"נוער כל עם וארץ, לנו יש מחשבה אחידה, שוב נסתום את הפרץ שנבע בין אומה לשנייה" – כך מתחיל המנון "הפדרציה העולמית של הנוער הדמוקרטי". המילים הפותחות כמו לקוחות מעולם אחר, מרוח זמן אחר, שכבר לא קיים כאן יותר.
איך אפשר לחשוב לשיר שירי ידידות, אחדות ושלום, על רקע השנאה שמתפשטת ומשתלטת על העולם היום? זו מחשבה כה תמימה, כמו חלום ילדים מתוק.
ובאמת, הדור ההוא שר את השירים האלו על אנשים שמתחברים סביב העולם, על עמים שמתאחדים – כמו ילדים בגן שמלמדים אותם לשיר, אז הם פותחים את פיהם וחוזרים על המילים, בלי לתפוס את משמעותן. כך שרו ילדים וגדולים.
היום, כמו מתבגרים מורדים, אנחנו כבר לא רוצים לשיר את השירים האלה, אבל מחר נתחיל להכיר עד כמה היו אלו מילים גבוהות, וגם נבין שאף אחד לא הצליח לממש אותן מעולם. לאחר מכן יבוא שלב הכרתי, שבכל זאת נרצה לחלום ולתאר לעצמנו, באיזה אופן אנחנו יכולים להתקרב לממש את המילים היפות והגדולות.
הסבל שעובר עכשיו על העולם ייתן לנו את השכל להיווכח שכל הדברים השליליים שקרו בכל הזמנים, בין כל העמים, היו ייסורים שנבעו מהתרחקותנו זה מזה. שלא הבנו עד כמה אנחנו צריכים להתקרב בינינו. לא בפה – בלב.
ההתקרבות בינינו לא תקרה בבת אחת, אלא מתוך הכרה הדרגתית. רק כאשר אנשים יבינו את הנחיצות בחיבור וירצו באמת להתקשר, אז הרצון עצמו יגדל וימשוך אותם למצב החלומי הזה. זה תהליך נפלא שעומד בפני האנושות, בכל היבטי החיים: חברתי, מוסרי, פדגוגי ועוד.
בסופו של דבר נרגיש מה היה חסר לנו כדי לתפוס את משמעות המילים, נפצח את השיטה איך ילדים מעמים שונים יכולים להרגיש את עצמם כאחד שלם, ונדע איך להתחיל לממש את הטקסט הזה ברמה האמיתית שלו. "אז לשירתנו זו, יאזין העולם כולו", כמו בשיר ההוא.