ההפגנות באיראן נמשכות כבר כמה שבועות, למרות דיווחים על מאות נפגעים. הנחישות של העם האיראני ראויה להערכה וכך גם נכונותו להתעלות מעל הפחד. אמרתי כבר בעבר שהעם האיראני הוא אומה מיוחדת במינה. האזור שבו שוכנת איראן כיום היה ערש הציוויליזציה. האיראנים הם עם מפותח מאוד במובן הרוחני, מושג שאינו זהה למובן הדתי.
בחמישים השנים האחרונות השתלטה על המדינה קנאות דתית מצערת, שאינה מורידה מהכבוד שלי כלפי העם האיראני. אני מאמין שאם הם יכוונו את ההתעוררות הנוכחית שלהם לכיוון הנכון, הם יהיו לאומה פורחת ומשגשגת.
לישראל היו בעבר יחסים טובים עם איראן כי אין בעצם סכסוך מהותי בין שני העמים. המשטר הנוכחי הוא קנאי ואינו מאפשר ליחסים האלה להימשך, אבל אני לא רואה חילוקי דעות עקרוניים ומהותיים בין שני העמים.
הסיבה שאני מציין זאת היא שאפילו בין אויבים יכול לשרור כבוד הדדי. למעשה כבוד הדדי יכול להיות הצעד הראשון בבניית קרבה.
אם אנחנו שואפים להתקרב זה לזה אבל רואים שההבדלים בינינו כרגע עמוקים מכדי לגשר עליהם, נוכל להתחיל בכך שנכבד את הפערים בין אחד לשני וננסה לא לזלזל זה בזה. אם נוכל לרסן את עצמנו מלפרוק שנאה, נוכל לחשוב על פעולות התקרבות ברורות יותר.
מערכות יחסים שבהן מתחילים מבניית כבוד הדדי יכולות בסופו של דבר להפוך יותר קרובות אפילו ממערכות יחסים שלא היו צריכות לעבור שלב מקדים זה.
היום, כשהכוח הוא האידיאולוגיה, קשה מאוד לדמיין פיוס כלשהו בין ישראל לאיראן. כאשר המדיניות נקבעת אך ורק על ידי נשק והתחמשות, בלתי אפשרי להגיע להסכמות כלשהן, על אחת כמה וכמה לפתח כבוד הדדי.
אם בעבר, האפיפיור או המלך קיבלו כבוד מאומות או דתות אחרות, היום לא קיימים ערכים כאלו. אם יש לי פצצה, אין לי כבוד לאף אחד. הכוח החליף את כל הערכים האחרים.
אבל כוח הוא לא אידיאולוגיה. הוא אינו מביא דבר מלבד חורבן ותהילתו קצרת מועד. ובקרוב נבין שזה שיש לנו כוח בעצם אומר שאין לנו דבר חוץ ממנו. זה יאלץ אותנו לחדש את החיפוש אחר ערכים.
מכיוון שמיצינו ערכים כמו עליית הדת, תבניות חברתיות מהימין ומהשמאל וגם העושר והכוח מאבדים את המשיכה אליהם, אני מאמין שאנחנו הופכים להיות מוכנים לערך היחיד ששווה לרדוף אחריו שהוא ערך אהבת הזולת.
ב"אהבת הזולת" אני לא מתכוון למשיכה ביולוגית, אלא לאהבה כערך, כאשר אנשים מציבים את הצרכים של האחר לפני הצרכים שלהם עצמם, כי הם מכירים שיחס כזה ביניהם מעלה אותם לרמת קיום גבוהה יותר. הם מדמים את עצמם בזה ליחסו של הכוח העליון אליהם, שתכונתו היא נתינה ואהבה.
אדם שחי למען הזולת יוצר כל הזמן. אדם שחי למען הזולת עוסק כל הזמן בנתינה, ושואב כוח אינסופי מערך זה בלבד. האנרגיה הטבעית של אימהות לתת אהבה לילדיהן הקטנים היא כאין וכאפס לעומת כוח הנתינה שיש לאדם שאוהב את הזולת מתוך אידיאולוגיה, כערך עליון. כשתשקע השמש על אידיאולוגיית הכוח, אהבה בין אנשים תתחיל לזרוח.
✅ צפו חינם בסדרת קורסים מבית "קבלה לעם "