מאז האסון במירון, אירוע קשה וכואב שבו 45 בני אדם קיפחו את חייהם, בולטת תופעה מיוחדת בחברה הישראלית. חילונים רבים התעוררו והחליטו שהם לא נותנים לאדישות לנצח אותם, קמו ועשו מעשה.
הם נהרו מכל קצוות הארץ לנחם את משפחות הנספים ולחלוק איתם את הכאב, חבילות מזון נאספו בקיבוצים, אנשים הציעו אירוח למשפחות ובכלל הרבה מאוד תמיכה הורגשה לרגע. הגילוי ש"מתחת לכל הלבושים כולנו בני אדם", ריגש אותם, לצד העובדה שאם נרצה, אנחנו יכולים להיות שונים בדעות אבל מחוברים בלבבות.
קל להתחבר בעת צרה כי הצרה מחברת ומביאה להרגשה טובה, מקרבת ומחממת, ויש בה הרבה תועלת, שכן אנשים נזקקים זה לזה, דבר שלא קורה בשגרה היומיומית. אך טעות לחשוב שזה יכול להוות גשר לקשר, התחלה לידידות מופלאה בין חילונים לדתיים, על אחת כמה וכמה בין חילונים לחרדים. עם ישראל במהותו הוא עם קשה עורף, מפולג ומחולק לשבטים רבים, וכל שבט מכונס עמוק בתוך עצמו. כל פלג ומגזר שבויים בתפיסת עולמם, אוחזים בהשקפתם ואין נטייה של ממש להתחבר כעם.
אז נכון שבעת צרה יש פתח לקירוב לבבות, אבל גם ההיסטוריה הוכיחה לא פעם שהרגש הלאומי המיוחד לנו מחזיק לזמן קצר, וההתפעלות דועכת די מהר. אין ספק שבאירועים ובטקסים רשמיים, ולמשמע מקרים של התקשרויות קטנות פה ושם בין אנשים זרים ומנוגדים, הלב יתרגש והעין תדמע, אבל זה לא מספיק מחלחל עד לעומק הלב המשותף.
מניסיוני, באירועים אשר מטרתם הייתה לגשר ולפשר בין העדה החרדית לציבור החילוני, לא מצאתי רצון לקשר והבנה, התקרבות והכלה שהחזיקו מעמד לאורך זמן. גם אי-אפשר שיהיה, כי שני הפלגים שונים מיסודם. היחס לאורח החיים, הגישה לבניית החברה, לחינוך, לתרבות, לערכים – הכול הפוך ושונה כך שלא יכול להיות מגע או התקרבות של ממש בין השניים.
אפשר להתקרב בשכבה החיצונית הדקה, אבל לא פנימה בלבבות. אם ננסה ללחוץ יותר ולהדק בין השניים רק יורגש עד כמה מועיל יהיה לחלק בין השניים – זה לצד מערב וזה לצד מזרח, כמו שאמר אברהם ללוט: "הלוא כל הארץ לפניך, היפרד נא מעליי; אם השמאל ואימינה, ואם הימין ואשמאילה" (בראשית יג, ט).
אין מדינה אחרת אשר מפוצלת באופן אידיאולוגי וניתנת לשבירה פנימית יותר מעם ישראל. אין שני פלגים בעולם בעלי ערכים כל כך הפוכים, כאשר כל אחד מהם משוכנע שהאחר חי על חשבונו. כמעט ולא רוצים להתחתן יחד, שלא לומר להיקבר באותה חלקה, והריחוק רק הולך וגדל. יש בתווך אנשים שיודעים לשלב יפה בין שני המחנות, אבל למיזוג לבבי, ערכי, רוחני, אנחנו עדיין לא בשלים.
מהי נקודת הממשק? השייכות למדינה אחת. לא לעם אחד. אנחנו עדיין לא עם כי אין לנו יסוד משותף. אומנם בעבר היינו עם אחד, ממלכה מאוחדת, אותם אבות היו לנו. אבל אם נלך עוד אחורה, נראה שכל העולם יצא מאותם אדם וחווה. כלומר, היסטוריה היא לא יסוד מספיק כדי להגדיר אותנו כעם היום. בפועל, בחיי היומיום, אין לנו ערכים משותפים, שאיפות ומטרות דומות, רצון אחד ומאוחד. אם תשאלו את השונאים שלנו, אז להם לא חשוב אם אנחנו יהודים דתיים או יהודים חילוניים, מבחינתם כולנו יהודים. אבל במבט פנימי לתוכנו, בזכוכית מגדלת, אנחנו רחוקים ומפוצלים.
עם אחד זה קבוצה של בני אדם שמרגישים יחד במסגרת משותפת אחת, כלכלית, מדינית, צבאית, חברתית ועוד. ולמרות כל הקשיים הם לא שוברים את המסגרת, אלא מבקשים לבנות אחדות על פני חילוקי הדעות, מבקשים להשתמש בתהום השחורה כדי ליצור שוויון ושותפות שילכו ויתרחבו. כרגע אנחנו רחוקים מאוד משיתוף פעולה כזה. כל נגיעה ושיח באחד מהתחומים הללו רק שוברת את הקשר, ובעצם מגלה שמלכתחילה הקשר בינינו הוא מלאכותי.
עם ישראל אינו ככל העמים. אין לנו חוקה, אין לנו מטרייה אחת שמאחדת אותנו יחד. נוסדנו לראשונה בבבל העתיקה, כאשר יחידים, משפחות ושבטים זרים ומנוכרים זה לזה הסכימו לצעוד בעקבות הרעיון הרוחני המהפכני שהוביל אברהם, אבי האומה. הפילוג החברתי הגיע אז לשיאים חדשים בעקבות האגו האנושי שהתפרץ מטבעו, והדחייה והשנאה ההדדית נעשו לחלק בלתי נפרד משגרת החיים.
אברהם התחיל במסע לחקר הטבע ומערכת הבריאה, ומתוך חיפוש מעמיק הוא גילה כי האנושות מחוברת ברשת קשרים הדדית, וכי בבסיסה קיימים שני כוחות בלבד: החיובי והשלילי. הכוח החיובי פועל כל הזמן לקירוב ולחיבור של כל הפרטים לאחד שלם, ואילו הכוח השלילי פועל להרחיק ולהפריד אותם זה מזה.
צעד אחר צעד החל אברהם להדריך ולהוביל את הבבלים כיצד לטפח את האחדות כערך עליון, ולימד אותם כיצד להתעלות מעל לטבע האגואיסטי שהפריד ביניהם. כך בהדרגה התפתחה והתפרסמה שיטת החיבור בין בני האדם, שיטה עתיקה המכונה "חכמת הקבלה". הבבלים, ששמעו בעצת אברהם והעמיקו את יסודות הערבות ההדדית ואהבת הזולת, נחשפו לתופעת טבע שלא הכירו לפני כן: הם גילו שכאשר היחסים ביניהם מתעלים לדרגה של אהבה ללא תנאי, מתפשטת ביניהם הרמוניה והרגשת שלמות, מעין כוח עליון שמחבר את כל הכוחות הפרטיים הנפרדים לאחד, אותו כינו "אל". אותם רבבות בבלים שהרכיבו את הקבוצה והיו מכוונים ישר אל כוח החיבור שהתגלה ביניהם, כינו את עצמם בשם "עם ישראל".
"ואהבת לרעך כמוך" – זה החוק שהחזיק אותם כעם אחד על כל הניגודים, זה החוק שחסר לנו היום וזה הכלל הגדול בתורה שצריך להיות מוסכם על כולנו כדי להתחיל במגע לקראת חיים משותפים. עד שנסכים לרעיון של אברהם, עד שאהבה לא תהיה הערך העליון של כל הפלגים, לא ניבנה כעם.