כל ישראלי שלישי המיועד לשירות ביטחוני מקבל "פטור מגיוס" – רובם מסיבות נפשיות. הנתון החדש והמדאיג הזה מצטרף למגמת ירידה כוללת, אך התופעה אינה חדשה.
עוד כשהתגייסתי לחיל האוויר לפני כארבעים שנה היה זה הלך הרוח שאפף את כולם סביבי: "עוד מעט זה נגמר ולמחרת השחרור אני עף מפה. אמריקה, הודו, אוסטרליה. העיקר רחוק מכאן". זה כל מה שהעסיק את החיילים דאז, שניהלו טבלת ייאוש עד למועד השחרור שלהם.
ברור שהיום המוטיבציה נמוכה הרבה יותר. על אחת כמה וכמה כשמפי כל נשמעים דברי גנאי על המדינה ומכל עבר נשפכים עליה קיתונות של חרפות וביקורות. באווירה כזאת, למי יש כוחות נפשיים להתגייס? למי יש מוטיבציה לעבור אימונים קשים ולהילחם במסירות נפש על אדמת ישראל? אז קונים כרטיס וטסים. כך האווירה מחנכת.
לא הייתי מוותר בשום אופן על שירות צבאי או לאומי. כך חינכתי את בנותיי. צה"ל הוא "כור היתוך" למדינת ישראל, המאחד חברה רבת פנים ושבטים. זו ממש "מדינה בתוך מדינה". לכן, אם מתגייס טרי מתייחס נכון לשירות הצבאי, מתוך נכונות ואהבה למולדת, מתוך חשיבות ורצון להיות חלק מהעם, הוא רוכש יחס חדש למדינה שלא מרגיש אף יהודי בגלות. לעמוד באישון ליל עם נשק ביד ולהגן על הבית שלנו זו חוויה שאי אפשר להרגיש באף מסגרת אחרת.
כואב לי שמזלזלים ובועטים בארץ האבות. אבל אני גם יודע שאת הרוח הפנימית של ישראל, את אותה אידאה של אהבת אחים אי אפשר למחוק ולהעלים. ארץ ישראל תמיד תהיה היסוד המרכזי, הרוח החיה מאחורי העם היהודי.
את הערכים הללו צריך להנחיל לדור הבא, במקום לשבת ולהתקרבן. להעביר לצעירים הכרה בחשיבות העם והמדינה. ליידע כל יהודי מיהו, במה הוא מיוחד, לאיזה שורש רוחני העם שייך, והוא כחלק ממנו. ללמד למה קמה הארץ, למה אנחנו חיים פה בחסד, למה רודפים אותנו כל חיינו ולמה עלינו להגן על עצמנו, בלי לנום ובלי לישון. אם רק נעלה את חשיבות המולדת, גם אחוזי הגיוס לשרת אותה יעלו בהתאם.