מילים. גם כאשר הדיבור הוא במובן של תפילה, של שיחה לפני הכוח העליון, טובה במיוחד התפילה שבלב, הדיבור הפנימי שפונה בבקשה עבור הזולת, שדווקא היא נשמעת מכולן ומתקבלת.
היום אנחנו מסתכלים על העולם שלנו, על האנושות, ורואים שכולם צועקים. בכל תוכנית טלוויזיה למשל יושבים דוברים כתף לכתף וצועקים זה לזה לתוך הפנים. כדי לעבור מצעקות לדיבור שקט לפחות, צריך שדובר אחד ייפתח וייקח את ידו של האחר, ובשקט, בחצי קול, אפילו בלחש, יתחיל לשכנע אותו במה שהוא רוצה, מתוך רצון לספר לו משהו מתוך ליבו. הדובר האחר יכול יהיה גם הוא לפתוח את ליבו בתגובה, ודיבורם יישפך מלב ללב.
אנחנו הצופים, נצפה אז במסכים ונהיה שמחים, שהיום הזמינו לאולפן אנשים נורמליים, טובים, שנעים לנו לשמוע אותם. אומנם הם מדברים מעט מאוד, אבל אנחנו מבינים הכול.
אם זה נשמע כמו מצב אידילי ובלתי מציאותי, הוא מפני שלא לימדו אותנו לתפוס כך את השיח, את הדיבור בין אנשים. אלא שמצב כזה בוא יבוא. לא בקרוב, אבל מובטח שיבוא.
יעברו שנים רבות ואנשים ילמדו לדבר מתוך קרבה זה לזה. הזמן שיעבור יפעל בנו וכאילו ילחש באוזנינו ויספר, לדובר האחד וגם לאחר, שהצעקות חסרות תועלת ותכלית, שאין בהן שום טעם, ובהדרגה יאבד בדוברים הרצון להשתתף בכאלה תוכניות טלוויזיה עד שתבוא איזושהי נקודת צבירה, התשה ושבירה, שתפסיק את הופעות הקרקס האלה לגמרי, ובמקומן נקווה שיבואו תוכניות שיהיה בהן ביטוי רציני של כוונות. תוכניות טלוויזיה שבהן נשב ונשתוק, נעביר מסרים בלי מילים, רק עם רגש.
מוזמנים ללמוד את השיטה לחיים מאוזנים, הרמוניים ומשמעותיים