אחרי ארבע מערכות בחירות מתישות בתוך שנתיים, ישראל בדרך להשבעת ממשלה חדשה, "ממשלת השינוי".
כך או אחרת, עם ישראל זקוק לניסים גלויים. בדרך הטבע אנחנו לא מסוגלים להתקיים יחד, לא על חלקת האדמה הקטנה הזאת במזרח התיכון, וגם לא אם היינו חיים כמדינה באירופה או בבידוד בקוטב הצפוני. העם קשה-העורף מרוכז בעצמו, אגואיסט מדרגה ראשונה. המתחים הפנימיים בחברה הישראלית הגיעו בחודש האחרון לנקודת רתיחה והמצב יוצא מכלל שליטה.
אני לא מאמין שהממשלה הנוכחית מסוגלת לאחות את הקרעים ולהביא את מדינת ישראל לחוף מבטחים. יושבים בראשה אוסף של פוליטיקאים שכל אחד מושך לכיוונו ולא מוכן לוותר כמלוא הנימה לטובת אחדות העם. הם מוכנים לוותר על האגו ולהתחבר לעת עתה – אבל כמו להקת זאבים ששמה לה למטרה לטרוף את האיילה. מיד בתום המצוד כל אחד ישוב לחלקתו, מפחד לצאת מעורו לטובת אחדות ישראלית, ושוב נחזור לסורנו. המצב הזה קורע לי את הלב.
כל הטלטלה הפוליטית שמתרחשת כעת בישראל היא הזדמנות להחליף את נקודת המבט על עתיד האומה. בזכות עליונה קיבלנו ארכה כדי להבין באיזה עולם אנחנו חיים, מי אנחנו עַם ישראל ומה תפקידנו עלי אדמות.
לעם היהודי יש ערך אחד שעליו הוא יקום או יפול, ושום שינוי לא ישפיע עליו, זהו ערך אהבת הזולת, "ואהבת לרעך כמוך". כל עוד אנחנו שואפים לחיבור לבבי, לערבות הדדית, לאחדות מתגברת, אז גלגלי החברה נעים קדימה ליעד טוב ומיטיב. בניסיון לאחדות בינינו אנחנו מעוררים כוח חיבור אדיר, כוח עליון של נתינה ואהבה המכסה על כל הפשעים. בלעדיו לא נצליח לעולם.
החיבור בינינו לא תלוי בממשלה כזו או אחרת. במרחב הלבבות אין פוליטיקה. אפשר בתנועה אחת להוריד את כל הכלים מלוח השחמט, מהזירה הפוליטית, כי החל מתקופה זו והלאה המוקד הוא על חיבור בתוך העם, חיבור שצריך לנבוע מתוך העם עצמו.
ולא צריך לטשטש את הפירוד והפילוג. עלינו להכיר בכך שאנחנו נגועים באגואיזם, ולשאול את עצמנו עוד לפני שהאגו יתגבר ויקום עלינו בצורות שונות: למה אנחנו לכודים במעגל משברים אינסופי? למה אנחנו לא מצליחים להתרומם מעל עסק הביש? לאן נעלמה הרגשת הבושה?
האם אנחנו יודעים איך בכלל העולם מסתכל עלינו? לעת עתה העולם מנצל את הכישורים היהודיים שלנו, סוחט לטובתו את ההברקות פורצות הדרך שלנו, אבל שונא אותנו בדם ליבו, צוחק מאיתנו במסדרונות הזירה הבינלאומית, משחיז את החיצים שיושלכו לעברנו בקרוב. בתנאים רעועים כאלה, הבעיה החמורה יותר היא היעדר חזון, חוסר תקווה משווע.
אל חשש. יש לנו שיטה לחיבור, חכמת הקבלה, תורת האמת של עם ישראל, והיא מלמדת אותנו שמחוסר אונים כמו זה אפשר רק לעלות ולפרוח. המאמץ הקטן לחיבור בינינו – בכוחו להאיר לנו את הדרך, לתת לנו שכל חדש, הבנה והכרה, הרגשה והתפתחות מהותית חדשה.
קיבלנו הזדמנות פז לעשות ביקורת על התקופה שהייתה כדי להתקדם מתוכה לתקופה חדשה, עתידית, לקירוב הלבבות ללב אחד, כי בלעדיו לא נשרוד.