אנחנו מעורבים עמוק במצרים. לא במדינה המדשדשת בניהולו של עבד אל-פתאח א-סיסי, שאנחנו מכירים באופן שטחי מהחדשות, אלא ממש בליבה של האימפריה המצרית העסיסית שבראשה עומד פרעה וחרטומיו המוכשרים סביבו. שם, אנחנו היהודים, בתפקיד העבדים.
באופן מוזר, כשאברהם אבינו שאל את הקב"ה "במה אדע כי אירשנה?", הובטח לו שנהיה עבדים לפרעה במצרים. אל תדאג אברהם, הבנים שלך יעבדו בפרך בארץ זרה "ועינו אותם ארבע מאות שנה". מה הקשר בין עבדות במצרים לירושת ישראל?
אם אתם רואים ברחוב אדם הולך ולועס קרקר, תדעו שההבדל בינו לבין הקרקר הוא רק גודל הרצון. לקרקר יש רצון קטן דומם, להישאר קרקר. לבן אדם יש רצון גדול, חוץ מלאכול הוא רוצה גם כסף, כבוד, השכלה, שליטה ועוד. רצון כזה הרים את כל האימפריות העולמיות כולל מצרים הפרעונית, וגם החריב אותן אחר כך.
אבל האנושות לא נולדה עם רצון כזה גדול. בהתחלה האנשים היו דומים יותר לקרקרים, הם הרגישו טוב במקומם ולא שאפו ליותר. אחר כך הרצון האנושי הלך והתפתח עד שהגיע לשיא בבבל הקדומה, שהפכה לאימפריה העולמית הראשונה.
בתקופה הזאת נולד גם אברהם, ואברהם לא הרגיש שכסף וכבוד הם החיים, אלא שיש משהו הרבה יותר גדול מהם, והיה לו רצון גדול לדעת הכול על אותו משהו עליון. מתוך הרצון הגדול שלו הוא הבין את המנגנון של הרצון, תפס שהוא הופכי מרצון העליון, ולכן אם רוצים להבין את הבורא, הכוח העליון, הרצון לתת, צריך להתהפך ולהידמות לו – להרכיב על הרצון לקבל הטבעי, כוונה חדשה לטובת הזולת.
עם הרעיון הרוחני הזה שהשיג, הסתובב אברהם בין עמי בבל והציע לכולם להצטרף אליו, להקים אימפריה שעובדת על הכוונה שעל פני הרצון לקבל, מתאחדת בנתינה כמו תכונת הכוח העליון. לא הרבה הזדהו עם המסר, אבל מי שכן, התלווה אליו והפך לבית אברהם.
אלא שהייתה בעיה. אנשי בית אברהם לא הרגישו שהרצון לקבל שבהם הוא השונא הכי גרוע שלהם. ואם לא מרגישים את האגו כדבר הכי רע שיכול לקרות לך, שמרחיק אותך מהכוח העליון ולא משאיר לך סיכוי להיות בקשר איתו, אז אין מספיק חשק וכוח להילחם בו ולכבוש את ה"ארץ", את הרצון, את יצר הלב – ובהתאמה את אדמת ישראל. על המצב הזה שאל אברהם, "במה אדע כי אירשנה?", כלומר אם אין לנו רצון בוער לכבוש את הארץ איך נירש אותה?
לכן הובטח לאברהם שבניו ירדו למצרים, יגיעו למצב שירגישו את כל כובד העבדות לאגו, ינסו להתאחד נגדו ומעליו, לא יצליחו ואז "ייאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלוהים", והוא ולא אחר ייתן להם כוח לברוח מן המצר, מהצרה והמצוקה, מהמקום הצר, ולהתאחד מחוץ לגופם כאיש אחד בלב אחד.
נראה שהיום אנחנו כבר מתחילים להרגיש כאן כמו ב"מצרים" את כל כובד המשקל של האגו עלינו. אנחנו כבר מזהים איך הוא שולט בנו ואנחנו עושים הכול בשביל לספק אותו. רוכשים כסף, כבוד ושליטה ובעיקר בונים פירמידות של שנאת אחים. מבינים איך הביא עלינו מלחמה. מתי נגיע לאנחה, לזעקה שאנחנו לא יכולים יותר עם הפילוג הזה ונבקש מהכוח העליון שייתן לנו יכולת לברוח ממצרים? אולי חסרות לנו עוד כמה מכות? ואולי הצעקה כבר התחילה להתגלגל?