לא חייב להיגמר במלחמה: הקשר בין הקבלה לאסלאם

דווקא בתקופה בה כל אירוע יכול להתלקח ולהבעיר את השטח, צצה אמת ישנה אודות הקשר בין שתי הדתות, שעל פניו אין להן ברירה מלבד להילחם אחת בשנייה. קראו איך מסע אחד אל חכם מוסלמי באנגליה גילה כיצד שני הזרמים מגיעים אל אותה תובנה מתקנת עולם

היה זה בוקר טיפוסי בלונדון. עננים אפורים כבדים, טפטוף קל ואווירה סגרירית למדי. רק נחתנו וכבר עלינו על מיניבוס שחיכה לנו – משלחת ישראלית שהגיעה במיוחד כדי להיפגש עם החכם הסוּפי ג'וואד נורבקש. בתוך פחות משעה הנוף התחלף: המרכזים העירוניים הסבוכים התחלפו באידיליה כפרית ציורית, הקַדְרוּת התחלפה בגבעות מוריקות ובמרחבים עצומים שטופי שמש, והמבנים המודרניים כמו חזרו בזמן אל טירות מוקפות גדרות עשויות אבן. אנגליה במיטבה.

הגענו לבית קרקע מוקף צמחייה רבה, מבנה עתיק שהטבע עוטף אותו בפראות. הדלת נפתחה, ובנו של החכם הסופי, ד"ר אלירז נורבקש, קיבל אותנו בחום. הוא סיפר כי הם יוצאי איראן, פליטים שברחו מן היד הקשה של המשטר המקומי שרדף אותם באכזריות בשל דתם הייחודית. הבן הוביל אותנו אל חדרו של אביו, איש קשיש, בקושי נושם, שממבט ראשון נראה כמו שייח'. הוא שכב על מיטה רחבה, וסביבו כריות רקומות רבות. בפקודת הבן חלצנו נעליים והתיישבנו סביב אביו בישיבה מזרחית על מחצלות צבעוניות.

אל החדר נכנס בהרכנת ראש גבר בעל חזות אירופית, נושא עמו מגש עגול עשוי מתכת, עליו קומקום תה מהביל וספלים קטנים מעוטרים. שמו היה ג'ון, בחור שנולד בבריטניה ובחר לאמץ לעצמו אורח חיים אחר, הוא החליט להיות חסיד נאמן של מורו. לאחר שמזג והגיש לנו את המשקאות החמים, הוא זחל על ברכיו בשקט וישב כפוף בקצה המיטה, ליד אדונו.

"איך רוכשים את הדרגה הרוחנית הגבוהה שהשגת?", שאלתי את הסופי נורבקש, בעזרת מתרגם סימולטני. "כדי להיות תלמיד שלי, עליך לשהות במחיצתי", ענה. "עליך לשרת אותי, לחיות כאן לצדי ופשוט לאהוב אותי. רק כך תזכה להשראה מאותה הרוח שפועמת בי". הוא לא נדרש להכביר במילים, ג'ון היה הדוגמה החיה לסוג המסירות עליה דיבר הסופי.

ג'ון ומורו לא היו הסופים הראשונים שפגשתי. בעבר נפגשתי עם סופים רבים, בהולנד ובארצות הברית, ותמיד מצאתי שיש בינינו הרבה מן המשותף, בפרט קונצנזוס על הרעיון המרכזי של חכמת הקבלה: ששינוי העולם דורש את איחוד הלבבות שלנו. זרם ה"סופים" הוא מעין "חכמת הקבלה" של האסלאם. המסר הפנימי דומה מאוד, השפה משותפת, אבל הטכניקה שונה.

מה הוריש אברהם אבינו לשתי האומות?

כדי להבין לעומק את הדומה והשונה בין שתי השיטות, צריך לשוב אל האב המשותף שלנו, אברהם. הוא הראשון שהניח יסוד לאמונות ולדתות המזרח הרחוק כפי שהן התקיימו אז, וכפי שחלקן מקיימות עד היום. "בני קדם חכמים היו, וירושת החכמה הזו ירשו מאברהם שנתן לבני הפילגשים, כמו שכתוב: 'ולבני הפילגשים אשר לאברהם, נתן אברהם מתנות'" (ספר הזוהר, פרשת וירא, פ"ח). ה"מתנות" שאברהם העביר לילדיו הן הידע הרוחני שהשיג – אותה חכמת הקבלה, רק בגובה שבו הם יכלו להבין ולתפוס אותה.

מאז, הסופים, כמו המקובלים, קוראים לאיחוד עם הבורא עד לאהבה ללא גבולות, שואפים שהעיקרון הזה יהיה יסוד משותף לאנושות כולה. אבל ההבדל המהותי בין השניים נעוץ בשורש נשמתם הרוחנית, ברמת התפתחות שונה של טבע האדם. לסופים טבע אגואיסטי מדרגה נמוכה יותר, בשונה מהיהודים שהגיעו לדרגת התפתחות מקסימלית של האגואיזם. הדבר בולט לאורך ההיסטוריה ארוכת השנים של העם היהודי. כתוצאה מהתערבבות היהודים עם אומות העולם בתקופות הגלות, התפתח בהם האגואיזם ביתר שאת, הוא שדחף אותם לשגשוג בתחומים רבים, ואפשר להם לשרוד כמעט בכל תנאי. כתוצאה מהיותם "עם קשה עורף", הם מרגישים נחיצות גדולה יותר לתיקון עצמם, כלומר, לשינוי טבעם. על דרך משל אדם וחווה בגן עדן, הסופים עירומים ללא תחושת בושה, והמקובלים לעומתם, אותם יהודים שהגיעו לבשלות ולהכרה עמוקה במצבם, מורגשת בושה עצומה.

לכן הדרך לתיקון שונה: כדי לחוש שלמות רוחנית, על היהודים להתעלות מעל הטבע האגואיסטי השלילי, בעזרת כוח חיובי המכונה "המאור המחזיר למוטב", כוח מיוחד שמתעורר בזמן לימוד חכמת הקבלה. ואילו לסופים, בעלי רצון דומה אך מוחלש, די לחיות באותם רצונות וכוונות שמוטבעים בהם כדי לחוש התפעלות רגשית. הם אינם מחויבים להתעלות מעל האגו, אלא רק לבטל אותו ובכך להרגיש את כוח ההרמוניה שבטבע. "אהבה משמעותה לקחת צעד אחורה מהאגו", כמו שכתב המשורר ג'לאל א-דין רומי, מהחשובים שבין הוגי זרם הסופיות, "לפקוח את העיניים, להביט פנימה ולא להתייחס לעולם הזה כל כך ברצינות". עצם מגמת הסופים לאהבה ולאחווה ברמה האנושית, היא שעושה אותם לאנשים הטובים באנושות.

השנאה חזקה יותר מהאהבה

אבל אין טוב בלי רע. בין המאמינים הסופים לבין חכמי הקבלה משותפת הרדיפה והדחייה מצד החוגים הדתיים סביבם. המקובלים האותנטיים מוקעים מפלגים מסוימים ביהדות עוד מיום שחרב בית המקדש השני עקב שנאת חינם, ואילו הסופים נרדפים על ידי האסלאם הקיצוני.

אצל הסופים הדגש הוא על פנימיות – הרבה יותר מאשר בזרמים אחרים של האסלאם. זאת הסיבה שמתעוררת כלפיהם התנגדות גדולה של פלגים קיצוניים הרואים בהם כופרים ובוגדים בדתם. ההתנגדות נובעת מדרכם הרוחנית "המוזרה והחריגה" בנוף המוסלמי. אילו חוסר ההסכמה היה מסתכם בעימותים ובוויכוחים, מה טוב. אלא שהרדיפה של "זרוע השלווה ושוחרת השלום של האסלאם" הופכת אלימה משנה לשנה. רק בחודש שעבר, לדוגמה, נרצחו 305 סופים בפיגוע הגדול ביותר בתולדות מצרים, בעת שהיו בתפילה, ובשנים האחרונות התרחשו בפקיסטן, בהודו ובמזרח התיכון התקפות ורציחות רבות של מאמינים סופים.

למרות הכול, הגישה הלבבית שקוראת לחבק את העולם בזרועות פתוחות עומדת במרכז. עליה שני הזרמים לא יוותרו לעולם. זאת זהותם ומהותם. הן המקובלים והן הסופים ימשיכו לשים דגש על החיפוש הפנימי אחר העבודה שבלב ועל מימוש הכלל הגדול בתורה: "ואהבת לרעך כמוך", ופחות על מנהגים וסממנים גשמיים.

"בעל הסולם", הרב יהודה אשלג, מחבר פירוש "הסולם" לספר הזוהר, כותב שכאשר האנושות תגיע למצב המתוקן שלה, "הצורה הדתית של כל האומות" תהיה "ואהבת לרעך כמוך" ("כתבי הדור האחרון"). יתר על כן, הוא מוסיף כי "יכולה כל אומה ללכת בדת ובמסורת שלה, ואין לאחת להתערב בחברתה". בתנועה שלנו, "קבלה לעם", אנו פועלים בכל הכוח כדי לחיות על פי העיקרון הזה. כולי תקווה שיום יבוא – והוא יבוא – כולנו: הסופים, המקובלים וכל בני העולם, נחיה כאיש אחד בלב אחד, ונפעל יחד לעבר מטרה הבריאה: נגיע לאהבת עולם, ודרכה – לאהבת הבורא.