אנחנו יודעים להילחם בחזית, ליירט מטחים ולהגן על עצמנו מפני אויבים מבחוץ, פחות או יותר, אבל המלחמה האמיתית שלנו היא בתוך הבית, בתוך גבולות ישראל.
מדינת ישראל נמצאת היום בסוג של אנרכיה, במין איבוד שליטה, אובדן דרך. לאורך כל יום האתמול וגם היום נערכו לינצ'ים ביהודים. פורעים משולהבים שפורקים עול בערים רבות, כמו לוד, עכו, בת ים וטבריה, מפגינים אלימות מבהילה שלא הכרנו.
התחושה הכללית היא שמשהו במדינה שלנו מתפרק לנגד עינינו, מאבד יציבות, אוטוטו מתמוטט. מהו אותו משהו? הגאווה שלנו. הביטחון הנפוח שלנו שאנחנו מבינים ושולטים, יודעים ומובילים, עכשיו מתפוצץ לנו בפרצוף.
המצב הנוכחי לא ייפתר מעצמו. לא יעזרו הסכמי בזק ליישב את הסכסוך, לא מהלומות צבאיות או קריאות לדו-קיום מזויף. אומנם העוינות מצד השונאים תדעך מתישהו, ורק לזמן מה, אבל בזמני "שקט ורגיעה" הם יתחזקו ויתחכמו, ויחזרו למשוך את ההגה שוב לידיהם.
אנחנו לא ניגשים למצב בצורה נכונה. אנחנו מתמקדים בכאן ועכשיו, בדם וביזע, אבל עלינו לטפס אל שורש הדברים, לחזור ולהעמיק במקור השנאה הנצחית כלפינו. עלינו ללמוד טוב-טוב את עקרונות היסוד שלנו, להבין את סוד חיבור העם, לשוב אל היום שבו נוסדנו וחתמנו על ברית של ערבות הדדית.
נפגשנו לראשונה לפני כ-3,800 שנה בבבל העתיקה, אי-שם בין סוריה לעיראק של ימינו. חיינו שם חמולות ושבטים רבים – תמצית שבעים אומות העולם שמפוזרות כיום בעולמנו. אלא שגם אז השנאה גברה בינינו. האגו הטבעי, האנושי, תקף אותנו ונקלענו לפילוג חריף. בבלים מבולבלים.
אחד היה שקם בינינו, חקר והבין שהמציאות היא אינטגרלית, העולם גלובלי וכולנו תלויים זה בזה, קשורים מבפנים חזק זה לזה. אברהם אבינו שמו. הוא שלימד אותנו שעל פני האגו ההרסני שמרחיק – עלינו להתחבר ללב אחד, למצוא את נקודת השיתוף עם הכוח האחד, להתמזג עם הכוח העליון, הטוב והמיטיב.
אברהם לימד אותנו את השיטה לחיבור בינינו – חכמת הקבלה – מבלי לבטל כלל את ההבדלים והניגודים. הוא כיוון אותנו לשמור על הייחודיות ולהתעלות לאחדות. לשמור על רמה של פירוד כדי שתדרבן אותנו לצפות אותה בכוח של חיבור. כמו שחכמים ניסחו אותו בהמשך: "על כל פשעים תכסה אהבה".
עם ישראל של ימינו כלול מכל האומות. הגלות הארוכה והנדודים המייגעים ערבבו אותנו עם כל עמי העולם, עד שהיום על אדמת ישראל יש מדגם מייצג של האנושות כולה. אוסף של נציגים שונים זה מזה בתכלית. אם נלמד להתלכד בינינו לעם אחד, למשפחה אחת חמה, על פי הכלל הפשוט של "ואהבת לרעך כמוך", אז נתפתח ונתעלה לרמה רוחנית. אז מכוח החיבור בינינו, שיישק בכוח הטבע העליון, נקרין לכל האנושות המרושתת כוח של חסדים טובים. כוח חיובי אשר ישמש ככוח מרפא ומאזן, כוח משכך ומנחם. אז נשרת את העולם ונהיה "אור לגויים".
אולם אם נדחה בגסות את תפקידנו משכבר הימים, ולא ניקח את חוק האהבה בשתי ידיים, אז האגו ימשיך להפריד בינינו יותר ויותר. הוא יפצל בינינו לעוד מפלגות וקבוצות, לעוד מגזרים ועדות, לעוד אלף חסידויות וכנגד כל אחת אלף מתנגדים.
רק במציאת השורש המשותף שלנו מעל שבעים השורשים המנוגדים בינינו נחזיר את הביטחון שלנו. לא ביטחון צבאי או מדיני, אלא ביטחון בכוח העליון, ה"עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו". נשמע תורני, אבל לא. זהו חוק הטבע.
בשיעור שבו נתחבר בינינו במקצת, אפילו בכוח המחשבה ובהטיית הכוונה לטובה, נזכה להשראה עליונה. נקבל שֵׂכל וכוחות, ביטחון ותובנות, שיקרינו גם כלפי האויבים שלנו. כוח החיבור בינינו ישכנע אותם בדרכו שחקוקה בנו השיטה לחיבור, הקשר הישיר לעליון, ייעוד היסטורי וגורלי. ולא נתנשא עליהם בשעה של גדולה, אלא נפתח זרועות ונקבל אותם בשמחה.