תארו לעצמכם שאנחנו נוחתים בארץ זרה בלי לדעת את השפה המקומית. מן הסתם לא רק שלא נצליח לתקשר עם בני המדינה, אלא גם לא נכיר את החוקים שלה, מה שיכול לגרום לנו לתקלות מביכות או מגוחכות, או למקרים שיעמידו אותנו בסכנת חיים.
הנחיתה בארץ זרה משולה למצבנו על כדור הארץ בעולמו של הטבע. אנחנו מסתובבים בעולם הזה כאילו אנחנו בעלי הבית, תופסים בעלות על אדמתו, על אוצרותיו, על היערות ובעלי החיים – ופוגעים קשה בכולם. אנחנו ממציאים חוקים לפי ראות עינינו הצרה והאנוכית, מקימים שיטות ממשל ומפילים אותן בגסות רוח אכזרית, אבל לרגע לא מעלים בדעתנו, שאותו כוח שיצר את היקום והגלקסיות, שייצב את כדור הארץ כולל אותנו, הוא שמנהיג את העולם והוא מקיים אותו לפי חוקיו, חוקי הטבע.
.
את שפת הטבע וחוקיו דיבר לראשונה "אדם הראשון" – המקובל הראשון שנכנס לראש של הטבע, פעל בדומה לו וקיבל על עצמו לקיים את חוקיו. אחריו הגיעה שרשרת מקובלים שנמשכה ממנו ועד המאה שלנו. אם זה אברהם אבינו, משה רבנו, האר"י, בעל הסולם ועוד עשרות חכמים שהכירו את חוקי הטבע, כל אחד מהם התאים את השפה לתקופה, והקל את הבנתה עבור בני דורו.
שפת הטבע היא שפה של ניגודים המעידים זה על זה ומקיימים ביניהם שלמות עניינים. כמו חושך המעיד על האור – שהם לילה ובוקר המרכיבים את היום. הטבע עצמו תכונתו היא נתינה, לכן הוא ברא את הרצון לקבל שישלים אותו – כמו לילה ובוקר ביחס ליום אחד. הדומם, הצומח והחי משלימים את כוח הטבע מתוך אינסטינקט מולד, רק אנחנו, מין האדם, לא מצרפים את תכונת הקבלה שלנו לתכונת הנתינה של הטבע, ובמקום להגיע לשלמות הרמונית שנוצרת מחיבור של ניגודים, הופכים לצליל צורם מתגבר, אגוצנטרי יותר ויותר, עד בלתי נסבל.
ברגע שנתחיל, אפילו מעט, להראות נכונות ללמוד את שפת הטבע, להתאמן במערכת החוקים שלו – לתרגל בינינו נתינה, התחשבות הדדית וחיבור לבבות כדי להידמות לכוח הטבע העליון, נרגיש כמו אדם גווע שפתאום מקבל אינפוזיה של נוזלים ישר לווריד. הרצון להתקשר לטבע יזרים בנו חיים חדשים, וזה למעשה כל מה שאנחנו מבקשים.