יום האישה הבינלאומי 2020. כששואלים אותי מי מהנשים במקרא, או כל דמות נשית מפורסמת אחרת, אני הכי אוהב ומזדהה, אני לא מהסס לרגע. אימא שלי. אליה אני מרגיש מחובר בקשר שלא יימוט לעולם, קשר שאין לי עם אף אדם אחר.
אימא היא כל מי שאני ומה שאני. בסופו של דבר אני מגלה, שכמו שקיבלתי מגופה את חיי, כך אני ממשיך. הכול דרכה. כשהיא נפטרה הרגשתי כאילו עזבה אותי. הרגשתי בעצמותיי איך שתמיד הייתי מוחזק על הידיים שלה כמו תינוק, ופתאום הידיים העוטפות שלה נעלמו.
אחר כך באה הידיעה שהיא לא אבדה לי, שהמוות הפיזי לא הפריד בינינו, אלא רק שינה את הקשר בינינו, לקשר רוחני יותר.
אימא תמיד כאן. איתי. היא ממשיכה להשגיח עליי בלי הפסק. אני מרגיש זאת בחוש. מרגיש את הדאגה שלה, את החיבור בינינו, את הרצון החי שלה להעניק לי מכל הלב. הרצון האימהי שלה הוא כוח נצחי, כוח שלא יכול להיעלם ולמות.
אני מרגיש שהיא מלווה אותי בכל דרכיי. שגם בגילי המופלג אני עדיין צריך להשתדל למצוא חן בעיניה. לנסות להיות ילד טוב – אותו אדם שאימא הייתה רוצה שאהיה.