אני זוכר שנעשיתי סבא בפעם הראשונה. ראיתי את הנכד שלי ופתאום התמלאתי אהבה. החזקתי אותו על הידיים ורציתי לשחק עימו, לתת לו משהו, לעשות בשבילו משהו נעים וטוב. לפני כן לא היה לי רגש עוצמתי כזה בכלל.
אהבה בין כולם לכולם היא הסיבה שבגללה אנחנו כאן מלכתחילה, רק בשבילה נברא העולם. אלא שלא כמו אהבה טבעית – התמסרות אינסטינקטיבית של לב סבא לנכד – בינינו בחברה יש עיקרון של התנגדות, ועל פניה חובת ההתגברות.
כך מתהווים החיים. כל דבר שנוצר בטבע נעשה על פני התנגדות. מתוך התנגדות בין חום לקור התהוותה קליפת כדור הארץ, מתוך התנגדות נוצרו ימים ויבשות, צמחו יערות, התרבו מינים של חיות. כך גם האדם צריך להיבנות.
לכן מלידה ניתן לנו יצר שמפריד בינינו, דוחה את האחר, רואה בו גוף זר. מישהו שעליי להתחרות בו, לנצח אותו, לשלוט עליו. דווקא על פני תחושת הפירוד, מתוך בחירה מודעת, נוכל לבחור להתהפך. להתחבר, לאהוב את השני כמונו. אז היחסים בינינו עולים ממדרגה חייתית לקשרים בשלים, בוגרים. אז אנחנו נקראים בני אדם.
אבל אי-אפשר לכפות אהבה. מה נגיד ללב, תאהב? הוא לא יקשיב. אי-אפשר לכפות רצון, הוא צריך לצמוח מבפנים, לבוא בהסכמה.
התגברות היא לא להתנגד לטבענו ולאהוב בכוח. זה רק מביא לצביעות ועיוותים. אלא ההתגברות היא להילחם באדישות שלנו כלפי חוסר האהבה. אנחנו רואים בעולם כמה כאב מסב הפירוד, כמה ריב ומלחמה, אסונות ומגפות, שכולם באים מחוסר אהבה, איך הרסנו את כדור הארץ בדחף היצר הזה להרוויח על חשבון אחרים, ואנחנו מוכנים להשלים עם זה ואפילו מצטרפים לזה, "כי ככה כולם", "ככה עובד העולם". זה היצר הרע, דרכו להרדים אותנו, ובו אנחנו צריכים להיאבק, לעזור איש לרעהו להתעורר.
מתוך ההתגברות והמאבק באדישות נתחיל להשתנות מבפנים, והרע שראינו קודם באחרים ייראה לנו טוב ונעים. זה תהליך הדרגתי שבסופו נרגיש איך כולנו שייכים אחד לשני כמו איברים בגוף אחד. קשורים נפשית ובלתי נפרדים. אז יתהוו בינינו חיים.